נדרי זריזין חלק ב שעו

והנה אחר כתבי אגרת הלז נתעכב אצלי כשעה אחת ועלה בידי דע"פ דברינו יש ליישב סוגיות הש"ס במכות במה דפריך שם הרוג יציל והרגישו התוס' שם להסוברים דבעינן נמי הגדה בב"ד מהו פריך הרי הם אין מעידין בב"ד והנה תירוצם שם הוא נכון דלהמקשן הוי ס"ל דלא בעינן הגדה בב"ד וכהתרצן ס"ל דבעינן גם הגדה אך א"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר ומה שנדחקו הם דזהו בכלל בלשון מקיימי הדבר הרואה יראה כמה מן הדוחק יש בזה. אך לפי דעתי י"ל כך דהנה זה ודאי דראי' בלי הגדה אינו פוסל והיינו כיון דהפסולין אינן באין להעיד מוכח מלתא דלמחזי אתי ולא כיונו להעיד ונהי דר' יוסי ס"ל דלא מהני לבדקן אם לאסהודי אתי היינו רק אם כבר באו לב"ד להעיד אז אין הגדתם מוציא מיד מעשה שבאו להעיד או דאין נאמנין עוד בזה אבל אם לא באו כלל לב"ד מוכח מלת' דלא כיונו מתחלה להעיד לכך ממילא לא נצטרפו מתחלה אך לכאור' א"כ אין עדות הכשרי' נכשר רק ע"י מעשה הפסולין שאין באין לב"ד והוי כהגידו דלמחזי אתי וא"כ הרי בזה הם צריכין לדבר אחר ולא הוי עדות כיון דלא מהני מפיהם לבד אך כבר כתבנו דזה אין קפידא כיון דהוי רק סלוק נזק מבחוץ אך י"ל דסברא זו לא שייך רק אם אפשר בשום פעם להיות עדות כשרים בלי פסולים ובלי צירוף הך סברא דלא באו להעיד לכך שוב אף אם נזדמן שיש שם עדים פסולין ג"כ ממילא הוי רק כסלוק נזק ולא נחשב בזה צירוף דבר אחר אבל להס"ד דהיינו רובע מציל א"כ תמיד הוי צירוף פסולין ואי אפשר לשום עדות להועיל רק מטעם זה דאין באין לב"ד א"כ אין לומר דעיקר ההכשר מכח דבאין לב"ד ולא הפסולין דאכתי לא נכשר העדות רק ע"י מעשה הפסולין ואינו מפיהם לכך להס"ד דהוי ס"ל דכל בעל דבר מציל א"כ לא משכחת לה שום עדות רק מכח הך סברא דאין באין לב"ד להעיד שפיר פריך דא"כ הם אין נכשרין רק ע"י דבר אחר ולא הוי מפיהם לבד אך כיון דמשני במקיימי הדבר ולא בעושי הדבר א"כ אפשר לכשרים להיות עדים בלי טעם דהפסולין אין באין לב"ד ולכך שוב אף אם מזדמן שיש כאן גם פסולין מהני הך סברא דאין באין לב"ד להעיד ומ"מ הוי מפיהם לבד. כיון דאינו רק הסרת נזק מבחוץ וכיון דאפשר בע"א להיות עליהם שם עדות נחשב רק מפיהם ודו"ק היטב כי זה נכון בסברא בעזה"י וזה עצה נכונה לפע"ד. והנני מעתיק כעת מ"ש בתשובה להחריף מו' פייבול מפודהייץ מ"ש לי על תשובה הנ"ל:

תשובה ג א' מה שהקשה על מ"ש דמדרבנן הוי ידים שאין מוכיחות ידים והקשה א"כ למה לא ביארו הפוסקים דעכ"פ אסור מדרבנן הנה לא ראה שכיוצא בזה הוי דעת הב"ח הובא בש"ך סי' ר"ו דס"ל דהוי ידים והש"ך כתב דמן הש"ס לא משמע כן ולפי מה שהסברתי אני בתשוב' ראשונ' ושני' אין מן הש"ס סתיר' לזה ועוד אני לא כתבתי דמדרבנן הוי ידים רק היכי דנמשך מזה חומרא ולא קולא וא"כ תינח בעלמ' אבל בנדרים הרי דעת הרמב"ם דבלא שאני אוכל לך אסור לישב בד"א וא"כ אי נימא דמדרבנן יהי' ידים שאין מוכיחות הוי ידים יהי' אסור באכילה וממילא יהי' מותר בדבור דלהיות נאסר בשניהם אי אפשר דא"כ יהי' חמור משל תורה דהוא לא נדר רק מדבר אחד ואנן נאסרנו בשניהם וא"כ אם נאסרנו באכילה מדרבנן יהי' מותר לדבר עמו ויומשך מזה קולא לכך שוב אוקמוהו אדינא ואסור בדבור ולדעת הרא"ש וטור דס"ל דמותר אף לדבר עמו הם באמת ס"ל דידים שא"מ לא הוי ידים אפילו מדרבנן ואני לא כתבתי דהוי ידים מדרבנן רק לדעת הרמב"ם ולשטתו דס"ל דאסור לדבר עמו א"ש כנ"ל גם בחבורי נדרי זריזין כתבנו כמה פעמים סברא מחודשת דע"כ לא החמירו רבנן לאסור יותר משל תורה רק בשאר איסורין אבל בנדרים כיון דהנודר כאלו בנה כמה א"כ יש איסור לנדור ואדרבא מצוה לתשולי לכך אף רבנן לא החמירו לעשות מאינו נדר לנדר רק היכי דהוי סייג לשל תורה. אז הוי ההכרח לתקן כן כי היכי דלא ליתי להקל בשל תורה אבל היכי דאינו סייג וגדר כגון בנ"ד לכך נהי דמדרבנן הוי ידים מ"מ בנדר אוקמוהו אשל תורה:

ויש להסביר הענין יותר עפמ"ש הט"ז בא"ח סי' קי"ג דלכך אסור לשחוט במקום שלא תקנו חכמים דהרואה יאמר כמו דזה אינו מן התורה כן זה ייע"ש ואני בחבורי לספר החיים שם הראיתי כי הוא ש"ס מפורש בערכין ייע"ש א"כ ה"נ כיון דלדעת הרמב"ם אסור לדבר עמו מן התורה א"כ יחמירו רבנן להיות נאסר אף באכילה ובאמת זה הוי רק מדרבנן ונ"מ טובא בין איסור דאוריי' לדרבנן וא"כ יאמרו כמו דאסור באכילה רק מדרבנן. כן נמי אינו אסור בדבור רק מדרבנן ויבא לזלזל באיסור תורה ועוד דבשלמא השתא דמותר באכילה מידע ידע דנדרא שלו להיכן אזל ולמהו אתא ידע דהוי לאסור בדבורו ויהי' נזהר לדבר עמו אבל אם נאסר לו באכילה יסבור דהנדר שלו הוי לענין אכילה כאלו פירש שאני אוכל ויבא להתיר הדבור דאסור מן התורה לכך ס"ל כה"ג אוקמוהו אדינא וא"ש:

ב' מה שהרגיש על מ"ש ראי להרמב"ם עפ"י פירוש הלח"מ דבעיא דש"ס אם בעינן ודין היינו לרבנן ולכתחלה דאין לומר דבעיא הוי כפירש"י אם קיי"ל כרבנן או כר"י דאם כן לפשוט ממה דאמר רבא מעדותו של ריב"ג וכו' וע"ז תמה רו"מ לפמ"ש אני לעיל דלהרמב"ם מדרבנן הוי ידים שא"מ ידים וא"כ אין ראי' דהתם לענין אמירה מיירי לכך לא בעינן ידים מוכיחות אבל גבי ודין דבעינן מן התורה לר"י י"ל דלא הוי ידים וכו' הנה ידידי לא הרגיל בדרך השגה הנה אם נעלם ממנו שד"ת כפטיש יפוצץ סלע דרך פלפול י"ל פנים לכאן וי"ל פנים לכאן אך באמת איני צריך לזה כי בלא"ה א"ש דברינו דנהי דהרמב"ם ס"ל דאמירה בגט הוי דרבנן היינו אם נתן סתמא ולא אמר כלום אז על דבורא הנאמר בגט סמכינן אבל היכי דאמר תחלה כנסי שט"ח זה אז מגרע גרע ובזה ודאי בעינן אח"כ אמירה מן התורה דבלא"ה אדבורא קמא סמכינן והורע כח הגט כיון שאמר תחלה כנסי שט"ח וז"ב ופשוט ומ"ש דגירסת הרי"ף הוי רב מדאתקין רב וא"כ אין ראי' זו כלל הנה אטו משועבד הרמב"ם לגירסא זו ודרך ראי' להרמב"ם י"ל דהרמב"ם הוי הגרסא שלו כגרסא שלפנינו רבא לכך מוכיח דינו כמ"ש בפנים. ומה שהביא דהגרסא הוי רב דאם רבא קשה. הרי רבא ס"ל דידים שא"מ לא הוי ידים וס"ל כר"י הוא תימא מה דחי' הוא זה להגורסים רבא הרי י"ל דהם ס"ל כסתמא דסוגיא דנדרים דקאמר שם רבא אנא דאמרי אפילו כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא בגט דאין אדם מגרש אשת חברו וכו' א"כ לפ"ז י"ל הך איבעיא דגיטין אם בעינן ודין ס"ל כסבר' זו דאף דבעלמ' לא הוי ידים גט שאני דאין אדם מגרש אשת חברו ושפיר פשיט מדאתקין רבא אף דס"ל בעלמ' דלא הוי ידים בע"כ גט שאני וא"ש:

ג' מה שהרגיש על מ"ש ראי' מדברי הח"מ סי' ל"ה דלי הוי הכוונה לעשות שליחותי א"כ ה"ה ממני וע"ז הקשה דהרי שם בעינן שיאמר השליח שקדשה למשלח הא בלא"ה הוי לעצמו וכו' הנה אין בזה אפילו ריח קושיא דשאני התם דליכ' כתבא אבל הכא כתבא מוכיח שמגרשה למשלח רק דהוי ס"ד כיון דאמר ממני מגרע גרע וביטל שליחותו ולכך הבאתי רק ראי' דבזה לא הוי ביטול השליחות דיש לפרשו בלשון שליחות ושוב עכ"פ לא גרע מלא אמר ממני והרי הוכחתי שם תחלה דבלא ממני נמי כשר וע"ז סובב והולך כל דבורי כיון דבלא ממני נמי כשר הגט רק דיש חשש דבלשון ממני מגרע גרע לזה הוכחתי דלא הורע כחו בזה אבל התם בקדושין דבלא לשון לי לאו כלום הוא ועיקר קדושין הוי מלשון לי וכיון דעכ"פ אפשר דכוונתו לעצמו לכך בעינן שיפרש דהוי כוונתו למשלח מה שאין כן בזה:

ד' מה שהקשה על ראי' שלי דמנאי שייך אף בתורת שליחות וע"ז הקשה דאיך שייך לומר דהוי בתורת שליחות כיון דמפורש בי' שמו ושמה וכו' הנה כבר ראה בעצמו דגם על מה דמצריך הש"ס לשון מנאי קשה כן דאיך שייך חשש לומר דמגרש אשת חברו כיון דבעינן שמו ושמה ומה שכתב דבזה יש לדחוק וליישב אבל אם כתוב בו מנאי א"א ליישב הנה אני בער ולא אדע מה דבלא מנאי אפשר ליישב ואם נכתב מנאי אי אפשר ליישב אחר שהוכחנו מלשון הח"מ דלשון ממני שייך אף בשליחות א"כ מה שיש ליישב בזה יש ליישב בזה והעיקר נלפענ"ד הכלל כך כיון דלמ"ד דידים שא"מ לא הוי ידים א"כ הוי עקרו וגופו של גט ודין דבלא"ה הוי חשש שמא בדבור' בעלמ' מגרש לה ושטרא ראי' בעלמ' וא"כ לפ"ז כיון דעקרו של גט הוי ודין ממילא מוכח שיהי' מגוף דבורו של ודין יהי' מוכח מי ומי המגרש ולא מהני מה דמוכח מדלעיל מנה משמו ומשמה דהוי רק כהוכחה בעלמ' ואנן בעינן דמגופו של גט יהי' מוכח כן אבל כשאומר ודין די יהוי לכי מנאי כיון דהוי דבור אחד ותכ"ד כד"ד הוי מוכח מלשון ודין בעצמו שהוא המגרש ומוכח מעיקרו של גט כן וא"ש. ומ"ש רו"מ דלכך בלי ודין וכו' הוי ידים שא"מ ולא מהני מ"ש שמו ושמה די"ל דמגרש אשה ששמה כשם אשתו והנה לדבריו צריך לומר דלמ"ל מנאי הרי כתיב שם שמו בע"כ דהוי החשש דהמגרש הוי שמו כשמו וא"כ לפ"ז מה הקשה עלי הרי גם אם נכתב מנאי י"ל דהכוונה בתורת שליחות והוא שליח של אחר ששמו כשמו או כיון דהוא השליח ויכול לומר לי בקדושין וכן בשליח של האשה יכול לומר לי הרי את מקודשת לי וגם יכול לומר ממני א"כ יתכן להיות שכתוב שמו שם ולעולם הוי בתורת שליחות וא"ש דברינו:

ה מה שהקשה על מ"ש בתשובה שני' דודאי לדידן כשיש ע"ח א"צ להביא ע"מ לפנינו ומהני לראי' וע"ז כתב דהרי ע"ח לא מהני להרמב"ם רק מדרבנן וא"כ סוף סוף מן התורה לא מהני לראי' בלי ע"מ לפנינו וא"כ לא שייך לומר דשטרא ראי' בעלמ' מן התורה ולמה דחיתי דברי תשובה הראשונ' הנה לא כן דעתי דמה דס"ל להרמב"ם עדות שבשטר דרבנן היינו רק לסמוך על ע"ח לבד אם לא הי' כלל ע"מ וכן דברי הב"ש בסי' קמ"א המה הכל אמורים להרמב"ם לשטתו דס"ל ע"ח בלי ע"מ כלל נמי מהני בגט ובזה כיון דסמכינן עלייהו בתורת עדים והרי הוי מפ"כ בע"כ הוי רק דרבנן. אבל לומר דסמכינן על ע"ח דמסתמא הוי ע"מ הנה בזה לאו בתורת עדות אתינא עלה רק דרך הוכחה בעלמא הנה להוכחה בעלמא דהוי ע"מ והעיקר נגמר עפ"י ע"מ זה מהני אף מפי כתבם כיון דלאו עלייהו סמכינן להיות נגמר כל הענין על פיהם לבד רק עפ"י ע"מ והם אינו רק להוכח' בעלמא שהיו ע"מ בזה סמכינן על מפי כתבם גם כן ומהני זה אף מן התור' לכך שפיר כתבנו מה שכתבנו ותו לא מידי: