נדרי זריזין חלק ב שפט

רשע מ"מ למה אלים הך גז"ש מג"ש דתחת תחת דמוכח להיפוך לכך אמר דהך גז"ש עדיפא דהוי בפירוש כיון דילפינן מכה מכה ובאידך לא נאמר לשון מכה ואינו מוכח ממנו דמדבר מחייבי מלקות וכאן כתיב בפירוש מכה מכה לכך זה עדיף לי' ללמוד דפטורין ובע"כ דתחת אתי לר"ל לגז"ש אחריתי וס"ל כמ"ד ממונא משלם מלקי לא לקי ור"י לא ס"ל הך גז"ש דמכה מכה לכך למד מתחת דחייבי מלקות שוגגין חייבין ולכך ס"ל דמלקי לקי ממונא לא משלם והנאת שכיבה יליף מן השוכב וכיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד דחייבי מיתות שוגגין פטורין וחייבי מלקות שוגגין חייבין שפיר אצטריך לזה תחת אשר עינה לכך יליף הנאת שכיבה כרבא מן השוכב וא"ש ודו"ק כן עלה בדעתי בהשקפ' ראשונ' כמורגע ואין פנאי לעיין בזה יותר אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה אודיענו בעזה"י:

הנה בגוף חבורי זה בחדושי לש"ס ר"פ השותפין ציינתי לעיין בחבורי לא"ח לה"פ שהותחל בשנת תקצ"ב והוא חלק ס"א מחבורינו שם ישבתי קושיות הראשונים באופן אחר נכון. והנה למען לא יחסר המזג הנני מעתיק תשובה זו פה ובפרט כי יש בו נ"מ לדינא ג"כ. וז"ל תשובתי שם בחבורי הנ"ל לה"פ סי' ת"ס בסעיף ג' הלש אמר זמן איסור חמץ וכו':

אעתיק פה מ"ש בתשובה למשכיל אחד ששאלני בזה ע"ד אשר שאל רו"מ על לשון הפוסקים שכתבו דהלש אחר זמן איסור ואמר פירורין שיפלו בשעת לישה יהי' הפקר וע"ז שאל רו"מ הרי אין ברירה והנה לא נעלם מפר"מ מה שהאריך בזה בשו"ת ש"א על דברי הרוקח שכתב שיאמר כ"א כל מי שיגיע מצתי לידו הרי הוא לו במתנה דהרי אין ברירה אך רו"מ כתב שתירוצו לא שייך כאן כמבואר למבין ואני בעניי איני רואה שום שינוי מהתם להכא ולמאן קא מקשה אם לדעת הסוברים שיאמר שיהי' הפקר הנה זה ודאי דומה ממש לנדון הש"א והרי עיקר תירוצו הוי דבדבר דנא בעינן שיחול למפרע רק להבא לא שייך דין ברירה וכן כתבו בשם הר"ש וא"כ ה"נ כשאומר כל הפירורין שיפלו יהיו הפקר הרי לא חל ההפקר רק אחר נפילה וא"כ להכא לא שייך דין ברירה ואינו דומה למ"ש בש"ס פ"ז דב"ק גבי עניים דבשחרית אומר כל שינקטו עניים הרי הוא הפקר ותולה הש"ס התם בדין ברירה דהתם אומר כל שילקטו עניים יהי' הפקר ובעינן שיחול ההפקר קודם לקיטה דאח"כ אין בידו להפקירו לכך תליא בדין ברירה אבל כאן חל ההפקר אחר נפילה ולא שייך בזה דין ברירה ואם כוונת רו"מ להסוברים דמהני באומר הם הפקר הנה לדידהו תקשה בלא"ה דאין לשון זה מועיל כמ"ש הט"ז ומג"א שם רק עיקר הטעם כמ"ש בח"י דמכח גלוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' סגי וא"כ מה"ט גופו אינו נופל בדין ברירה כלל כיון דבזה סגי בגלוי דעת כל דגילה דעתו דלא ניחא לי' מהני וגם להפוסקים שכתבו דלכך מהני מכח כיון דפירורין ממילא בטלו רק דהוי ס"ד דפירורין אלו שאני ולכך מגלה דעתו דפירורין אלו הוי נמי כשאר פירורין שהם ממילא הפקר ייע"ש א"כ נמי בג"ד סגי ולכך אינו נופל לדין ברירה ובלא"ה הי' נראה כיון דמה דקיי"ל אין ברירה הוי מטעם ספק לרוב הפוסקים דהרי מה"ט הוי בדרבנן י"ב מכח דספק דרבנן להקל וא"כ ה"ה נמי היכי דאיכא ס"ס אמרינן י"ב וא"כ ה"נ כיון דזה הוי ספק אם יחמיצו או לא דהרי אפשר שלא יתחמצו כלל ואם יתחמצו אולי יהי' נדרסים בעפר מקמי' דתחמיץ ולא יהי' ראוי לאכילת אדם והוי כחרכו קודם זמנו וכו' רק דאנו חוששין לחומרא פן יתחמצו קודם שיופסלו מאכילת אדם וא"כ כיון דהוי רק ספק מהני לומר שהם הפקר והוי ס"ס דלמא לא יחמיצו כלל קודם שיופסלו מאכילה ואת"ל יחמיצו תחלה דלמא יש ברירה וכבר הפקירן ואין זה בכלל אין עושין ס"ס בידים דהרי אין בידו לעשות בע"א שאי אפשר להזהר שלא יפלו פירורין וגם מוכרח ללוש עיסה לכך עשו לו תקנה זו לומר כן ומהני מטעם ס"ס וא"ש והן אמת דעל סברא זו דהיכי דדי בג"ד בעלמא אינו נופל בדין ברירה יש לעיין קצת ממ"ש בב"ק דף ס"ט דפריך שם דר"י אדר"י דהכא אית לי' לר"י ברירה ושמעינן לי' בעלמא דל"ל ברירה וכו' וקשה מהו קושיא הרי הך תקנה דעומד בעה"ב ואומר הוי תקנתא דרבנן וכמ"ש שם לקמן דקאמר בעניים עבי' רבנן תקנת' וכו' וא"כ כיון דהוי תקנת' דרבנן לכאור' לא הוי צריכי לאמירת בעה"ב דבלא"ה הרי הפקר ב"ד הפקר יפקירו ב"ד נכסיו דכל מה שילקטו העניים יהי' הפקר מצד הפקר ב"ד אך באמת ז"א דחז"ל לא הפקירו הנכסי' של אדם רק היכי דפש' או לא עש' תיקון חכמי' או דהוי לטובתו אבל בזה שהוא לא פשע בכלום ואינו לטובתו רק לטובת עניים ולמה יפקירו חז"ל בלי דעתו להפסיד לו בע"כ לכך תקנו שהוא יאמר כן ואז אם מדעתו מפקירן הוי מצוה דילי' מה שמוותר לעניים ואינו מפסיד כי ניחא לי' לקיים מצוה בממוני' גם אם לא ניחא לי' לא יאמר כן והם נתנו לו רק עצה טובה שהוא יאמר כן וא"כ תינח בלי אמירתו לא הפקירו חז"ל בע"כ ממוני' כיון דהוא לא פשע אבל היכי שעומד ואומר כל שילקטו עניים יהי' הפקר א"כ ג"ד שניחא לי' בתק"ח שוב בגלוי דעת בעלמא סגי' והפקירו חז"ל ממונו לעניים דהפקר ב"ד הפקר וא"כ מהו ראי' משאר ברירה דודאי בשאר ענינים דבעינן עשי' ממש לא אמרינן בריר' אבל בכל מה שילקטו עניים יהי' הפקר דבלא"ה הוי כאן תקנתא דרבנן וא"כ י"ל דבזה בג"ד בעלמא דניחא לי' בתקנתא דרבנן סגי ומה פריך דר"י אדר"י ובע"כ דליתנייהו להך סברא לומר דהיכי דסגי בג"ד לא תליא בדין בריר' מיהו י"ל דפריך רק לר' יוחנן דאם נימ' כן א"כ מנ"ל דמ"ד אית לי' דצנועין דלמא בעלמ' בלא"ה אין ברירה והכא שאני דבג"ד סגי מיהו לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש בדיני ברירה דא"כ לא שייך דין בריר' רק בדבר שבעינן שיחול עליו שם חדש וענין חדש כגון קנין ממון או קדושין או תרומה בזה לא אמרינן בריר' אבל בהפקר דלא הוי חלות ענין חדש רק סלוק רשותא ולהסתלק מהני אף היכי דשייך בריר' והרי בכמה דוכתא חזינן דיש חילוק בין קנין לבין סילוק וקל הוא ענין סילוק מענין קנין וחלות דבר חדש או רשות אחר ולכך נראה לומר אף דאם אנו רוצין שיחול בזה דבר חדש תליא בדין בריר' מ"מ להסתלק רשות דמעיקרא לבד לא תליא בדין בריר' כלל וחילי דידי הוא מן הסוגיא דב"ק דף ס"ט דהממיין שם תחלה קאמר לא סגי דמפכת דר' יהודא וכו' משום דקשיא דר' יהודא אדר"י דהכא אית לי' לר"י ברירה ושמעינן לי' בעלמא דל"ל ברירה וכו' ואח"כ פריך השתא נמי קשיא דר' יוחנן וכו' ומסיק אלא לעולם כל הנלקט קאמר וכו' והנה מלשון זה משמע דהשתא לא מפרך כלום ונשאר כל המשניות על מכונם וקשה א"כ נשאר הקושיא דמעיקר' דר"י אדר"י ואין לומר דבזה חוזר הש"ס לסברתו דמפכינן דר' יהודא לר"ד ויהי' הגרסא בדברי ר' יוחנן דצנועין ור' יהודא אמרו ד"א דבכל הסוגיא שם קאמר אח"כ אם לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א וכו' נקט הכל בלשון צנועין ור"ד אמרו ד"א ולא צנועין ור' יהודא אמרו ד"א וא"כ נשאר הקושיא דר' יהודא אדר"י לכך מזה מוכח סברתינו דודאי לולי דברי ר' יוחנן לא קשיא דר"י אדר"י די"ל נהי דבעלמא לית לי' ברירה בהפקר אית לי' בריר' דסלוק בעלמא הוא רק דתחל' פריך שפיר למה דס"ד דר' יוחנן כל המתלקט קאמר ואעפ"כ קאמר צנועין ור"ד אמרו ד"א למה דס"ד דר"ד נמי כל המתלקט קאמר וכו' וקשה מנ"ל דר"ד אית לי' דצנועין דלמא דוקא בהפקר ס"ל ברירה אבל גבי חלול לית לי' בריר' ומנ"ל דר"ד אית ני' דצנועין ובע"כ דר' יוחנן לא ס"ל לחלק בין הפקר לשאר דברים בדין ברירה רק ס"ל הפקר שוה ממש לכל דבר בדין בריר' וא"כ לשטתו של ר' יוחנן קאמר שפיר דלא ס"ד דמפכת דר"ד לר"י דקשיא דר"י אדר"י כיון דס"ל לר' יוחנן דהפקר שוה לכל מילי לדין ברירה אבל למה דמסיק הש"ס דר' יוחנן כל הנלקט קאמר ולא מוכח מדבריו מידי דהפקר שוה לכל מילי לד"ב ממילא לא קשיא דר' יהודא אדר' יהודא די"ל הפקר שאני דאף דבעלמא ל"ל בריר' בהפקר אמרינן בריר' וזה ראי' ברור' לפענ"ד לדין זה וא"ש דברי הפוסקים בפשיטות דבהפקר אמרינן בריר' מיהו לפמ"ש לעיל מכח ג"ד ודוקא לר' יוחנן פריך א"ש נמי קושיא זו וי"ל דלכך לא קשה דר' יהודא אדר"י מכח דכאן בגלוי דעת סגי ונדחה ראי' הנ"ל ועוד הי' נראה ליישב קושייתו עפ"י מה דפליגי המרש"ל והמרש"א בפסחים דף ל"א בדין אם עוברין בב"י מספק דהרש"ל ס"ל דאין עוברין בב"י מספק והמרש"א ס"ל דעוברין מספק בב"י ובדיני בדיקה וביטול הארכנו בזה בעז"ה וכעת נראה ראי' לדברי מהרש"ל מדברי הפוסקים הנ"ל וי"ל דלכך מהני באומר הן הפקר דנהי דאין בריר' מ"מ הוי רק מכח ספק דכל עיקר דקיי"ל א"ב הוי מכח ספק כמ"ש לעיל וא"כ כיון דנכנס לכלל ספק שוב ממילא ליכא חשש בי' דבספק אין עוביין בב"י ולכך לענין חשש בל יראה אמרינן יש בריר' דבריר' עושה ספק על כל פנים ובדבר דספקו לחומר' אמרינן אין ברירה ובדבר דספקו להקל אמרינן י"ב כמו בדרבנן ולכך אמרינן לענין ב"י יש ברירה. מיהו שבתי וראיתי דאין ראי' מדברי מהרש"ל לכאן מתרי טעמי חדא די"ל דודאי לא גרע ב"י מכל איסור תורה דספקו לחומרא אך מהרש"ל מיירי במשכון של נכרי ביד ישראל והוי ספק אם יהי' שלו למפרע או לא בזה כיון דמתחל' הי' של הנכרי אזלינן בתר חזקת מ"ק לכך לא חיישינן שמא יהי' שלו למפרע אבל בעלמא היכי דל"ל חזקת מ"ק י"ל מספק עוברין ב"י ועוד אף את"ל דבכל ספק בל ירא' אין איסור מן התור' י"ל הכא שאני דהנה יש להסבי' טעם הדבר למה יגרע בל יראה מכל ספק תורה דהוי לחומרא וי"ל דהנה רש"י פירוש בד"ה שני דברים אינן ברשותן של אדם ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעל' ופירש"י לענין לעבור בבל ירא' ופרשו המפ' למה לא נקט רש"י לענין תשביתו ונתנו טעם דלתשביתו לא הוי מצי למימר דהרי אם לא הוי עובר בעשה דחשביתו הוי ברשותו כיון שהי' מותר לשהותו ולכך לענין תשביתו לא שייך לומר דעשאו כאלו הוי ברשותו רק כיון דכבר עובר בעשה דתשביתו וא"י לשהותו שוב לענין בל יראה מוכח דעשאו כאלו הוא ברשותו ודברים נכונין הם ולפ"ז כיון דקיי"ל כרוב הפוסקים דבל יראה אינו חל עד הליל' וא"כ תיכף בהגיע שש דחל עשה דתשביתו יצא החמץ מרשותו ואינו שלו ולהיות חוזר לרשותו לומר דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לא הוי עד הליל' בזמן חלות הבל יראה וא"כ בזה כל חמץ בהגיע שש יוצא מרשותו אף לדין תורה ולא נחשב חוזר לרשותו רק עד הלילה וא"כ בזה דומה לכל קנין ממון דדבר שאינו שלו וספק הוי אם נעשה שלו אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואינו זוכה בו מספק כן ה"נ כיון דדין בל יראה בקנין ממון תליא דאם הוי שלו עובר בבל יראה ואם אינו שלו אינו עובר בבל יראה וא"כ תליא בל יראה בקנין ממון ולכך בזה דאם הוי הספק לנו בדין ממון היכי דלא הוי ברשותו וספק אם נכנס לרשותו לא הוי נחשב שלו מספק א"כ ה"נ בבל יראה כיון