נדרי זריזין חלק ב שצו

וע"ז הקשה רו"מ מכמה מקומות הנה כמדומה לי שכבר דברתי מזה באיזה מקום כעת נשכח ממני מקומו ומה שנראה לי כעת הנה באמת אין דברי הפמ"ג מוכרחין ומהש"ס אין ראי' דשם מיירי באיסור כולל לכך נהי דס"ל דלא אמרינן איסור כולל מ"מ כיון דהוי שם איסור בעולם וחל במקום דליכ' איסור אחר לכך אף במקום דיש איסור אחר נהי דלא חל לאו ומלקות איסור עכ"פ הוי כיון דיש איסור זה בעולם אבל לדידן דכולל בלא"ה חייל רק בלא כולל אין אחע"א ובלא כולל דאם לא יחול ליכא איסור זה בעולם י"ל אף איסור ליכא וזה נכון לפענ"ד:

מיהו אף לדברי הפמ"ג לא קשיא מה שהקש' רו"מ דמה שהקש' מנדרים ושבועות זה ודאי לא קשה דשאני איסור שבדה הוא עצמו ואין שבוע' חל ע"ד מצוה מכח דכתיב לא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים ויש דעות דבקיום מצוה נמי אינו חל א"כ בזה שאני דאין ביד האדם לבדות איסור מלבו על חפצי שמים לכך לא חל והש"ס לא קאמר רק באיסור שאסר התור' ממילא זה חל על איסור עכ"פ לאיסורא בעלמא ולא באיסור שבדה הוא עצמו שוב ראיתי באבני מלואי' בתשובותיו כתב נמי כן וכוונתי לדעתו בזה ומכ"ש אם נאמר כדעת הבני יעקב שהבי' השעה"מ דגם בבטל מעיקר' אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו דודאי א"ש כיון דבטל לענין מלקות ולאו בטל נמי לכולו ואף איסור ליכא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ומה שהקש' מפירוש המשניות להרמב"ם בכריתות דאם בישל חלב בחלב מותר בהנא' דאין אחע"א י"ל התם שאני כיון דבב"ח חידוש הוא לכך אין לך בו אלא חדושו היכי דחייב על בשולו ולא היכי דאינו לוקה על בשולו רק איסור בעלמא זה לא שמענו ויש להסביר יותר כיון דבב"ח חידוש הוא י"ל דאין לך בו אלא חדושו דהיינו דוקא היכי דהוי שניהם היתר ולא כשאחד אסור בלא"ה רק מה דהוצרך הרמב"ם לדין אאחע"א היינו דבלא"ה י"ל ק"ו דמה היתר בהיתר שייך בי' בב"ח מכ"ש באיסור והיתר לכך כתב הרמב"ם כיון דאין איסור חל על איסור איכא ליכא ק"ו לכך ממילא לא שייך בי' בב"ח כיון דחידוש הוא י"ל דוקא בשניהם היתר ולא אם אחד מהם איסור ואין לך בו אלא חדושו ומה שהקש' מפסחים דאמר מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבד וכתב דדוחק לומר דהכוונ' למלקות ועוד הקש' יותר דבלא"ה ליכא בזה מלקות לר"ש כיון דהוי מח"כ הנה אם מצד מלקות יפה הי' אומר דמלקות לא כתיב בקרא אבל באמת המעיין בש"ס ביבמות דף ל"ג שם בסופו מוכח דאף לאו לא הוי רק איסור בעלמא ייע"ש והנה לאו שפיר מפורש בקרא דהרי כתיב לא תאכל עליו חמץ ולכך שפיר קאמר דלאו המפורש בקרא אין בו רק משום חמץ דמשום טבל ליכא לאו רק איסור בעלמא וא"ש:

והנה באמת הי' נראה לי דענין ב' אסורין הללו, כיון דגם לאו ליכא רק איסור מהיכן נצמח איסור זה הי' נראה לי דזה נצמח מדין ח"ש כמו דאמרינן ח"ש אסור מן התור' מכח דחזו הוא לאצטרופי ולפי פי' הפמ"ג דהכוונ' דאם הי' בו כדי שיעור הי' חייב לכך אף בפחות נמי אסור א"כ ה"נ באחע"א כיון דאם לא הי' בו איסור הראשון הי' חייב על זה לכך אף השתא נמי אסור והוי זה מדין ח"ש. וממילא י"ל דר"ל דלא ס"ל הך סברא דח"ש אסור מכח חזי לאצטרופי ממילא לדידי' גם באין אחע"א אף איסור ליכא וממילא בדבר שהי' לו שעת הכושר דמותר בי' ח"ש מן התור' לדעת המשל"מ י"ל גם בזה אינו חל כלל אף לאיסורא בעלמא והי' מיושב נמי קושייתו ע"ד פלפול די"ל דבעלמא היכי דח"ש אסור מכל חלב ואזלינן בתר חזי לאצטרופי לכך גם בזה באין אחע"א איסורא הוי עכ"פ אבל בחמץ דהי' לו שעת הכושר א"כ לא נלמוד מכל חלב רק מכח לא יאכל כמ"ש המשנ' למלך גבי חמץ כן א"כ מה דבחמץ אסו' ח"ש הוי רק מטעם הנא' ולא בטעם חזי לאצטרופי ממילא מה ענין זה לגבי אין איסור חל על איסור דמה הנא' נוספת יש בזה וכן בטבל הי' לו היתר קודם ראיית פני הבית לכך מותר בי' ח"ש מן התור'. לכך גם ב' איסורין ליכא ודו"ק הנה זה ראיתי להשיבו כמעט בסקיר' אחת כרגע כמימרי' כי אין לי פנאי ואיני משיב בימים הללו רק כיון שמוכרח אני בלא"ה לכתוב לולא יראו פני ריקם והשבתי זה ובאמת יש בזה הערות חדשות תן לחכם ויחכם עוד דברי ידידו:

במס' שבועות פ"ד דף ל"ר ע"א גמרא אלא ראי' בלי ידיעה היכי משכחת לה מי לא בעי מידע אם עכו"ם הרג או ישראל הרג וכו' ש"מ קסבר ר' יוסי משביע עידי קנס פטור וכו' ראי' בלי ידיעה מי לא בעי מידע אם נכרית בעל בת ישראל בעל וכו' קשה לי לא מבעיא אי נימא דגזל נכרי מותר מן התור' א"כ גם בפקדון צריך לדעת אם משל ישראל קיבל או מנכרי קיבל ואף אם נאמר דריה"ג ס"ל דגזל נכרי אסור מן החור' הפקעת הלוואתו ודאי מותר מן התור' א"כ בעידי הלוואה צריך לדעת אם הוי נכרי או ישראל א"כ הו"ל להש"ס לומר דעכ"פ מודה ריה"ג בעודו הלוואה שפטורין ולכאור' צע"ג ומה שהי' נראה לי בישוב זה הוא במה דקשה עוד במה דקאמר הש"ס ש"מ משביע עידי קנס פטור מה ראי' הרי י"ל דבשלמא בעידי נפשות כיון דבעי התראה א"כ צריכין לדעת בשעת מעשה אם הוא נכרי או ישראל ולא מבעיא למ"ד ה"ס לא שמה התרא' דצריכין לדעת מיד אף גם למ"ד דשמה התראה וגם למ"ש התוס' דהיכי דהוי ודאי למותרה אף דהוי ספק לעדים הוי התראה לכ"ע מ"מ י"ל כיון דעכ"פ הם צריכין להתרות בו נהי דמהני אם נודע אח"כ היינו מכח דאגלאי מלתא למפרע וכשנודע אח"כ הוי כאלו ידע למפרע זה אבל מ"מ ידיעה בעינן בשעת התראה רק דבזה אמרינן אגלאי מלתא למפרע וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ' גבי אכל חלב וכו' דנעשה סרוס למפרע דהוי התראה מכח אגלאי מלתא למפרע וא"כ עכ"פ ידיעה בעינן רק בזה הוי שלא מדעת כמו מדעת כמו למ"ד יאוש של"מ הוי יאוש דאמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' ה"נ בזה ואף דגבי נשבע לאכול ולא אכל דהוי התראה לר"י אף דלא שייך לומר בזה אגלאי מלתא למפרע. י"ל דבאמת זה עדיף כיון דהוי ספק לכל העולם בזה הוי התראת ספק שמה התראה אבל היכי דאפשר לדעת רק הם לא ידעו גרע דזה לא נחשב ספק כיון דהוי רק כחסרון ידיעה כדקיי"ל בעלמא ספק בחסרון ידיעה גרע רק דבזה הוי התראה בין לר"י בין לר"ל מכח דאמרינן אגלאי מלתא למפרע אבל מ"מ ידיעה בעינן גם י"ל עוד ע"ד מ"ש הב"ש באה"ע בכמה דוכתא דהיכי דהוי ספק גם לעדים הוי כקדושין בלי עדים א"כ בשלמ' היכי דיודעים שהוא ישראל ובר חיובא והספק הוי רק על האיסור אם עושה בזה ס"ל לר' יוחנן דה"ס שמה התרא' כיון דעכ"פ המותרה הוי בר התרא' ודאי יהי' הספק רק על המעש' והרי תמיד בשעת התרא' הוי ספק אולי יפרוש מכח ההתרא' דהרי כל ההתרא' הוי קודם מעש' וגם ממ"נ אם לא יעשה לא בעי התרא' ואם יעשה הרי הוא מותרה אבל היכי דהוי ספק בגוף המותרה אולי אינו בר התרא' י"ל דמודה דנא הוי התרא' כיון דהספק הוי אולי אינו בר התרא' כלל גם הוי ס"ס שמא הוא נכרי ואת"ל ישראל שמא לא יעש' ויפרוש ובס"ס י"ל דלא הוי התרא' גם לא שייך ממ"נ הנ"ל. ולכך לא הוי התרא' רק מכח אגלאי מלתא למפרע וא"כ בעינן ידיעה ודו"ק אבל היכי דהוי ודאי האיסור רק דהספק הוי אם הוא בר חיובא כלל או לא י"ל כיון דהוי ספק לעדים אם הוא בר חיובא לכ"ע לא הוי התרא' דכיון דהוי ספק גם לעדים הוי כאלו הרג שלא בפני עדים ושלא בפני עדים פטור אף אם ידוע שהרג שראוהו אחרים מרחוק כל שלא התרו בו אבל בקנס דלא בעי התרא' י"ל שפיר דלא בעינן בשעת מעשה שידעו אם הוא נכרי או ישראל כל שנודע אח"כ מהני ולא בעינן בזה לומר אגלאי מלתא למפרע כיון דלא בעינן התרא' לכך שפיר מהני בראי' בלי ידיעה ומנ"ל לומר דריוה"ג ס"ל משביע עידי קנס פטור. אך נראה דהוכחת הש"ס הוי כך דבקנס נמי בעינן שידעו הם אם הוי בת נכרי או ישראל דאם לא נודע להם רק אחר כך ע"י אחרים הוי חצי דבר ולא הוי עדות וא"כ בעינן ידיעה מיד בשעה שראו שבעל ושפיר בעינן ידיעה ושפיר קאמר ש"מ משביע עידי קרקע פטור ולפ"ז א"ש תינח בקנס אבל בהפקעת הלוואתו הנה העדים אין צריכין לדעת רק החיוב בשעה ראשונ' ולא יותר והנה כיון דגזלו אסור רק הלוואה מותר והיינו כיון דתחל' בא לידו ברשות והרי ברשות לא בא לידו רק אם נתחייב לפרוע אבל אם לא נתחייב לפרוע אדעתא דהכי לא נתן לו הנכרי וא"כ הוי גזל ובע"כ תחלה צריך הוא להסכים להתחייב להמלוה הנכרי רק אח"כ אם אינו משלם הוא פטור דאף דנתחייב מ"מ אם אינו משלם אח"כ הוא פטור אבל תחלת החיוב מתחיל בין בישראל בין בנכרי א"כ לא בעינן ידיעה תחלה בהלוואה דבין נכרי או ישראל הוא נתחייב ולא הוי חצי דבר ומה שיש חילוק אח"כ בפרעון הוא ענין בפ"ע והוי כמו עדים אם פרע או לא אבל בקנס אם היא בת נכרי לא חל החיוב בתחל' כלל א"כ בעינן שידעו מתחל' אם הוא נכרי דבלא"ה הוי חצי דבר ומוכח דס"ל משביע עידי קנס פטור ודו"ק וא"ש בעזה"י:

השמטות לש"ס דף ל"ו ע"ב איבעיא להו תורם משלו וכו' הנה מה שדברי הרמב"ם תמוהין בזה ע' בחבורי לאה"ע סי' קמ"א בתשובה לרוסיא מ"ש ליישב דבריו על נכון ייע"ש בעזה"י והיות כי יש בו נ"מ רבתי גם לדינא אעתיק כאן כל התשובה בעזה"י. אעתיק פה מ"ש בתשובה לק"ק טשודנוב להרב החריף מו' אהרן הלוי ב"א של הרב מו' משה ליב מב"ד צ"י:

הנה ע"ד שאלתו וז"ל שליח אחד כבד פה וערל שפה הביא גט אחד מרחוק פהק"ק וכאשר התחיל לסדר דבריו לפני הב"ד מסדרי הגט גמגם מאוד בלשונו כמוהו לא נשמע עדי התחילו לשחק עליו כל העומדים עליו וכראותו כן בערה בו חמתו וזרק הגט לפני ב"ד על השולחן ואמר בזה"ל איך דארף דאש אויף כפרות האלט אייך דעם גט וברח לחוץ ואח"כ פייסוהו בדברים וחזר שוב וקיבל