נדרי זריזין חלק ב שפד

אמור בפסוק וירגמו אותו כל העדה במעמד כל אנשי העדה מכאן ששלוחו של אדם כמותו וקשה טובא א"כ מ"ט לא יליף הש"ס בקדושין שליחות מזה בע"כ מוכח דמזה אין ראי' מכח כיון דהוי במעמד כל העדה הוי מטעם יד. ועדיף משאר שליח לכך אין מזה ראי' לשאר שליחות וזה ראי' ברורה לדברי ובחידושינו לתורה מכבר הארכנו בזה אין עת כעת לחפש אחריו אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה:

לחבורי בהשמטות דף למ"ד הנה שם הבאתי דברי הרמב"ם התמוהין שלא העתיק בעבודת יוה"כ אקומתת הש"ס מה דמשני על דעתינו ועל דעת ב"ד ייע"ש ועיין בחבורי לתורה פ' ואתחנן (בשנת ת"ר) בעזה"י שם ישבתי דברי הרמב"ם בדרך נכון ייע"ש. וע' בחבורי לתורה פרשת תרומה (שנת תר"א) ישבנו ג"כ זה באופן נאות בע"א ייע"ש:

לחבורי סוף הספר בדין המוהלים אעתיק כאן מ"ש בקצרה לק"ק באטשאן להחריף מוה' משה ארי' ליב אלטר נ"י:

הנה מה שהשיג על מ"ש דהיכי דעומד אצלו הוי מטעם יד והשיג עלי מן הש"ס פ"ק דב"מ דקאמר שם בשותפין שגנבו חייבין מטעם מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי' ולא אמר הטעם דהוי כידו כיון דעומד אצלו הנה כבר נשאלתי ע"ז מרב אחד ושם הארכתי בפלפול גדול ובתוכו הי' גם השגה זו והנני מעתיק לו מתוך התשוב' השייך להשגה זו והוא לעיל לק"ק בוזנאב:

ונדון מ"ש רו"מ ליישב קושיות הנו"ב ממקדש בפירות שביעית וביאור הסוגיא דש"מ אשה נעשית שליח לחברתה הנה כל זה כתבתי אני בילדותי אך אח"כ ראיתיו בס' ישועות יעקב סי' ל"ה ובאמת הוא מבואר בקצה"ח ח"ב ייע"ש:

ונדון מה שתמה עלי מה שהבאתי ראי' דמילה בעי שליחות ממה שלא חשיב במשנה דנדרים ומל את בנו ועל זה חמה למה לא הבאתי דברי הרמב"ם והראב"ד פ"ו משבועות הל' ט' שמפורש בו שמות' למול בנו מ"ש שמבוא' כרמב"ם ברמב"ם שמות' למול בנו הוא תמוה ושגגה פלטה קולמסו דאדרבא שם כתב שמתירין לו שבועתו וימול משמע דבלי התרה אסור למול א"כ מוכח לכאורה ראי' להיפוך דבלי התרה אסור למול בנו מיהו להיפוך נמי ליכא ראי' מדהוצרך התרה מוכח הא בלא"ה אסור למול די"ל דש"ה דאפשר בהתרה והרי ללמד בניהם נמי נקט שם והרי ללמד בנו הלכה מפורש כך שמותר ולמ"ל התרה ובע"כ דמ"מ כיון דאפשר בהתרה עדיף או דמיירי כפירוש הראב"ד שא"י לבטל ממלאכתו ולעשות זה רק בשכר ובשכר אסור לכך יתיר לו גם לפי הבנת הראב"ד בהרמב"ם מיירי הרמב"ם שהוא נדר מהם הנאה א"כ פשיטא שאין ראי' כלל מזה לא לכאן ולא לכאן ומהשגה הראשונ' של הראב"ד מ"ש שימול בניהם בחנם נמי אין ראי' די"ל דהתם מיירי באין להם מוהל אחר א"כ כדי שלא לבטל מצות מילה לגמרי ופתח אין ימול בניהם ושלא בשליחות אביהם או דמיירי בקטנים דלית להו אב ואני שפיר הבאתי ראי' ממה דלא תנא במשנה למול את בנו היינו דלכך לא תנא לי' במשנה לאשמעינן דלמול אינו מותר תמיד דביש לו אב ויש מוהל אחר אסור למול דמבטל מצות שליחות האב וע"י שליחות באמת אסור ודו"ק:

ומה שהקשה רו"מ דמשמע מהראב"ד אפי' במקום שנוטלין שכר על המילה מותר למול בחנם וע"ז תמה רו"מ הנה לא כן כוונת הראב"ד ולא מיירי הראב"ד במקום שנוטלין שכר רק כוונתו דהוא אין לו פרנסה וצריך להתעסק במלאכתו ואם ימול לא יהי' יכול לעסוק במלאכתו אז הוא מותר ליטול שכר בטלה עבור המילה ע"ז כתב הראב"ד דימול בניהם ולא יטול שכר ולבני העיר לא נחשב מהנה כיון דהוא במקום שאין נותנין שכר על המילה אבל במקום שנותנין שכר ודאי אסור וז"פ:

ועוד נראה דאף אי נימא דהראב"ד מיירי במקום שנותנין שכר א"ש ויהי' מזה ראי' לדברינו דמילה בעי שליחות ומ"ש הראב"ד כאן דמל בניהם כתבנו לעיל דהכוונה שלא בתורת שליחות האב ולפ"ז יהי' א"ש גם זה דבשלמא בהחזרת אבדה וכדומה במידי דלא בעי שליחות ממילא מה שנותנין שכר הוי עבור גוף המעש' וא"כ אם עושה בחנם הרי מהנהו השכר ואסור אבל במילה כיון דבעי שליחות א"כ י"ל דמה שנותנין שכר אינו עכור גוף המיל' רק עבור השליחות שיהי' נעשה שלוחו ויהי' המצוה של האב לכך נותן לו שכר וא"כ בזה דאינו עושהו בתורת שליחות האב א"כ הוי המצוה של המוהל א"כ יצא שכרו בהפסדו שהמוהל אינו נוטל שכר ומרויח המצו' ולהיפוך האב שאינו נותן שכר מרויח השכר ומכל מקום מפסיד כנגדו המצוה א"כ אין זה הנאה ודו"ק וזה סברא נכונה בעזרת השם יתברך:

והעיקר בעיני ליישב השגתו עלי מדברי הראב"ד הוא כך דהנה יש לעיין במה דפריך הש"ס בדף ל"ה ואי ס"ד שלוחי דידן הא המהני לי' דמה בכך הרי כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ כיון דמה שבעינן שיהי' שלוחו נמי הוי מן המצוה אם בעינן שליחות. א"כ מה לי גוף המצוה מה לי השליחות הרי השליחות הוי מגוף המצוה:

אך נראה דמזה ראי' למ"ש בכמה דוכתא ובחבורי ספר החיים סי' צ' דבאינו מצווה ועושה הוי להנות נתנו והענין הוא דהרי רש"י פירש דלכך לאו להנות נתנו דעול על צואריהן נתנו. וא"כ תינח במה שמחויב לעשות אבל מה שאינו מחויב הוי להנות נתנו וא"כ ה"נ בזה בשלמא אם הוי שלוחא דשמיא א"כ גוף המעשה הוי הכרח לו מי שיעשנו עכ"פ להקריב הוא מוכרח וא"כ זה אינו הנאה דלאו להנות לתנו ומה שזה עשהו אף דאפשר באחר מה לו בכך הרי זה אינו שלוחו והוי כנעשה ממילא אבל אם בעינן שליחות, א"כ נהי דגוף הקרבה הוא מוכרח אבל עכ"פ שיעשנו כהן זה אינו הכרח והרי אפשר באחר א"כ מה שזה עשהו אינו הכרח לכך אף דהוי מצוה מ"מ להנות נתנו וא"כ ה"נ במילה ודאי אם יש מוהל אחר אסור לזה למולו כיון דמיל' בעי שליחות כיון והרי דאפשר באחר הוי השליחו הנא' לכך לא תנא לי' במשנה דכל הני מותרין אף ביש אחר ומילה ביש אחר אסור אבל הראב"ד מיירי בליכא מוהל אחר מה בכך דבעי שליחות הרי השליחות מגוף המצוה הוא ומצות לאו להנות נתנו ועיין ראי' לזה בא"ח תקפ"ו וביו"ד רכ"א במודר הנא' משופר דמחלק הב"ח בין איכא שופר אחר לליכא שופר אחר ייע"ש ועיין בחבורי ספר החיים שם שבארתי הטעם יותר נכון, דזה תליא באפשר ולא מכוין ולא אפשר ולא מכוין ודאי מותר ייע"ש כן י"ל בזה ולכך מכל הלין טעמא בליכ' אחר מותר למולו בעצמו ודו"ק והבן כי קצרתי מאפס הפנאי:

להשמטות לחבורי נדרי זריזין:

אעתיק כאן מ"ש כמה ענינים להרב מו' מנחם נחום גינצבורג אב"ד דק"ק יאנווי סמוך לווארשא והנה היות כי התחלת דבריו הי' על ספרי נדרי זריזין לכך העתקתיו כאן:

הנה ע"ד הערות שלו ושל הרב הגאבדק"ק פארצווי אם כי אני מוטרד וגם הוי ביומי דכלה אעפ"כ לאהבתו פניתי מעט ואשיבהו בקצרה:

א' מה ששאל על מ"ש בק"א לנדרי זריזין בסי' רי"ז ס"ק א' להוכיח כדעת רי"ו מן הש"ס פ"ק דפסחים ותמה עלי כי נעלם ממני דברי התוס' יבמות דף ע"א ובתוס' דף כ"ז במסכת ע"ז שהרגישו בזה ושמרו זאת ייע"ש אמת אמר שהי' בהעלם עין ממני אבל אין זה תימא וכי יצאתי מכלל מין אנושי כי שיח וכי שיג לו ואחז"ל אנן כאצבעתא בבירא לשכחה ולא טוב אנכי מן הראשונים אף קטנם עבה ממתני ויש שהי' בהעלם עין מהם. ולדידי ביותר אינו תימא כי אני לא עשיתי מהדורא בתרא לחבורי לא בגין רמות רוחא רק שלא הי' לי קורת רוח ולא ראיתי מימי קורת רוח להיות לי חשקות לעשות מהדורא בתרא. ואני לומד תמיד מתוך עגום נפש רוב הימים וכל מה שנדפס הוא בהיסח הדעת וכמו שנכתב בפ"א ראשון מידי כן נדפס לא השקפתי עליו עוד הפעם ולכך בעיני יפלא אשר ת"ל לא טעיתי טעות גמור שיהי' ח"ו בזיון וקלס ולעג ומתחלה יראתי פן ח"ו יצא שגיאה מידי אשר אין לשער ואני נותן תודת לאל שלא יצא מכשול גדול מידי' ואם ימצא בהם טעות ושגיאה הוא במלתא דעבידי למטעי בני אדם וגם הוא רק מיעוטא דמיעוטא וכל המחברים עשו מה"ב ואני לא זכיתי לכך והנה אף כי נעלם ממני אז לשון התוס' עכ"פ לא נופל מילי דלפמ"ש מיושב קושייתם יותר נכון ודבריהם הם דחוקים וגם נ"מ מדברינו לדינא לפ"ז התוס' שלא תרצו כן כמ"ש מוכח דלא ס"ל כדברי ר' ירוחם וא"כ יהי' מוכח דהם חולקים עליו לדינא והוי עפ"י דברינו ראי' דהכל לא ס"ל כן וא"כ במחכ"ת גם מהש"ך נעלם דברי התוס' הללו שהביא דברי ר' ירוחם ולא הביא שיש חולקים עליו ומני' של כת"ר ומני תסתיים שמעתתא:

ב' ועל מ"ש על מ"ש בק"א בתשובתי לק"ק ליטנוויץ להרב מו' ליבוש אייטינגר מה שהקשיתי מהו קאמר בש"ס בחולין דף כ"ט בר מני' דההוא דתנינא אין ב' שוחטין זבח אחד והקשיתי דהרי החם אזיל למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף וא"כ י"ל דמה דתנינא אין ב' שוחטין זבח אחד היינו בב' אוחזין בסכין בגמר שחיטה אבל באחד תחלה ואחד בסוף לא נחשב ב' שוחטין כיון דאין לשחיט' אלא בסוף וע"ז כתב רו"מ די"ל עפ"י מ"ש התב"ש דבב' אוחזין בסכין הוי כ"א כולו קעביד או מסייע אין בו ממש ומהו פסקא דקרא למעט עכ"ל הנה לא ידעתי מה בעי בזה לא מבעיא דעכ"פ יפה הקשיתי על דעת הרשב"א וכוותי' פסק בש"ע דבב' אוחזין בסכין ואחד פסול נמי פסול השחיטה א"כ הם ודאי לא ס"ל סברת התב"ש דהוא כתב רק לדעת המכשירין בזה. אבל לדעת האוסרין שם לא ס"ל הך סברא א"כ עכ"פ לדידהו תקשה קושייתי אך גם אף להמתירין בזה הרי התב"ש במקומו הביא שם הסוגיא דזבחים דף ק"ח בשנים שאחזו והעלוהו באבר אחד דחייבין ומוכח דלולי דגלי קרא היו פטורין דלאו העלאה הוא א"כ י"ל נמי דלאו שחיטה הוא ונהי דכתב התב"ש דהתם ר"ש קאמר לה מ"מ י"ל דהך ברייתא דאין ב' שוחטין זבח אחד נמי ר"ש קאמר לה ונחשב כ"א מסייע ואין בו ממש והוי כלא נשחט כלל גם התם קאמר דב' שאחזו בסכין ושחטו פטורין ויליף מקרא משמע הא לולי קרא הוי חייבין א"כ ה"נ לענין שחיטה בפנים הוי ב' ששחטו כ"א כולו קעביד וזה כולו קעביד וזה כולו קעביד ויש כאן ב'