נדרי זריזין חלק ב שעח

כמו אינך עבודות דהוי הכהן שלוחא דרחמנא כן ה"נ בשחיטה רק דהתורה גלתה היכי דיכולין לשחוט בעצמן אז הוי שלוחי דידהו ונחשב כשחטו כולם. ומ"ש רו"מ לפמ"ש היכי דעומד אצלו הוי מטעם יד א"כ י"ל התם הוי בעומדין אצלו ומנין ללמוד מזה שליחות גם זה לק"מ כיון דעיקר ראייתו הוי מלשון ושחטו דלמה כתיב לשון רבים בע"כ ללמוד דין שליחות ואם כן י"ל אי מיירי בעומדין אצלו דהוי מטעם יד זה פשיטא ולא בעי קרא ועוד והוא העיקר בעיני דהרי כיוצא בזה מצינו בפ"ב דקדושין בנערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה ר"י אומר אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אבי' ולא היא הרי דס"ל לר"י דא"א לב' ידים לזכות כאחת ואף לרבנן דפליגי היינו רק לענין שיש להם כח לזכות או היא או אבי' אבל שיזכו באמת שניהם כאחת גם רבנן מודים דא"א לב' ידים להיות כאחת וא"כ הרי הכתוב אומר ושחטו דמשמע דכל בני החבורה נחשבו שוחטים או עכ"פ השליח והמשלח נחשבו שניהם שוחטים וא"כ בשלמא אם הוי מטעם שליחות אפשר לשליח אחד להיות שליח לכולם או לעצמו ולאחר ונחשבו כולם שוחטים אבל אם אין שליחות רק מטעם יד בזה יד הוי רק לאחד אבל אין ב' ידים זוכין כאחת וא"כ ממ"נ אם הוי יד לאחד לא הוי יד לעצמו ולאחר כלל וסוף סוף אין כאן שוחט רק אחד המשלח ועומד אצלו אבל אין לאחרים ושליח חלק בזה דאין ב' ידים זוכות כאחת וסוף סוף איך אומר ושחטו ובע"כ הוי רק מטעם שליחות ודוק:

ומה שהרגיש רו"מ על ספר פתח הבית שכתב דהכוונה בב"ק הוי נמי מצד איסור כיון דא"י לעשות רק בישיבה וזה אסור לכך א"י לעשות שליח והנה ספר הזה לא ראיתיו כלל ויפה תמה מעלתו דמה בכך דמיושב פסול הרי סוף סוף בעמיד' אין בו איסור והוי מצי עביד רק מכח חולשתו א"י לעמוד ולעבוד וא"כ סוף סוף הוי לא מצי עביד רק מצד כחו ויפה חמה עליו ולא נתנו דברי הספר הנ"ל להאמר כלל:

ומה שתמ' על הנו"ב בתשוב' יפה העיר זולת מה שתמהתי על סוף דברי הנו"ב שכתב דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכתבת דזה לא נקרא תופס לבע"ח דהוי רק כמניעת הריוח ולא נקרא חב לאחרים רק אם הי' כבר חייב לו הנה אחר המחיל' בזה שגית כי הרי מפורש בפ"ק דב"מ דגם מגבי' מציאה לחבירו נחשב תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יע"ש וגם עיין בקדושין דף ס"ה דקאמר שם אי מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני יע"ש מוכח מזה דמה שאוסרה להתקדש לאחר נחשב חב לאחרים ולכך יפה כתב בזה הנו"ב ז"ז אין להאריך דברי ידידו הטרוד:

עוד להנ"ל הנה ע"ד אשר דחה דברי הנו"ב בתשובה מה"ת שכתב בסוגיא דב"ק דף ק"ט במ"ש שם ההוא זקן ה"ד אי דלא מצי עביד שליח היכי מצי משוי דהכוונה מכח דהוי חב לאחריני ואתה דחית זה דלא הוי חב לאחריני דהוי רק כמניעת הריוח ואני דחיתי דבריך דהרי מגביה מציאה לחבירו נמי נקרא חב לאחריני והנה חזרתי וכתבתי שכדבריך מבואר בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ בסוגי' דראה את המציאה ובפ"ט דכתובות גבי יימר בר חשו דכתב הש"מ בשם הר"ן והרמב"ן ליישב קושיות התוס' דקשה דברי ר"י אהדדי דס"ל מגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו וס"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכתב הרמב"ן ליישב דשאני מציאה דלא הוי חב לאחריני דהוי רק מניעת הריוח עכ"ד והנה סברת דמציאה מצאת ולא כן הוא חדא דאף לפי דברי הרמב"ן מודה הוא דלמ"ד דמגבי' מציאה לא קני חבירו ס"ל דאין חילוק בדבר ואף זה הוי חב לאחריני וא"כ אכתי א"ש דברי הנו"ב די"ל דסוגיות הש"ס דב"ק אזיל למ"ד מגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו ועוד הרי בע"כ לא קי"ל כהרמב"ן להלכה דהרי קי"ל בש"ע סי' ק"ה באם הי' הלוה חייב גם להתופס מהני תפיסתו מכח מגו דאי בעי זכה לנפשי' וראייתם ממגבי' מציאה לחבירו יע"ש בסמ"ע ולדברי הרמב"ן אין ראי' די"ל התם לא הוי חב לאחריני ובע"כ דלא קי"ל כהרמב"ן בזה ושוב ראיתי בספר מעיין החכמה הנדפס מחדש על ב"מ שהעיר בזה אך לדידי יותר תמוה דברי הרמב"ן ועפר אני תחת כפי רגליו של הרמב"ן וכאן בעניי לא זכיתי להבין דברי קדשו שהוא נגד ש"ס מפורש בפ"ק דגיטין דף י"א ע"ב דקאמר שם ר"ח התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט פאה וכו' ודלמא לא הוא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דמגו דאי בעי מפקר נכסי' ומגו דזכי לנפשי' וכו' ולמה לו כל זה ולמה לא מתרץ טפי דע"כ לא קאמר ר"א התם רק בפיאה דהוי רק מניעת הריוח אבל בחוב מודה דהרי פיאה הוי ממש כמו מציאה וכמו דמדמה לה בפ"ק דב"מ והו"ל לחלק כסברת הרמב"ן ולמ"ל לטעם אחר ואם נאמר דיש לחלק בין פיאה למציאה ופיאה נחשב יותר של עניים א"כ למה לא מחלק הש"ס בפ"ק דב"מ כן לומר דגם רבנן דפיאה מודו במציאה דהוי רק מניעת הריוח ובע"כ דאין חילוק בין פיאה למציאה וממילא מוכח דאין חילוק בין מציאה לבע"ח והדבר תמוה אצלי על הרמב"ן והנמשכין אחריו שלא הרגישו בזה וגם מן הש"ס דקדושין דף ס"ה דקאמר שם אי מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ ומשני התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני ומוכח להדיא דמה דאוסר האשה על אחרים הוי חב לאחריני והרי הוי רק מניעת הריוח ומה דמיון הוא זה לממון היכי דחב לאחריני דמיירי במפסיד לגמרי מכיסו ובע"כ דאין חילוק בדבר ומוכח להדיא דלא כהרמב"ן וצע"ג:

והנה מ"ש עוד לסיוע להרמב"ן מפרש"י בפ"ק דב"מ גבי לימא מתניתין דלא כסומכוס דקאמר שם ע"כ לא קאמר סומכוס אלא היכי דאיכא דררא דממונא דמשמע שם כחילוק זה הנה לא דמי בזה כעוכלא לדנא דמי לא ידע זה דמניעת הריוח לא נקרא היזק ומי יכחיש זה הרי זה הלכה פסוקה דמבטל כיסו של חבירו פטור דהוי מניעת הריוח ואנן לא קאמרינן רק לענין חב לאחריני נחשב גם מניעת הריוח דעכ"פ חוב הוא לו דגבי חב לאחריני לא בעינן היזק ממון ממש רק כל דהוי רעה לו נחשב חוב וכדאמרינן חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ומכח דנאסר בשפחה דשכיחא לי' והרי זה אינו מפסיד ממון מכיסו ובע"כ לענין להיות נחשב חוב לאחרים כל דהוי לו צד היפוך ממה דניחא לי' נקרא חוב אבל היזק לא נקר' רק מה דמפסי' מביתו ולכך בפ"ק דב"מ דמיירי לענין תקחז"ל אם חולקין או המע"ה שפיר מחלק בין היכי דהוי הפסד מביתו או לא אבל לענין חב לאחריני אין לחלק בזה והנה בזה נסתר ממילא כל בנינו מ"ש ליישב שיטת רש"י שכתב הואיל ולא עשאו שליח שכתבת לחלק דרש"י נא קאמר דשליח מהני רק כמציאה דלא הוי רק מניעת הריוח ולא בבע"ח וכתבת דרש"י לשיטתו דמפרש בפ"ק כן ובאמת אין כאן ענין לשיטתו דלא דמי זה לזה כלל מיהו אף בלא שיטתו הי' אפשר לומר דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ן והנה באמת אין לדבריו טעם ועיקר ולדידי הי' נראה להסביר הדבר דהנה טעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה יש בו ב' טעמים אחד דזכי' לא נקרא רק מה דאינו רק זכי' לא חוב אבל מה דהוי חוב ג"כ לא נקרא זכי' ולכך כיון דהוי לזה זכות ולזה חוב לא נקרא זכות והשנית הוי מכח דהוי שליח לדבר עבירה והנ"מ ביניהם הוא כך דודאי חוב נקרא אף מה שאינו מפסיד מכיסו רק כל דהוי נמשך מזה צד רעה לאחר נקרא חוב אבל עבירה לא הוי רק במפסידו מביתו אבל כל דאינו מפסידו מביתו לא נקרא עבירה ולכך במציאה דאינו מפסידו מביתו לכך שליחות מהני דאינו לדבר עבירה רק בלי שליחות בתורת זכי' אי אפשר כיון דמה דהוי זכות לזה הוי חוב לזה ומה חזית לקראו זכי' אבל בבע"ח דמפסידו ממש הוי דבר עבירה לכך אף שליחות לא מהני אך א"כ תקשה מה מדמה הש"ס מציאה לתופס לבע"ח ולמה לא מחלק כן אך א"ש דהנה בתופס לבע"ח יש בו ב' ענינים דהנה קודם התפיסה הי' משועבד לשניהם לזה מחצה ולזה מחצה וא"כ זה שתופס לבע"ח אחד הכל הנה מה שתפס כולו לאחד שלא יטול השני אפילו המחצה ממנו הוי דבר עבירה שהפסידו משלו דמקודם התפיסה הי' מגיע לו המחצה אבל מה שתפס המחצה זה אינו דבר עבירה דהרי המחצה מגיע לו אף בלי תפיסה, רק מ"מ גם בזה הוי חב לאחריני דהרי אם לא תפסו הי' יכול השני לתפסו והי' נוטל כולו וא"כ בזה הוי רק כמניעת הריוח וכמציאה נחשב והנה מצינו כמה דברים דאף דלא מהני מצד עצמן מ"מ מהני מצד מגו דמגו דחייל אהא חייל אהא. והנה בשלד"ע נמי מהני מגו וכעין דאמרינן בש"ס פ"ק דב"מ דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב פטור ואלו שותפין שגנבו חייבין לאו משום מגו דזכי לנפשי' וכו' וא"כ מוכח דמגו מהני בדבר עבירה א"כ י"ל ה"כ בזה בתופס לבע"ח כיון דבמציאה מהני שליחות א"כ ה"ה נמי בתופס לבע"ח כיון דעכ"פ מחצה ראוי שיועיל תפיסתו דבזה אינו דבר עבירה א"כ נימא מגו דזכי למחצה זכה לכולה וכעין דאמרינן בעלמא ובה' הרשאה מגו דנחית לפלגא נחית לכולא כן ה"נ בזה ומזה מוכיח דאף היכי דלא הוי דבר עבירה רק דחב לאחריני כך נמי לא זכה. א"כ לא שייך מגו דהרי אף למחצית נמי לא מהני תפיסתו ולכך מדמה הש"ס זה למציאה דאם במציאה קנה הי' לו לזכות גם בבע"ח ואף דשם הוי דבר עבירה מ"מ יועיל מכח מגו דמהני למחצה מהני לכולא ובע"כ דגם במציאה לא קנה לכך ליכא מגו דגם למחצית לא מהני כיון דעכ"פ הוי חב לאחריני ושפיר מדמה לה הש"ס להדדי והנה בזה יש ליישב פרש"י על נכון והנה כבר ישבנו בעזה"י פרש"י מכבר בכמה אופנים בחידושינו וכעת נראה דא"ש דהנה מ"ש אתה דרש"י מודה דבבע"ח לא מהני שליחות טעית ולא עיינת בפרש"י בד"ה לא קנה דמיירי בבע"ח וגם מתחלה ד"ה הוי תופס לבע"ח כתב כאדם שבא מאליו וכו' מוכח להדיא דאם לא הוי מאליו רק עשאו שליח מהני רק הכוונה כך דודאי כלל זה אמת דהיכי דלא הוי דבר עבירה מהני שליחות והיכי דהוי דבר עבירה לא מהני שליחות ולכך הוי ראוי שכמציאה יועיל שליחות ולא בבע"ח רק מ"מ מהני שליחות גם בבע"ח מכח מגן כיון דעכ"פ למחצה ליכא עבירה רק דהוי חב לאחריני וכיון דבחב לאחריני מהני שליחות ושוב מהני על כולו מכח מגו דהוי תפיסה לפלגא הוי תפיסה לכולא ולכך כתב רש"י דאף בזה מהני שליחות אך לפ"ז א"ש דתינח היכי דהוי החוב נגד בע"ח שני אז שייך מגו אבל התם ביימר בר חשו דהוי נגד יורשים והנה אם לא תפס הוי כולו ליורשים וכל דלא תפס הוי כולו בחזקת יורשים וא"כ דבר עבירה הוי כיון דנכסי' בחזקת יתמי קיימי הוי מפסיד להם משלהם ומגו ליכא דבלא תפס הוי כולו שלהם לכך כיון דאין שלד"ע לא מהני שליחות