נדרי זריזין חלק ב שעז

ומ"ש לתמוה על הנתיבות משפט סי' סמ"ך ס"ק ח' על מ"ש דהיכי דלא מעייל נפשי' לספקא הוי ודאי נדר ולוקה ועל זה תמה מן הש"ס דנדרים די"ט ע"ב גבי הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור דקאמר דספקו חמור מודאי דאלו ודאי מצי מגלח וכו' א"כ מוכח דלא הוי ודאי נזיר וכו' הנה אם כי אין אחריו' ספרי זמנינו עלינו והלואי שנזכה להבין וליישב דברי הראשונים אך אעפ"כ היות כי מצוה לשמוע דברי חכמים ואמרו במס' נגעים על ריב"ב חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים אמרתי ליישב דבריו והוא להנתיבות לא קאמר רק בדבר שספקו א"א להתברר מיד בשעת נדרו כגון המקדיש חייתו ובהמתו לענין הכוי וכדומה הנה זה בשעת נדרו תיכף נודע דא"א להתברר ספקו וא"כ אם מעייל נפשי' לספקו הוי כאלו קיבל עליו גם זה בכלל נדרו והוי נדר ודאי אבל בתולה נדרו בדבר דבשעת נדרו הוי אפשר להתברר כגון אם יש בכרי הזה מאה כור הנה א"א לומר דהוי נדר ודאי מהשתא דהרי תלה הדבר בתנאי אם יש בזה מאה כור והרי אם הוי בעין והיינו בודקין אותו ולא הוי מאה כור ודאי לא הוי נזיר וא"כ איך נימא דהוי נזיר ודאי ובתורת ודאי קיבל עליו להיות נזיר הרי תלה הדבר במה דאפשר להתברר ואפשר שיתברר ולא יהי' נזיר וגם הרי סבר דהוי בעין ואפשר שיתברר ולכך אף דנזדמן אח"כ שנאבד אף אם מעייל נפשי' לספקא מ"מ נזיר ודאי לא הוי רק ספק ודוקא בדבר דספקו לא הוי אפשר להתברר מיד וידע מזה מיד דספקו א"א להתברר לכך אמרינן דנזירות ממש קיבל עליו אבל במה דבשעת נדרו אפשר להתברר והוא סמך שיתברר אח"כ ולא ידע שיזדמן שלא יהי' אפשר לברר בזה ודאי לא הוי נזיר ודאי רק ספק וז"ב ונכון בסברא ודוק היטב את זה ראיתי להשיבו כמו רגע היום התחתלי להשיבו על כל שאלותיו אף על קושייתו בסוכה והיום גמרתיו בעז"ה ועוד חזון למועד ברצות ה' דרכינו דברי ידידו נצח:

והנני מעתיק לו מה שאני משיב להרב מו' שמעון נכד הרב על מכתבו הרביעי אלי כתוב:

הנה על מ"ש רו"מ וז"ל אשר כת"ר השיג עלי על מ"ש דלהכי לא הוי בגט מפי כתבו משום דבעינן שליחות והוי מפי כתבו וע"ז כתב מכ"ת א"כ להרמב"ם הי' להם לתקן בכל דיני ממונות להיות בשליחות דוקא כדי דלא להוי מפי כתבם ואני תמה מאוד הלא לפי תק"ח כותבין כמה שטרי מתנות ומכר דלית בי' אחריות אף בלא דעת הלוה וכן בקנין דסתם קנין לכתיבה עומדת תקנו לכתוב אף אם הלוה הלך או מת ולדעת כמה פוסקים אף במוחה הלוה כותבין וא"כ איך שייך הכא השליחות הלוה הלא רצו לתקן אף בגוונא דאין הלוה לפנינו עכ"ל רו"מ והנה מ"ש מקנין אחר המחיל' זה טעות גמור דמאיז' טעם כותבי' בק"ס בלי דעת הלוה מכח דסתם קנין לכתיב' עומד א"כ בשעת קנין ידע שיכתבו והוי כאלו פירש שיכתבו וא"כ בשעת קנין הוי כנתן רשות לכתוב וגם מה שכתב משטר שאין בו אחריו' הנה נמרי' לנפש' מה יענה לדעת בעה"מ דלא ס"ל דעת הרמב"ם דהוי תק"ח רק מכח דהוי מדעת המתחייב הוי מפ"כ א"כ איך כותבין בלי דעת המוכ' והנותן והרי מה יועיל כתיב' זו הרי הוי מפי כתבם ובע"כ דאמדו חז"ל בזה דשלא מדעת הוי בזה כמו מדעת ואנן סהדי דניחא לי' בכך וכעין דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ולדעת כמה הוי זכי' מטעם שליחות ובע"כ נעשה שליח שלא מדעתו כן ה"נ בזה כיון דעכ"פ אין חוב לו בכתיב' זו אנן סהדי דניח' לי' בכך ונעשו שלוחן שלא מדעתן כמו מדעתן וא"כ אם נימ' דהרמב"ם נמי ס"ל כבעה"מ בזה יפה כתב' למ"ל לתק"ח להועיל מפ"כ לתקנו לכתוב הכל בשליחות גם בלא"ה אין זה השגה דעכ"פ נחזיק הרע במיעוטו למ"ל לתקן בכל השטרות כן ויהי' כונו רק דרבנן לתקנו בכל מקום היכי דאפשר לכתוב בשליחות יכתוב השליחות ויועיל מן התור' רק היכי דא"א בשליחות אז יתקנו להועיל מכח תק"ח וכמו דיש חילוק לר"ת דהיכי דהעדים קיימים מהני מן התור' ואם אינן קיימין הוי מתק"ח כן יהי' גם להרמב"ם כן:

ומה שהשיג עלי על מ"ש דלא שייך תפוס לשון ראשון רק היכי דסתרי בלשון וע"ז הקשה ממ"ש במנחות דף כ"ג בהרי עלי מנחה מן השעורים דמדמ' לה הש"ס לתפוס לשון ראשון ושם לא סתרו בלשון עכ"ד הנה ידידי מאוד מרבה עלי את הדרך ולמה לא יקבל האמת ממי שאמרו אחר שהסברא שלי נכונה ואי אפשר להכחיש שהסברא ישרה:

הנה אם הי' נותן לב לקיימה כמו רגע הי' מרגיש החילוק דהתם במנחה כיון דאין שום מנח' מן השעורים א"כ באומר עלי מנח' הרי כמפרש של חיטין דשל שעורים אין שם מנחה עליו כלל כיון דלא משכחת לה לשון נדבה הרי עלי ויהי' של שעורים א"כ בלשון הרי עלי מנח' הוי כפירש של חיטין ואם אמר אח"כ של שעורים סתרי בלשון אבל בגט אטו לא משכחת לה כל המגרשין נשותיהן שאומרים הרי את מגורשת ממני ואין בזה שום סתירה רק דכאן נזדמן דנעשה ע"י שליח וא"כ במה ניכר מצד הלשון דלשון הרי את מגורשת סותר ללשון ממני לכך לא שייך בזה תפוס לשון ראשון וז"ב לכל מבין:

ואשר רצה ליישב קושיות התוס' בסנהדרין דף פ"ו למה ס"ל לרבנן באחד בגבה ואחד בכרסה דהוי דבר ולא חצי דבר ובעלמא דרשינן דשה אפילו מקצת שה וכתב רו"מ לתרץ עפ"י דברי המפ' דלכך בהעיד כשהי' קרוב ונתרחק לא מהני עדותו מחדש מכח דעביד לאחזוקי דבורא דאף דקרוב אינו פסול מטעם שמשקר רק מכח גז"ה מ"מ כיון שכבר פסלו התור' שוב חשיד למשקר א"כ ה"נ כיון דעדות בגבה או בכרסה לבד או בגבה לבד לא מהני א"כ שוב חשיד למשקר ואינו מועיל רק מטעם צירוף השניים וא"כ לא הוי הנאמנות מפיהם לבד רק בצירוף האחרים כעין שכתבו התוס' בקדושין עכ"ד והנה מתחלה רציתי לדחות דבריו דא"כ למה נקט הש"ס פסול אחר מכח דבר ולא חצי דבר והתוס' נקטו ט"א דכתיב מפיהם שיהיו נאמנין מפיהם לבד בלי צירוף ד"א ולמה לא נקטו התוס' הטעם של הש"ס דהוי דבר ולא חצי דבר או הש"ס לנקוט טעם התוס' דבעינן מפיהם ובע"כ דהמה ענינים שונים דכלל של התוס' לא שייך רק היכי דצריכין לדבר אחר דאינו מגוף העדות אזלא נחשבו שניהם כעדות אחת ואז לא שייך לפסלו מצד דבר ולא חצי דבר כיון דגוף עדות שלהם הוי דבר שלם והסיוע מד"א הוי רק מענין אחר אך אז שייך לפסול מצד מפיהם ולא מצד סיוע ד"א כיון דאינו מגוף העדות הוי כסיוע דבר אחר וכח אחר מעורב בעדותן אבל היהי דהם צריכין זה לזה מצד גוף העדות לא צריך לפסלו מצד סיוע דבר אחר דלא נחשב סיוע ד"א כיון דמגוף העדות הוא ואין כח אחר מעורב בזה אך אז שייך לפסלו מכח דבר ולא חצי דבר והמה ענינים נפרדים אך אח"כ עלה בדעתי דכוונת רו"מ הוי כך דודאי לולי הלמוד דדבר ולא חצי דבר אז הוי אמרינן דעדות כ"א הוי עדות בפ"ע למה שראה ואינו משקר א"כ לא שייך לפסלו מכח מפיהם ולא ע"י סיוע לד"א דלמה שמעיד הוא א"צ לד"א ודבריו א"צ חיזוק אך כיון דכתיב דבר ולא חצי דבר א"כ גלי קרא דחצי דבר לאו עדות הוא וא"כ שוב יש חשש משקר וצריך לגוף עדותו חזוק מדברי כת השני' ולכך שוב מפסיל מכח מפיהם ולא שיצטרך סיוע אך אף בהיות כן אין מקום לדבריו דלפי דבריו א"כ בב' עדים נמי נימא כן כיון דהתור' אמרה עפ"י שני עדים יקום דבר וע"א אינו נאמן ובדבר דלא שייך שבוע' אין לע"א נאמנות כלל וא"כ נימא דלולי עד השני אמרינן דהוא עצמו משקר ואינו נאמן רק מצד צירוף השני א"כ לא הוי מפיהם לבד רק ע"י סיוע השני ולפי סברתו מה בין זה לזה אם עיקר הטעם דבמה שאינו נאמן חשיד למשקר א"כ מה בין זה לזה בע"כ דליתנייהו להני מילי את זה ראיתי להשיבו כמו רגע מצד טרדתי להשיב עוד בענינים אחרים בעז"ה הנחוצים יותר למעשה ועוד חזון למועד וכי' דברי ידידם הנ"ל:

זה שייך לחבורי נדרי זריזין להשמטות לתשוב' לק"ק ליטנאוויץ הנני מעתיק מ"ש בזה לק"ק הרומלוב להמשכיל מו' מאיר באך נ"י. תשובה א הנה מכתבו קבלתי ואשר העיר על מ"ש דמש"ס דב"ק יהי' מוכח דאם א"י לכתוב בעצמו א"י לעשות שליח והעיר א"כ איך נעשה הסופר שליח לבעה"ב לכתוב לו ס"ת לקיים מ"ע של ועתה כתבו לכם והרי הבעה"ב אין יכול לכתוב ואיך נעשה שלוחו.. הנה ידידי זה לק"מ חדא דאדרבא התם כיון דהתורה עשתה מצוה על כל אחד מישראל לכתוב לו ס"ת והוי חיוב זה חל על הכל והרי הוי גלוי לפניו ית' דהרבה לא יהי' יכולין לכתוב. וגם מה יעשה גידם מי שאין לו או סומא ואיך הטילה עליהם חיוב הכתיבה ובע"כ הכוונה הוי ע"י שליח וא"כ בזה הוי עיקר החיוב מתחלה לכתוב ע"י אחר אבל בדבר שאין החיוב על כל אחד כגון בעדים או בבעל המגרש אם אין יכול לכתוב לא יגרש ויהי' עדים אחרים שיכולין לכתוב לכך בזה י"ל דכוונת התורה הוי שיכתוב בעצמו בזה לא מהני שליחות רק במצי עביד ולא בלא מצי עבידי ועוד אי נימא דכתבו לכם הוי החיוב דוקא בעצמו א"כ ממילא אם אין יכול לכתוב הוי אונס רחמנא פטרי' ופטור לגמרי ממצוה זו ומה הפסד לו אם כותב ע"י שליח הרי בלא"ה פטור הוא וממ"נ אם אינו אונס כגון שהי' יכול לאמן ידיו לכתוב שוב הוי מצי עביד ונעשה שלוחו ואם אין בידו ללמוד ולכתוב ולא הוי בידו להיות בא לכלל כתיבה שוב הוי אונס רחמנא פטרי' וא"כ פטור בלא"ה ולכך כותב לו ס"ת ע"י סופר ויוצא ממ"נ אם הוי כוונת התורה מתחלה ע"י שליח הרי מקיים מצוה זו ואם הוי הכוונה על עצמם א"כ הוי אונס רחמנ' פטרי' ומה איכפת לנו אם אינו מצווה ועושה. ובזה נדחה נמי מה שהעיר על מ"ש די"ל שותפין שאני כמ"ש בפ"ב דקדושין וע"ז העיר דעכ"פ להס"ד דלא ידע מהך ברא דשותפת עדיפי איך יליף מפסח דשלוחו של אדם כמותו הרי כמה מישראל אין יודעין לשחוט ואיך נעשה שלוחו והנה זה לק"מ חדא דאף מי שאין יודע ה' שחיטה עכ"פ חתיכה בעלמא הוא יכול הרי אפשר שיתנו לו סכין בדוק ממומחה והוא יחתוך השחיטה ואחרים עמדו על גביו ויראו שלא יעשה שהי' דרסה וכו'. וקיי"ל בא"י ה' שחיטה אם אחרים עע"ג כשרה וא"כ הוי מצי עביד מיהו בלא זה נמי א"ש דהרי להך מ"ד דיליף מהך קרא שליחו' אינו מפרש לה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד וא"כ לפ"ז עיק' ראייתו הוי עמ"ש ושחטו לשון רבים דבא ללמוד שלוחו כמותו וא"כ י"ל דהתור' גלת' דהיכי דהיו יכולין בני החבור' כ"א לשחוט אז אף דאחד שוחט נחשב ככולם שוחטין וזה גלי קרא דושחטו ואם אין בני חבורה יכולין לשחוט אז באמת אונס רחמנ' פטרי' ולא בעינן בזה שליחות בשחיט' והוי השוחט שלוחא דרחמא