נדרי זריזין חלק ב שעה

עדים לאו כלום הוא ובעיקר הדבר לא מהני כל הראוי לביל' לכך לא מהני בזה בידו והנה בזה י"ל שיטת הרמב"ם דס"ל עדות שבשטר רק דרבנן דלא תקש' עליו האיך מכשיר בגט בע"ח לבד והנה מה שרצ' רו"מ ליישב עוד די"ל דהרמב"ם מוד' לרש"י ובעה"מ דהיכי דהוי מדעת המתחייב הוי מפי כתבו ומהני מן התור' רק כיון דבשאר שטרות לא בעינן שליחות לכך הוי מפי כתבם אבל בגט דס"ל להרמב"ם דבעינן שליחות הבעל לכך הוי מפי כתבו עכת"ד הנה אין זה נרא' כלל חדא דא"כ גם בשאר שטרות נהי דלא בעינן שליחות מ"מ אם עשאן שליח ודאי דהוי שלוחו כמותו א"כ יועיל מן התור' אף להרמב"ם וא"כ למה הוצרכו חז"ל להכשיר מפי כתבם. מכח תיקון העולם מה תיקון העולם הוי בזה הרי אפשר שיעשה אותם שלוחים בפירוש ויועיל מן התור' ומה תיקון העולם הוי בזה וגם עכ"פ למה הוצרכו לתקן שיועיל מפי כתבם ועקרו ד"ת לגמרי טפי הו"ל לתקן דבכל השטרות יכתבו בתורת שליחות ויעש' אותן המתחייב שלוחין ויועיל מן התור' ומגוף הדבר מה דס"ל לרש"י ובעה"מ דמדעת המתחייב מהני מן התור' מכח דהוי מפי כתבו אין נרא' שיהי' עליהם דין עדים ממש כיון דלא נגמר עדותן בדבריהם לבד רק ע"י צירוף דבר אחר וכח המתחייב פתוך בהו אין להם דין עדים דהרי התוס' בפ"ב דקדושין בסוגיא דשליח נעשה עד והב"ש אה"ע סי' ל"ה וכמה דוכת' כיילי לנו דבעדות צריך להיותם נאמנים מפיהם לבד וכל דאין להם נאמנות מפיהם רק בצירוף ד"א לא מהני א"כ ה"נ כיון דמפיהם לא הוי רק מפי כתבם רק מכח צירוף שליחות המתחייב מהני אין להם דין עדים רק מה דבממון מהני היינו כיון דבממון מהני אפי' קבלו עליהם קא"פ כן ה"נ כיון שמקבל על עצמו להיות מתחייב בשטר זה ולהיות להם דין עדים מהני ואף דבקבלו קא"פ בעי קנין ובלא"ה יוכל לחזור בו מ"מ זה דומ' למ"ש הב"ש אה"ע סי' ל"א לענין לדידי ש"פ דהיכי דאינו ש"פ בשום מקום לא מהני אחשבי' אבל היכי דש"פ בשום מקום מהני אחשבי' לומר לדידי שוה כן י"ל בזה בקא"פ בענין דאין להם דין עדים ודיינים בעלמ' כלל כזה מהני לומר לדידי נחשבו כעדים ודיינים ולא מהני רק בקבלת קנין וכדומה אבל היכי דהעדים גופייהו הוי עדים ואפשר להם להעיד בפיהם לכך בזה מהני דבורו בעלמ' לומר לדידי הוי כעדים אף מפי כתבם וא"כ אף לרש"י ובעה"מ לא מהני עדות מפי כתבם רק מכח קבלתם להיות להם כדין עדים ממש א"כ תינח בשטרי ממון דשייך אחשבי' אבל בגט דהוי מלתא דאסור' ולא שייך בזה אחשבי' מה מהני בזה מעלת דהוי מפי כתבו רק לדידהו א"ש דבאמת ע"מ כרתי אבל א"כ אין בזה תרופה להרמב"ם דס"ל דדי בע"ח לבד ומה שהי' נרא' בזה ליישב דעת הרמב"ם הוא כך די"ל דהנה בגיטין לא הוי ראוי להיות בעינן עדים כלל כיון דהוי בידו לגרשה וכמ"ש הרשב"א והנ"י בחליצ' כן הובא בנ"מ סי' ל"ו רק מה דבעינן עדים היינו מכח כיון דעיקר הדבר תלוי בעדי' וכל דנחסר עיקר הדבר לא מהני כל הראוי לבילה ועיקר הטעם דבידו מהני הוי מכח כל הראוי לבילה ובחסרון עיקר הדבר לא מהני כל הראוי ולכך תינח אם אין כאן עדים. כלל אבל אם יש כאן עדים א"כ עדים הוי כאן ויש כאן עיקר הדבר רק דהוי מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ זה מה דבעינן שיעידו בפיהם ממש זה שפיר הוי רק סניף ובזה מהני כל הראוי לבילה דהרי מה"ט מחלק ר"ת באמת בין ראוין להגיד בפה ובע"כ דזה הוי רק מכשיר וסניף ולכך ה"נ הוי כן להרמב"ם וכיון דבידו לגרש בע"מ לכך מהני אף בלי ע"מ וא"כ תינח בגרושין דהוי בידו לגרשה בע"כ והוי בידו ממש גם הגרושין לשון הגט הוי עיקר לשון הבעל והכתיב' והנתינ' נקר' על שמו שהוא הכותב והוא הנותן רק דבעינן שיהי' לפני עדים לכך בתר דידי' אזלינן והרי הוא הוי בידו לגרשה בעדים וטעם בידו מכח כל הראוי לבילה אתינן עלה לכך נהי דבלי עדים לא מהני בידו כנ"ל אבל כשיש ע"ח לענין פסול מפי כתבם מהני בידו ודי בלי עדים אבל בשאר שטרות חדא דביד המתחייב לבדו נמי אינו בידו דדלמא לא ירצה השני לזכות בו וכן להיפוך ביד הזוכה לא הוי בידו דדלמא לא ירצה הלה לזכות לו ובגרושין דהוי בע"כ בתר דעת הבעל תליא מלתא והוא הוי בידו אבל בשאר שטרות העיקר בתר הזוכה אזלינן דהוא רוצה להכשיר שטר זה ולזכות בו ע"י עדים הללו והרי לדידי' הוי זה מפי כתבם כיון דאין הדבר בידו אולי לא ירצה הלה לזכות לו בע"מ גם בלא"ה בשאר שטרות בזה הוי עיקר העדים הכותבין והמזכין כעין דאמרינן למ"ד עבחז"ל כן ה"נ למ"ד ע"מ כרתי הם עיקר המזכין ועושין השטר וא"כ הם אין בידם לגמור הדבר בחתימתן בלתי רשיון המתחייב וא"כ כיון דלא הוי בידם לא שייך בי' כל הראוי לבינה לכך שפיר פסול מפי כתבם ולכך ס"ל להרמב"ם דזה הוי רק דרבנן וזה עצה נכונ' לפענ"ד ובחדושינו מכבר בתשובת הארכנו בישוב דברי הרמב"ם בכמה אופנים:

ומ"ש רו"מ על מה שהקשיתי, על דברי רבא שאמר מדברי ריב"ג אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וכו' והרי רבא ס"ל ידים שא"מ לא הוי ידים ובעינן ממני וע"ז כתב רו"מ דמה שאמר שנותן גט לאשתו הוי כאומר הרי את מגורשת וכיון שאמר שאני נותן הוי כאומר ממני שהוא נותן והוא מגרש אני הוא ולא אחר עכ"ד:

והנה מה שתמה עלי מה ראיתי על ככה הנה תמיהתו על תיקו תשוב דלא דמי כעוכלא לדנא דהרי כל עיקר הצרכת ממני הוי רק מחשש שמא הוא מגרשה מאחר אבל לא שאחר הנותן דהרי ראינו בעינינו שהוא הנותן ומה לי אם אומר או אינו אומר הרי ראינו שהוא הנותן רק החשש שמא הוא מגרשה מאחר וא"כ מה בכך שאומר שאני נותן נהי דהוא הנותן מ"מ אולי הוא אינו המגרש רק שהוא מגרשה בשליחות איזה אחר וזה אצלי ברור כוונת הש"ס מה דקאמרי דלרבנן לא בעינן ממנו דאין אדם מגרש אשת חברו והנה אין הכוונ' דלמ"ד דבעי ממני היינו דבלא"ה חיישינן שהנותן הגט מגרש אשת אחר דמה נעשה אם מכירין אנו שהיא אשתו ובפרט דבכל גט צריכין אנו להכיר שזו אשתו ואיך יש לחוש שמגרש אשת אחר ובע"כ הכוונה הוי להיפוך דבלא ממני יש לחוש שאינו מגרש ממנו רק מאחר שאחר עשאו שליח לגרש את אשת הנותן הגט ולכך אמרי רבנן דאין אדם מגרש אשת חברו ואין לחוש שאחר יבא לגרש אשת הנותן הגט וא"כ הוא למ"ד דבעינן ממני מה מהני מה שאומר ראו גט שאני נותן לאשתי סוף סוף אולי אינו מגרש' ממנו רק מאחר וז"ב לפענ"ד ומה שמיישב קושייתי על הרשב"א והר"ן דמפרשים בכנסי שט"ח בעסוקין בע"א וכו' הנה הרוא' יראה כמה מהדוחק יש בזה לכל מבין:

ומ"ש על מה שהשבתי על דבריו במ"ש דאתי דבור הא"מ ומבטל לדבור ממני ואני השגתי עליו דלא שייך אתי דבור ומבטל דבור רק היכי דהלשונות גופייהו סתרי אהדדי ונכרין הדברים בגוף הלשון לא אם לא ניכר הסתיר' בלשון רק מדינא וע"ז כתב שגם הוא הרגיש בחילוק זה אך הביא ראי' מגמרא ערוכה דפסחים וכו' הנה אני לא ראיתי במכתבו שירגיש בזה, ומ"ש שיש לו ראי' מגמ' דפסחים הוסיף תימא על תמיהתו דהרי שם הלשונות סתרי אהדדי דלשמו ושלא לשמו הדבורים גופייהו סתרי אהדדי משא"כ בנ"ד והוא הדבר אשר דברתי בתחל':

ומ"ש לדחות ראייתי דממני שייך אף בשליח מן הש"ס דנדרים וע"ז כתב רו"מ מ"ש וסיים דהספק הוי לא עלי' דא"כ מה יצאנו מחשש בתיבת מינאי דאי חיישינן למגרש אשת חברו הלא חיישינן דאף שהוא ממנו דלמא מגרש לאשת חברו בע"כ החשש דאיש אחר ולא הבעל מגרש לאשה זאת וכו' ע"כ דבריו הנה בזה האריך בדבר שפתיים אך למחסור דמי עלה זה על דעתו שטות כזה לומר דהחשש הוי שמגרש לאשה אחרת הרי לפנינו עומדת אשה זו ומוסר לה הגט ואנן ניחוש שמא מגרש לאחרת ואם זה הוכחה בעי למעט פירוש זה רק הכוונה לפי המובן מפשוטו היינו דהנותן אינו מגרשה מקדושין שלו רק אולי היא מקודשת לאחר והוא מגרשה מקדושין של אחר ולא מקדושין שלו רק דלמא היא אשת אחר והרי נותן לה הגט להפקיע קידושין של אחר וע"ז כתבתי דאכתי נצטרך מנאי דנהי דס"ל לרבנן דאין אדם עשוי לגרש אשת חברו אכתי. דלמא הוא מגרשה בתורת שליחות מאחר ואכתי לא ידענו אם להפקיע קדושין שלו הוא מגרשה או דלמא יש עלי' קדושין של אחר ומגרשה להפקיע קדושין של אחר ע"י שליחותו של האחר ואכתי לא הוי ידים מוכיחות בע"כ דאף אם יכתוב מנאי לא יתקן זה כן תוכן כוונתי ומה שכ' אחר כך כיון דעכ"פ ידענו דבשליחות הבעל הוא מגרש' די הנה זה מפרש בתשוב' חלי ג"כ דיש לומר דבזה לא בעינן ידים מוכיחות מיהו לפי פירושי לעיל שכתבנו בפירוש אין אדם מגרש אשת חברו דאין הכוונה שהוא מפקיע קדושין אחרים דהרי מכירין אנו שזו אשתו רק הכוונ' דחיישינן דלמא אחר עשאו שליח לגרש אשת השליח לכך בעינן מנאי וע"ז אמרינן אין אדם מגרש אשת חברו ולא יעשה אחר זה שפיר נסתר ראייתו הנ"ל ואין ראי' דממני שייך אף בשליח והנה ביתר דבריו לא מצאתי דבר שיכריחני להשיב ואני טרוד בענינים אחרים ולא פניתי רק מעט לקיים הבטחתי מה שראיתי שאני מוכרח להשיב לסלק תלונותיו ז"ז אין להאריך דברי ידידו:

והנה חזר השואל והשיב לי על מ"ש דאי אפשר לומר דעדות שבשטר מהני מכח דעת המתחייב והוי מפי כתבו דא"כ אינו מפיהם לבד רק בצירוף דבר אחר והקש' דא"כ למה מהני באם הי' עדים כשרים ופסולין יחד דמהני אם אומרים הפסולין למחזי אתי הרי שוב לא מהני עדות הכשירים רק עפ"י הפסולין וכן למה מהני במזמין התובע עדים כשרים וכו' והשבתיו דנרא' דהוי נוגע בדבר ואינו נותן לב להבין היטב כי אם הי' נותן לב הי' מבין החילוק מיד דאני לא כתבתי וכן התוספות לא מיירי רק בענין דגוף העדות לא מהני רק בצירוף דבר אחר זה לא מהני דאנן בעינן מפיהם לבד אבל התם בעדות כשרים ופסולין התם הרי עדות הכשרים מהני לבדן רק כיון דנצטרפו גם הפסולין אז הפסולין באין לבטל עדות הכשרים לכך בזה מהני עדות הפסולין רק לסלק את נזקן להיותם כמאן דלית' וממילא נשאר עדות הכשרים מצד עצמן וכן במזמין עדים כשרים נמי הוי כן הרי עדות לא בעי הזמנה רק כיון דיש פסולין בעי הזמנה ואינו להכשיר הכשרים רק לסלק הפסולין ואינו רק מבריח ארי בעלמ' וסלוק נזק לאו כלום הוא לכך בזה שפיר נחשב עדות הכשרים מפיהם דגוף העדות לא בעי כלום וכל הצטרפות אינו רק לסלק את הנזק אבל במפי כתבם גוף העדות לא מהני רק בצירוף המתחייב שפיר לא נחשב מפיהם ודומה ממש לדברי התוס' בפ"ב דקדושין וז"ב ונכון לפענ"ד.