נדרי זריזין חלק ב שפא

בר חיובא וכו' ולמ"ל לתרץ כן הו"ל לתרץ בפשיטות כי אמרינן בחצר דיש שלד"ע דאינו חצר מהלכת אבל בשליח דהוי חצר מהלכת לכך אשלד"ע. והן אמת דהש"ס משני שם לחד תירוצא דכי אמרינן אין שלד"ע היכי דאי בעי עביד אבל באמת לשונו לא משמע שיהי' מטרת כוונתו לחצר מהלכת דא"כ הו"ל לומר בלשון דאמרינן בעלמא כי אמרינן יש שלד"ע בחצר דאינו מהלכת אבל בחצר מהלכת אשלד"ע ומכ"ש להסוברים דבשוגג יש שלד"ע דהוי כמו חצר ומנ"ל כן הרי מחצר אין ראי' דהתם אינו מהלכת ובע"כ דאין מפרשים כוונת הש"ס כן ואף אם יהי' כוונת הש"ס כן עכ"פ לתירוץ קמא דבבר חיובא תליא מלתא למ"ל כל זה הרי זה מלתא דפסיקתא דחצר מהלכת לא קנה א"כ מה ראי' מזה לשלד"ע דהוי מהלכת וממה דגלי התורה שליחות באדם מזה אין ראי' לדבר עבירה וגם מה התחיל המקשן להקשות כלל ומה מדמה חצר לשליח כיון דבחצר גופו קיי"ל דמהלכת לא קנה ובע"כ כמ"ש דחצר מהלכת דלא קנה אינו רק לענין קנין ממון מסתבר נחנק בין מהלכת או לא אבל לענין חלות גוף השליחות אם חל אין לחלק בין חצר מהלכת או לא או כמ"ש לעיל דלחלק בין מהלכת לאינו מהלכת אינו רק היכי דלא הוי דומיא דאתם אז בעינן שיהי' משתמר לדעתו והולך רק לדעתו ואז זה מחשב להיות נחשב דומיא דאתם אבל היכי דהוי באמת דומיא דאתם אין לחלק בין מהלכת או לא וא"ש וא"צ לכל האריכות שכתב רו"מ ובזה מיושב מה שהקשה עוד למה במכחל עינא לא אסור כיון דהוי מטעם יד וכן בניקף למ"ל קרא דניקף חייב ולפמ"ש א"ש דבנכרי דאין לו דין שליחות באמת לא שייך בזה מטעם יד כיון דהוי מהלכת ובלא זה נמי א"ש כיון דשליחות בעינן דעת ובלי דעת לא נעשה שלוחו ועיימ"ש בספר החיים סי' רס"ג וא"כ ה"נ בשלמא בהני דהוי השליחות לטובתו אז אנן סהדי דניחא ני' להיות שלוחו וכידו אבל בהני דהוי השליחות לדעתו אז אנן סהדי להיפוך דמן הסתם לא ניחא לי' להיות שלוחו ולא נעשה שלוחו בע"כ וכמו דא"א להקנות לחברו דבר בע"כ כן ה"נ אין נקנה לו השליח בע"כ ולכך מותר למכחל עינא ואצטריך קרא לחייב הניקף וא"ש:

ובדבר אשר כתב בביאור דברי הרמ"א סי' ל"ז הנה כל מעיין ישפוט בצדק דכוונת הרמ"א כן הוא כי אין לפרש כוונת הרמ"א כמ"ש רו"מ דצאי וקבלי קדושיך דלא מהני הוי מטעם כאומר דתקבל מדעת' ורצונה והוי כלא הי' מדעתו ורצונו אבל בעומד אצלה א"כ יש כאן דעתו ורצונו וכו' הנה כל בר שכל לא יעלה כונה זו על לבו חדא דא"כ למ"ל שיעמוד אצלה או הוי לשון זה תק"ח לומר לה צאי וקבלי קדושיך ולא יותר הרי אין הנוסח חכמים והרי יכול לו' לה צאי וקבלי חדושיך מדעתי ורצוני אי לומר אני מצוה לך להיות צאי וקבלי קדושיך או לומר לה צאי וחבלי חדושיך מפלוני וא"כ יהי' מדעתו ועוד דא"כ למה דייק הרמ"א לומר דהוי כאלו קבלו הוא למ"ל זה הרי עיקר בדעתו תלוי והי' די לומר דהו"ל כאלו קדשה הוא או דהוי כהסכים הוא ובע"כ דאין זה כוונת רמ"א דאם כדברי רו"מ סוף סוף נצטרך לבא לטעם דהוי שליח של אבי' והרי אין שליחות לקטן והרי מה"ט חלקו מקצת פוסקים על דין זה וא"כ מה יועיל דהוי כהסכים האב עדיין לא נמלטנו מפלוגתא של הסוברים דאין שליחות לקטן בכל ענין ולכך כתב הרמ"א דהוי כאלו קבלן מעצמו ואינו בתורת שליח רק בתורת יד וא"צ בזה לטעם שליחות וז"ב ופשוט:

ועוד אם כטעם רו"מ קשה מה קאמר רבא דמדברי ריב"ח נלמוד דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך קשה מה ראי' מריב"ח לדעלמא וגם המפ' כתבו דלכך השמיטו הרי"ף משום דאנן קיי"ל דלא כריב"ח הרי בלא"ה אף לריב"ח אין ראי' דהתם בקדושי ייעוד ודאי הוי מדעת האב דהרי הוא מוכר' לשם כך ויודע למי מכר' ושהדין דהאדון יכול לייעדה וא"כ אינו תלוי הדב' ברצונ' ודעת' אבל בעלמא באומר לה צאי וקבלי קדושיך דתולה הדבר בדעת' ולא בדעתו י"ל אף לריב"ח לא מהני ובע"כ דליתי' להך מלתא כלל וגם לא מצינו בפוסקים דס"ל דלא מהני צאי וקבלי שיכתבו טעם זה רק הם חששו מכח דאין שליחות לקטן ובע"כ מה דמהני עומד אצלו הוי מטע' יד ובקטנה ודאי מהני מטעם יד כיון דמשתמרת לדעת אבי' כמ"ש לעיל ולפ"ז הנה מ"ש להוכיח מתשובת מהר"מ פאדוה סי' א' בו"ג שהוא מפרש כונה אחרת בת"ה מקור דין זה הנה אף אם הי' כוונת המר"מ בענין אחר מ"מ כוונת הרמ"א שכתב כדי להוציא נפשו מפלוגתא וגם סיים דהוי כאלו קבלן בעצמו כל מעיין ישפוט דהוי כוונתו רק כמ"ש ובאמת גם דברי מהר"פ אין ראי' לדברי רו"מ כי גם הוא מפרש כמ"ש וכמ"ש רו"מ בשמו בסי' ג' שאינו מטעם שליחות וכונתו דזה הוי מטעם יד ומה שהוצרך לומר דהלכה כת"ק ורש"י אחר חזרה דה"ה קטנה הוא רק דלולי זה למ"ל עצה זו טפי הוי עדיף שיקבל האב בעצמו אך כיון דיש לנו דעות דקטנה בעצמה יכולה לקבל לכך טפי עדיף שתקבל היא כיון שהוא המגורשת ובנוסח הגט הוי לשונו כנגדה הרי את מגורשת לכך טפי עדיף שתקבל היא כפי נוסח הגט ולזה הביא דעות הללו רק הרי הי' לנו לחוש להיפוך אולי כהסוברים דקטנה אין לה יד ויש חשש איסור א"א וא"כ איך מכח קפידות לשון הגט נכנס לכלל ספק איסור ממש לכך הביא לשון ת"ה דמה שהאב עומד אצל' הוי כידו א"כ לכל הפוסקים אין לנו חשש איסור לכך טפי עדיף שתקבל היא הגט כיון דיש מעלה דלדעת הת"ק ורש"י ה"ה לקטנה א"כ ראוי לעשות כן יותר בשביל לשון הגט וז"ב כוונת המר"פ וכן כוונת הרמ"א בסי' ל"ז נמי הוי כן דלמה יעמוד האב אצלה ולא לקבל האב הקדושין אך הוא נמי מטעם הנ"ל כיון שאומר הרי את מקודשת לי כלשון שת"ק חז"ל לכך ראוי טפי שהיא עצמה תקבל כיון דיש לנו דעות דיש לה יד לקבל קדושי' ואך להסוברים דלא מהני מ"מ כיון דהאב עומד אצל' מהני לכ"ע וא"ש ודו"ק ולדעתי הדברים ברורים כאשר כתבתי ובנדון מה שרצה להשיג על מ"ש ביאור התוספתא ולמה השמיטו הרמב"ם והנה מה שקשה על דברינו בישוב שיטת הרמב"ם שהשמיטו והקשה עלי מריש דברינו דבעומד בצדו יש שלד"ע הנה בזה יפה אמר אך באמת א"ש דאין הרמב"ם משועבד לסברתינו והרמב"ם יסבור דאף בעומד בצדו אין שלד"ע:

ומה שהקש' עלי ממ"ש הש"ך בסי' רצ"ב דאף בהני דגלי קרא דיש שלד"ע היינו לחייב המשלח ולא לפטור השליח א"כ ה"נ נהי דהאוחז ביד חייב קרבן למה יפטור השליח מקרבן בשניהם שוגגים יתחייבו שניהם כמו זה א"י וזה א"י עכ"ד. הנה זה טעות דהש"ך לא כתב רק דחיוב אחד יש או המשלח או השליח ואם הוי מקום שאין המשלח משלם חייב השליח אבל שיתחייבו שני חיובים על ענין אחד לשלם כפל זה ודאי אינו וא"כ ה"נ איך יתחייבו שני קרבנות על מלאכה אחת ואינו דומה לזה אינו יכול וזה יכול דחייבין שניהם דהתם אין חיוב של כל אחד על מעשה חברו רק על מעשה עצמו כיון דבזה בלא זה לא נגמר המלאכ' נחשב לכ"א מקצת המלאכ' כאלו עשה כולו וחייב כ"א בפ"ע על שלו כאלו עשו ב' מלאכות אבל בנדון זה כיון דמיירי בזה יכול וזה יכול א"כ ממ"נ על כל אחד על מעשה עצמו אין לחייבו דהוי זה יכול וזה יכול מה אמרת דחייב על דהוי שלוחו של חברו ויד שליח כיד משלח א"כ הוי רק חד מעשה והרי כבר הביא המשלח על זה קרבן ולמה יתחייב עוד השליח וז"ב ואמת ולא דק רו"מ בזה:

ומה דהעתיק לן לשון התוספתא וז"ל אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב האוחז בקלמוס חייב והאחז בידו וכותב פטור נתכוין לסייעו האוחז בקולמוס פטור והאוחז בידו וכותב חייב שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו וכותב חייב מזיד אוחז בקולמוס ושוגג אוחז בידו וכותב פטור קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמו' וקטן אוחז בידו וכותב פטור עכ"ל התוספתא וכתב רו"מ וז"ל ולפי הפירושו דמר דברישא האוחז בקולמוס חייב משום שאוחז ביד הי' שוגג ובשוגג יש שלד"ע הא מיהת דהאוחז ביד ג"כ נתכוין לסייעו רק שהי' שוגג א"כ לא יתכן מה דתני אח"כ נתכוין לסייעו וכו' משמע דבתחל' מיירי דלא נתכוין לסייעו כלל ותו קשיא האי דנתכוין לסייע במאי עסקינן אם בשוגג מ"ש מרישא ואי מיירי במזיד א"כ עיקר חסר מן הספר וכו' והאריך בזה והנה בחנם האריך דכוונת התוספתא הוי כך דאם האוחז ביד לא כיון לכוין את הכתב וצורת האותיות רק הניח להאוחז בקולמוס לכתוב האותיות כמו שירצה יטה ידו אז נחשבו דשניהם שוין דזה אוחז בקולמוס וזה אוחז בידו להוליכ' ברצון האוחז וזה לא נקרא מתכוין לסייעו ואז כיון דשניהם שוין הוי האוחז בקולמוס עיקר והאוחז בידו רק שלוחו אבל אם האוחז בידו נחכוין לסייע לגוף הכתיבה ומכוין להטות ידו לכתוב צורת האות כך וכך כפי רצון האוחז ביד א"כ מכוין האוחז ביד גם לסייע לגוף הכתיב' שיהי' נעש' כרצונו א"כ בזה נחשב האוחז ביד עיקר דהוצכ' היד הוי הכל שלו ובגוף כתיבת האות והקולמוס נמי יש לו חלק א"כ נפיק כל הכתיבה נכי ריבעא. ע"י האוחז בידו לכך הוי הוא עיקר והאוחז בקולמוס רק מסייעו ואין בו ממש ודוק בלשון התוספתא שכן הוא האמת ואח"כ אמר שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו אז כיון דאשלד"ע כיון דהשליח מזיד לכך חייב האוחז בידו מיתה מזיד אוחז בקולמוס ושוגג אוחז בידו אז פטור האוחז בידו לא ממיתה ולא מקרבן כיון דהי' הוא שוגג יש שלד"ע א"כ כטור האוחז בידו בין ממיתה בין מקרבן קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב כיון דאין שליחות לקטן הוי האוחז ביד עיקר ולכך חייב ולהיפוך בגדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור כיון דאין שליחות לקטן הוי האוחז ביד עיקר וזה עיקר הכלל דהיכי דיש שליחות הוי האוחז בקולמוס עיקר והיכי דאין דין שליחות הוי האוחז ביד עיקר ובזה אזלא כל התוספתא כהוגן וסרו כל תלונותיו ובגוף פירוש רו"מ אין לי פנאי לעיין רק בסוף דבריו ראיתי מ"ש דלכך השמיטו הרמב"ם כיון דכבר פסק בזה יכול וזה א"י פטור והתוס' כתבו בשבת דף צ"ג ד"ה אמר מר דאף מי שיכול רק שעושה בידים רפות כדרך שאינו יכול נמי נקרא אינו יכול וכו' הנה בזה עמדתי משתומם כי המעיין בתוס' לא כתבו כן רק זה"ל נראה לר"י דהיינו א"י היינו אפילו הוא בע"כ הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכה"ג שאלמלא אחר לא הי' יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או חופשה בענין זה. שא"י לנושאה לבדו דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא א"י לנושאה עכ"ל הרי שלא כתבו רק אם גוף המעשה נעשה באבר שלא הי' יכול לעשותו לבדו אבל אם נעשה באבר שהי' יכול לעשותו לבדו רק שהי' מתרפה בכחו ולא מתחזק בזה מודים שנקרא זה יכול דאל"כ למה נקט באצבע טפי הו"ל לומר שלא הי' מתחזק בכחו וכן מ"ש או חופשה בענין שא"י לנושאה לבדו ולא כתבו או שנשאה בענין שא"י לעשותו לבדו משמע דדוקא גוף התפיסה בעינן שיהי' בענין שא"י לעשותו לבדו אז לא מחזקינן חיובא מאבר לאבר לומר דהי' יכול לנושאה בשאר אבריו והי' יכול דבזה כיון דאז הוי גוף המלאכה בענין אחר והוי כפנים חדשות בא לכאן:

א"כ אז לא הי' המלאכה נעשה כעין שנעשה עכשיו לכך נדון