נדרי זריזין חלק ב שפב

כמו שהוא עתה. ולפי מה שנעש' עתה המעש' לא הי' יכול לעשותו אבל אם עשאה באבר שאם הי' מתחזק בכחו הי' יכול רק שהוא מתרפא במלאכתו בזה כיון דאם הי' מתחזק בכחו הי' יכול ושינוי בגוף המלאכה לא הוי ודאי בכלל זה יכול וזה יכול וזה פשוט ואמת:

והנה מה שהעיר עוד על מה שתמהתי על התב"ש דמה ראי' מכתיבה לשחיטה דבכתיבה אורחא בהכי ומין במינו אינו חוצץ משא"כ בשחיטה דלאו אורחא בהכי ועל זה הקשה דמה ענין חציצה לשחיט' הרי בשחיט' אפילו קבע סכין בגלגל ופטר המים נמי הוי שחיט' עכת"ד הנה לא ידעתי מה ענין שמיט' אצל הר סיני דהתם כיון דבמים וגלגל אין בהם דעת ולולי האדם המסבבין אותם לא הי' בידם לשחוט לכך שפיר נחשב רק כח האדם המסבב לבד ונעשה השחיט' רק ע"י האדם משא"כ בנדון של התב"ש הרי הפסול הוי נמי בר דעת ובידו לשחוט בלי הכשר א"כ הוי הכשר רק כמסייע ואין בו ממש רק דנימא שיועיל מטעם שליחות דהוי כידו לכך כתבנו די"ל דלא הוי ידו כידו כיון דהוי חציצ' אבל במים וגלגל דאינו בר דעת ואין לו כח לשחוט כלל בלי כח גברא לכך שפיר נקרא כח גברא וא"ש וז"פ:

ומ"ש לתרץ קושייתי על התב"ש מחולין כ"ט דה"ל להקשות דלפלגי בהכשר' דפרה כגון שאחד אוחז בסכין ואחד בידו ועל זה כתב דזה שאוחז בידו לא נחשב עוסק בפרה הנה נעלם ממנו לשון רש"י במקומו שפי' ד"ה אינה מטמא' בגדים וז"ל או שרפה ולא נגע בה או נגע בה בפשוטי כלי עץ וכו', וא"כ מוכח דבכלל עוסקי בפרה הוי אפילו שרפה ולא נגע בה הוי בכלל עוסקי בפרה א"כ לא גרע אוחז ביד השוחט משורף ואינו נוגע בה או אם נגע בה בפשוטי כלי עץ דהוי כעוסק בה א"כ ה"נ אם נגע ביד האוחז בסכין ושחט הוי כנגע בפשוטי כלי עץ ונחשב עוסק בפרה ונהי דשוחט אינו נקרא אבל עוסק נקרא ומ"ש עוד דזה הוי מילתא דלא שכיחא לדעתי שישחוט אחד תחלה ואח"כ בסוף ישחוט אחר נמי לא שכיחא והחוש יעיד על זה אף בלי תירוץ הגמרא דתרי גברא בחד זבחא פסול ועוד דפריך לפלוג בתרי סודרי והא נמי לא שכיחא והתוס' לא כתבו רק דשני סודרים שכיחא טפי מב' זובחין זבח אחד משום דזה אסור וזה אינו אסור אבל מ"מ ודאי דלא שכיח יותר מאחד אוחז בסכין ואחד בידו וביתר דבריו מ"ש בזה א"צ תשובה כי יבין מעצמו כי אין להם מקום לומר שהאוחז בידו מן הסתם נוגעים בבגדיו כמה הם רחוקים מדרך השכל והאמת:

והנה נשמט מלעיל שמה שהביא ראי' ביני שיטי לסתור סברתי דהיכי דעומד אצלו הוי מטעם יד ממ"ש בש"ס דשותפין שגנבו חייבין מכח מגו דזכי לנפשי' ולמה לא אמר מכח דהוי כידו כיון דהוי עומד אצלו הנה מלבד דהרי רש"י פי' שם דהכוונ' לדעתו ולדעת חבירו ולא פירוש דגנבו שניהם וי"ל דמה"ט לא ניחא לי' לפרש כן דא"כ הוי כידו אך בלעדי זה אף להתוס' א"ש דעד כאן לא אמרינן דעומד אצלו הוי כידו רק היכי דהוי אחד עיקר בדבר ויש לו יותר שייכות בו מן השני כגון בקדושין וגיטין דיש לאב ולבעל שייכות בו דעליו מוטל לגרש ולקדש ולצוות לסופר לכתוב או בחתימת עדים שהבעל עושה את ראובן להיות חותם דהרי בחתימה בעינן שליחות א"כ יש לעד החותם בו שייכות יותר לכך זה השני העומד אצלו הוי טפל לו והוי כידו אבל באם אין לאחד שייכות בדבר יותר מן השני שניהם שוין א"כ מה אולמא דהך מהך ולמה נאמר דשמעון הוי טפל לראובן והוי כידו נימא להיפוך ראובן הוי טפל לשמעון ושניהם להיות ידים זה לזה זה לא אמרינן דאם הוא עיקר אינו טפל ואם אינו עיקר רק טפל שוב אינו עיקר וא"כ מהו אולמא דהך מהך לכך בזה מודינא דלא מהני עומד אצלו מטעם יד ולפענ"ד זה סברא ברור' בעז"ה ונכונה הנה ז"ז לא עיינתי בדבריו רק מה שנוגע לדברינו כי איני בעל מלאכ' אחת וקצרתי במה דאפשר דברי ידידו:

הנה ע"ד אשר כתבתי דבעומד אצלו הוי מטעם יד ועדיף משליח הנה כעת מצאתי ראי' ברורה לזה בעזה"י מדברי הרמב"ן הובא בהר"ן בגיטין פ' התקבל ובב"י סי' ק"כ באה"ע וז"ל וכתב הר"ן בפ' התקבל שדעת הרמב"ן וכו' אבל מהו דפסל באומר אמרו לא הוי טעמא משום מילי לא ממסרי לשליח דלאו מילי מסר להו אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו אלא ה"ט דכיון דבגט בעינן לשמה ובעינן וכתב לה שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, וכל שלא שמעו מפיו אפי' א נו אומר אמרו מדעתכם אלא שהבעל ממנה אותו שליח בכל מקום שהוא פסול עכ"ל ולכאור' אין לדבריו הבנה דמה בכך שבעינן לשמה וגם וכתב שהבעל יכתוב הרי כיון דממנה אותו שליח ובעלמא מהני שלוחו שלא בפניו א"כ שלוחו הרי הוא כמותו א"כ הוי כאלו כתבו הוא וגם הרי הסופר מכוין לשמה ובע"כ כיון דכתיב וכתב משמע הוא ולא שלוחו וכדדרשינן כמה פעמים ידו ולא יד שלוחו ובפ' עגלה ערופ' ויצאו הן ולא שלוחן א"כ ה"נ משמע הוא ולא שלוחו גם כיון דבעינן מחשב' ובמחשב' לא שייך שליחות ואין מחשבת השליח כמחשבת הבעל וכמו במצו' שבגופו דלא מהני שליחות ולכך לא מהני בזה שליחות רק כששומע מפיו אז כיון דעומד אצלו הוי כידו ועדיף משליח ולא נתמעט מלשון וכתב דממעט רק שליח ולא היכי דהוי כידו וזה מדויק בלשון הרמב"ן שאין הסופר ועדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו ודוק:

והנה ע' בחבורי לתורה פ' וירא (משנת תר"ח) בפסוק אל תשלח ידך אל הנער מה שהבאתי ראי' מפסיקתא דהעוש' דבר בכלי הוי רק הכלי רק כשליח לו והוי כעוש' רק ע"י שליח יע"ש ולפ"ז הי' מקום שפיר לומר דלא מהני שליחות בחתימ' כיון דחותם בקולמוס א"כ הוי כאומרים אמרו לשליח והוי כמילי לא ממסרי לשליח דלא מהני יע"ש ודוק והנה עוד יש ראי' לדברינו דבזה יתיישב פרש"י פ"ק דב"מ מה שפירש בתופס לבע"ח הואיל ולא עשאו שליח ותמהו עליו מיימר בר קשו ולפמ"ש א"ש דרש"י מיירי בעומד אצלו דומיא דהמשנ' דאמר לחבירו תנה לי וכו' והי' עומד אצלו לכך אם עשאו שליח הי' מהני לכך פירש הואיל ולא עשאו שליח אבל ביימר בר קשו מיירי דלא הי' עומד אצלו לכך לא מהני אף דעשאו שליח ודוק. והבן כי קצרתי ועיין מ"ש בענין אם מהני שליחות בחחימ' בתשוב' לק"ק טרנגראד בחבור זה לעיל מ"ש בזה שם דבר חדש בעזה"י יע"ש:

להשמטות לספרי נדרי זריזין בדין גט שאחד אחז בידו וחתם:

אעתיק כאן מ"ש בתשוב' לפולין לק"ק יאנוב להרב מו' נחום גינצבורג ב"ד דשם. תשובה ג הנה ע"ד שאלתו שבעל מלחמ' אחד הי' צריך לילך ולא הי' אפשר להתעכב כלל והית' נשארת אשתו עגונ' לכך לא הי' אפשר בע"א רק שאחד מן העדים הוליך הסופר ידו שיחתום עצמו ועתה שאלו אם מותרת להנשא והנה רואה אני שמן השם הוא שבימים הללו נזדמן לו ספרי נדרי זריזין שרא' שם שאני מכשירו רק שהנה רו"מ חשש היות כי ראה בגט פשוט סי' קכ"ג להיפוך מדברי והביא ראי' מהרמב"ם ורבינו ישעי'. הנה תמה אני על רו"מ מה ראה על ככה הרי כל יסוד היתר שלי דהוי מכח שליחות ואם כן מה ראי' מגט פשוט הרי הוא מיירי בקטן דאין לו שליחות לכך שפיר לא נחשב המעש' של התופס הקולמוס ואף דבסוף סיימתי דמהני מטעם יד בעומד בצדו מ"מ נהי דקטן יש לו יד ומהני בעומד בצדו כדמוכח בסי' ל"ז בהג"ה כמ"ש שם מ"מ היינו באם הגדול עומד. על הקטן אז מהני מטעם יד אבל להיפוך בקטן העומד על הגדול לא נחשב כיד ובפרט מה שהביא הג"פ ראי' מהרמב"ם הרי כבר מבואר בחבורי שם דאין ראי' מן הרמב"ם די"ל התם הטעם מכח אשלד"ע ומרבינו ישעי' נמי אין ראי' די"ל הוא מיירי בענין דהלבלר אינו ראוי להעיד כגון שהוא אלם וכדומה בענין דפסול לעדות באיז' פסול וא"כ הרי כל מה דליתי' בנפשי' לא מצי להיות שליח לכך לא מהני מטעם שליחות וקמ"ל רק עיקר הדין דמעש' אחיזת הקולמוס לא נחשב כתיבה ומדין שליחות לא מיירי אבל י"ל דמודה היכי דהלבלר ראוי להיות עד בעלמ' עכ"פ נחשב איתי' בנפשי' ומהני מטעם שליחות וא"כ אף אם הי' הג"פ חולק על דברינו הרי הוא רק אחרון ויחיד וכדי סברתינו להקל במקום עגון והנה יותר מזה הי' לו לרו"מ להשיג דאני אין דרכי לעיין באחרונים ואחר צאת ספרי לאור כתב אלי רב אחד דבקצה"ח סי' מ"ה מביא שם דעת הג"א דלא מהני שליחות בכתיב ועיין בב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"ט מ"ש ואם העדים אמרו לסופר שיחתום את שמם עיין בהג"א פ"ב וכו' רימז להג"א הזה שהביא הקצה"ח שם אך אני בתשוב' שם עודנו בכת"י הארכתי לקיים דברינו בעזה"י באריכות גדול לקיים דברינו והדין דין אמת בעזרתו י"ת רק שלא רציתי להעתיק כל זה כי יכבד עליו הדרך על הבי דואר דיש כמה ענינים להשיבו לזה לא ארבה הוצאת העתקה והב"ד השומע ישמע והחדל יחדל ובפרט דבאמת הוי רק חשש דרבנן כיון דהוי ע"מ ואף דהוי כמזויף מתוכו מ"מ הרי הוי עכ"פ כתב סופר ועד וספרי דידן דינם כסופר מובהק ועיין בב"ש ס"ק ל"א מ"ש ואם הי' ע"מ ולא חתם עליו רק ע"א נרא' דהוי כאלו לא חתם עליו שום עד דאין כשר ליתן לכתחל' אלא אם כבר נתן הגט כשר ואם הוא כתב סופר מובהק ס"ל להעיטור דהוי כאלו הי' כת"י הבעל ונ"מ לדידן לא תצא וכו' וא"כ מוכח שלבעל העיטור בעצמו אפי' לכתחל' תנשא כיון דהוי ככת"י הבעל וא"כ נהי דחולקין עליו עכ"פ כדי הוא העיטור לסמוך עליו בזה בצירוף סברתינו הנ"ל גם כיון דהב"ש כתב דעכ"פ לדידן לא תצא והרי זה כלל בידינו כל מה דבדעבד כשר לא חיישי' לכתחל' לשמא ישכח וכדומה עיין ביו"ד בריש ה' שחיט' וכמה דוכתא א"כ ה"נ כיון דאין חשש רק שמא יסמכו עליהן ולא יביאו ע"מ לפנינו ומה בכך אף אם יסמכו הרי עכ"פ ע"א חתום כהוגן ובדעבד לא תצא וא"כ אין כאן חשש איסור והנה מ"ש רו"מ דלטעם דפסול מזויף מתוכו מכח גזרה חתימ' אטו חתימ' וכאן לא שייך כן דאם הי' בכתיב' כן בפני הבעל והי' עוש' שלוחים לכך הי' כשר בזה יפה אמר אך שרו"מ חשש לתירוץ השני דהטעם מכח שמא יסמכו עליהם בלי ע"מ וביקש לבקש היתר וכתב וז"ל ואף דנוכל לומר כיון דעכשיו המנהג לקרוע הגט אחר הנתינ' והא דעדים חותמין על הגט אין הטעם משום תיקון עולם כמו שהי' בימי חז"ל דעכשיו ליכא ח"ע בזה כיון דקורעין הגט ועיקר הטעם מה שחותמין העדים הוא רק מחמת הטעם שכתב התה"ד סי' רל"ב והובא בב"ש סי' ק"ל וז"ל תה"ד אע"ג דפסק תלמודא בגיטין דהלכ' כר"א דעמ"כ וגט שאין עליו עדים כלל כשר לגרש בו ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני ת"ע והאידנ' ליכא