נדרי זריזין חלק ב שעד

חייב דאף דיש שלד"ע בשוגג היינו רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח ולכך אם שניהם שוגגין המשלח חייב ואם אחד מזיד השוגג חייב וא"צ להגי' רק תיבה אחת דגם בסיפ' צריך להיות חייב ומזה יהי' ראי' לדעת הש"ך ויותר נקל להגי' תיבה אחת מלומר משבשתא הוא לגמרי לדעת התב"ש ובפרט דעכ"פ י"ל דכן הוי הגירס' לפני הרמב"ם לכך השמיט' וא"ש:

ומ"ש רו"מ ליישב דברי הרמב"ם מכח סוגי' דנוטל אדם בנו בידו וכו' דמשמע שם דבתר הנוש' אזלינן לא בתר הניש' וכו' הנה דימה שני ענינים נפרדים דלענין משא שאני דעיקר המלאכ' עושה הנושא והוי הנישא כאלו הי' גם הוא חפץ ומה לי אם נושא חפץ אחד או הרבה חפצים זה בתוך זה. אבל לענין כתיבה עיקר הכתיב' עושה הקולמוס והקולמוס אינו ביד האוחז בידו וכאן הוי עיקר המלאכ' הכתיב' והכתיב' עושה הקולמוס לא האוחז ביד ועיין ראי' לזה בפרק הזורק במה דמבעי' שם באגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים אם אזלינן בתר כלי או בתר אגוז וכן הוא בנזיר לענין טומאת התהום יע"ש ולמה לא פשיט לי' מנוטל אדם וכו' דאזלינן בתר הנוש' ובע"כ כמ"ש דאין לדמות המלאכות אהדדי ומכ"ש בכתיב' דיש טעמ' רבא לחלק בינייהו וזה ברור ונכון והנה ביתר דבריו לא מצאתי דברים שיהי' מוכרחים להשיב עליהם ואני עמוס הטירד' לזה קצרתי ואני על משמרתי אעמוד' דהגט כשר היכי דא"א בענין אחר דברי ידידו נצח וכו':

ומה שהקשה רו"מ על דברי התוס' ר"פ נערה שנתפתת' ד"ה הפלת את שיני מ"ש בסוף דבריהם וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבדים יש קרבן דהרי נמי אשכחן וכו' וע"ז הקשה מן הש"ס דשבועות פ' שבועות הפקדון דף ל"ז דקאמר שם ר"פ משמי' דרבא מתניתין נמי דייקא דנקטה גנבת את שורי הא גנבת את עבדי לא קתני בע"כ מוכח דאין נשבעין על הקרקעות וא"כ האיך מצאנו ידינו בהך מתניתין גופא דנקט הפלת את שיני או סמית את עיני ואלו גנבת את עבדי לא קתני ומוכח דאין נשבעין על עבדים וכו' ע"כ תוכן דבריו והנה אחר המחיל' שגגה פלטה קולמסו בכך דהרי שם רוצה הבריית' למתני מה דהוי קנס ואיך מצי למתני גנבת את עבדי וא"כ זה הוי תביעת ממון דהעבד שוה ממון ובשלמ' התם בגנבת את שורי דהוי נמי תביעת ממון לכך דייק שפיר למתני גנבת את עבדי אבל בבריית' דפ' נ"ש דרוצה לאשמעינן דאין חייבין קרבן על תביעת קנס איך מצי למתני גנבת עבדי לכך שפיר כתבו התוס' שם וכוונתם די"ל דר"ש ס"ל כר"מ דאף דאין נשבעין על הקרקעות מ"מ על עבדים נשבעין וז"ב ופשוט. תשובה שני' הנה מכתבו קבלתי הבטחחיו להשיבו אחר הפסח תיכף והנני מקיים כעת דברי ופניתי להשיבו מיד. הנה על מה שעמד על מ"ש דמה דידים שא"מ לא הוי ידים הי נו מן התורה אבל מדרבנן הוי ידים וע"ז כתב רו"מ וז"ל אני שמעתי ולא אבין מה בקעה מצאו לגדור גדר ולהקל על ד"ת דמדאוריית' לא הוי ידים ואתי אינהו לגרוע וכו' לא ידעתי היכן מצא או הרגיש בדעתי לומר דרבנן יבואו להקל על ד"ת ודאי אין דעתי רק דלחומר' עשו כן ולא לקול' רק בגיטין שכתבנו דבלא"ה אין חשש לשיטת הרמב"ם מן התור' ועיקר החשש דאין מוכיחות הוי רק מדרבנן לכך שוב הם אמרו והם אמרו דידים שא"מ הוי ידים ומ"ש רו"מ ואי אמרו רק במקום דאתי מנייהו חומר' ונמצא בנדר דמודרני ממך נהי דלא אמר שאני אוכל הוי ראוי להיות נדר מדרבנן א"כ מהו מקשה על שמואל דאמר בכולן עד שאומר שאני אוכל וכו' ומקשינן עליו מבריית' מודרני ממך אסור דלמא מדרבנן וכו' הנה אחר המחיל' לא עיין היטב בסוגי' דמה דפריך מבריית' על שמואל הוי להס"ד דלא ידע טעמ' דשמואל מכח ידים שא"מ רק הוי סבר דגוף הלשון אינו נדר אבל למה דמסיק דטעמ' דשמואל מכח ידים שא"מ דדלמ' דלא משתעינ' ממך משמע ומוכח דהוי ידים שא"מ לא פריך כלל וי"ל דלפ"ז ידע דמדרבנן הוי נדר ולא קשי' לי' שוב מידי גם הרי להס"ד דתרתי קתני בבריית' וחדא קתני דאם אומר מודרני ממך אסור ואם אמר שאני אוכל שאני טועם אסור והרי באומר שאני אוכל שאני טועם ודאי דהוי נדר תורה וכיון דבחד' מחתא מחתינהו וכחד' נקטינהו ועוד כיון דתחל' נקט מודרני ואח"כ שאני אוכל א"כ אם תרתי קתני איך תני תחלה דרבנן ואח"כ נדר תורה והרי הוי זו ואצ"ל זו ודוק א"כ יגיד עליו ריעו ומוכח דגם במודרני הוי מן התור ועוד נראה יותר דמה דקאמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל ולא קאמר דאסור מדרבנן היינו מכח דהרי המשנ' התחיל לפרש דין נדרים ואיך יתחיל בתחלה בדרבנן ובפרט דהש"ס קאמר דלכך התחיל בידות מכח דאתי' מדרש' ובע"כ בנדר דאוריית' מיירי לכך מוכרח לפרש דקאמר נמי שאני אוכל לך ואם כן יש לומר בהך בריית' שמבי' הש"ס הוי נמי כעין דתני במתניתין דבא לפרש ענין ידות נדרים כנדרים מפרש לה דהוי כה"ג ובע"כ בנדר דאוריית' מיירי:

ומ"ש רו"מ וז"ל ומ"ש כבודו בדעת הרמב"ם דלא שייך שטרא לראי' מטעם דסובר עדות שבשטר דרבנן ובונה ע"מ לסתור במקומו וסתר לנפשי' דהא בע"מ יש ראי' אני תמה הלא עיקר הראי' בגט הוי שמא ימותו הע"מ או ילכו למד"ה ושפיר קאמר כבודו דהראי' רק דרבנן דאז איכ' ע"מ א"צ לראי' ולא הי' לו להבי' ממרחק לחמו וכו' עכ"ל הנה לאו כלום אמר דודאי לדידן כשיש ע"ח א"צ להביא ע"מ לפנינו אף אם הם חיים ואמרינן מסתמ' הוי ע"מ כידוע כמ"ש בטוש"ע סימן קל"ג א"כ שפיר י"ל דהשטר הוי לראי' והש"ס לא קאמר שמא ימותו העדים או ילכו למד"ה רק על עיקר התקנ' דלולי הך חששא לא הוי מתקנו רבנן כלל ע"ח רק יהי' ע"מ ויהדר באמת אחריהם רק מכח חשש שמא ימותו או ילכו למד"ה תקנו ע"ח אבל כיון דכבר תקנו ע"ח שוב אף אם לא מרו ולא הלכו למד"ה א"צ להביאם ושפיר מועיל השטר לראי' גם מ"ש דלא הי' לו להביא ממרחק לחמו דהא חתימת עדים מפני תיקון העולם ואין ראי' בגט מן התור' הנה לא עיין בש"ך סי' כ"ח דלהסוברים עדות שבשטר מן התור' בע"כ כוונת המשנ' דמפני תיקון העולם היינו שתקנו שלא לגרש בע"מ רק בע"ח אבל ע"ח מהני מן התור' לראי' ייע"ש:

גם מ"ש דלפי דברי א"כ בכתב ידו ואין עליו עדים דקיי"ל דמהני לר"א ובזה שפיר מהני לראי' דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ואף דאנן קיי"ל דא"נ היינו מכח דאין לו קול אבל היכי דבאמת נתגרשה ויש לו קול נאמן מיהו אם כי אין די להקל על קול לבד מ"מ שוב מהני אמירתו וא"כ מהני נמי כתב ידו לראי' וא"כ בזה נצטרך להרמב"ם ודין ע"כ דבריו והנה אין השגה אפי' כל דהו מכמה טעמי' חדא דדלמא האמת כן ומה שלא ביאר הרמב"ם כן אין זה תימא דכמה הלכות עמוקות המובנים משיטתו ואינו כותבם מפורש כיון דלא נזכר מפורש בש"ס אינו כותבו וגם גוף הדין דפשיט' לי' דביש קול בעל נאמן לומר גרשתי אינו כן כי מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן ועוד הבאתי ראיות לזה בתשוב' דלא קיי"ל כן. וכבר הארכתי בזה בעז"ה בתשוב' בפלפול גדול במה שאירע מעשה פה ק"ק וביארתי טעם הדבר דאינו נאמן אף ביש לו קול וא"כ אזיל לי' עיקר ראייתו ועוד נרא' כיון דזה ידוע לכל דאין דבר שבערוה פחות מב' רק היכי דהוי כתב ידו אז הוי בעדים וא"כ תינח אם מגרשה בכתב ידו אבל אם נימ' דבדבור' מגרש נה א"כ הרי הדבור הוי בלי עדים וא"כ במהו מגרש לה לבד בזה מוכח דאינ' מגרש' בדבור' והוי ע"ד מה דאמרינן בש"ס לענין מנאי דלא בעינן דהוי ידים מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חברו כן ה"נ אין אדם מגרש בלי עדים וא"כ בשלמא אם מגרשה בכתב ידו זה הוי בעדים אבל אם בדבור' מגרש לה הוי מגרש לה לפני עדים דאין אדם מגרש בלי עדים. ומזה מוכח דבשטר' מגרש לה וע"כ לא פליגי דבעינן ודין רק היכי דמגרשה לפני עדים אז יש חשש דבדבור' מגרש לה ואם מגרשה ככתב ידו ולפני עדים י"ל בזה שפיר בעינן ודין לפי הבנת רו"מ דכה"ג מהני לראי' בלי עדים ובאמת לא כן הוא כנ"ל:

והנה מ"ש רו"מ דהכל צווחו על הרמב"ם ואני נסתייע מן הסותר הנה מילת' דתמיה' אמר דהרי אני לא ישבתי רק דברי הרמב"ם כן ולהרמב"ם לשיטתו ודאי י"ל כן. דהרי לדידי' הוי נכון דין זה ומה שרצה רו"מ ליישב דברי הרמב"ם דס"ל עדות שבשטר דרבנן דהקשו עליו מגיטין ורצה לתרץ כיון דהתוס' כתבו בגיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א נאמן באיסורין דדעת המקשן הוי דדבר שבערוה לא נקרא רק גוף הגירושין אבל מה שמעידין אח"כ שנתגרש' לא נקרא דבר שבערוה ולכך נהי דהמקשן פריך עליו מ"מ אנן לא קיי"ל כן והביא ראי' ממה דקיי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ואלו אם אמר גרשתי את אשתי בלי עדים אטו מששא אית בי' וכו' והנה דבר תמוה חידש לומר דלהלכת' קיי"ל דלהעיד בב"ד לא נחשב דבר שבערוה והוא נגד משמעות הראשונים ואחרונים ונגד ש"ס מפורש בפ"ג דקדושין באשתך זנתה בע"א. והלה שותק דרבא אמר דה"ל דבר שבערו' ואין דבר שבערו' פחות מב' והרי התם הוי העדות רק גלוי מלת' שזנת' והוי ממש כעידי הגט שנתגרשה ואעפ"כ קאמר רבא דהו"ל דבר שבערוה והכי קיי"ל:

ומה שהקש' דלמ' בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ואם אמר שגרשה בלי עדים א"נ עיין בספר נתיבות משפט סי' ל"ו בתשוב' שם מה שהרגיש בזה ומה שיישבו שם ולדעתי יש ליישבו בע"א עפמ"ש בחדושינו במקום אחר דהך כלל' דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אינו דוקא במנחה וכדומה רק אף בקניני ממון שייך זה וראי' לזה מדברי הסוברים דהיכי דהעדים ראוין להעיד בפיהם מהני נמי מפי כתבם ולא נפסל מפי כתבם רק כשמתו ובע"כ דטעמ' הכין הוא וכן מפורש בדברי הרשב"ם פ"ט דב"ב גבי מתנת ש"מ במה דפליגי שם במתניתין אם הוי דוקא בשבת או אף בחול וקאמר שם בשבת אמרו ק"ו בחול ופרשב"ם שם מכח דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הרי אף בקנין ממון שייך כן והנה עוד כתבנו בחבורי ספר החיים ה' מגילה סימן תרפ"ט ואחר כך מצאתיו בפרשב"ם ב"ב דף פ"א והנאני דהך כלל' כל הראוי לבילה לא שייך רק בסניפי המצוה כגון בילה במנחה אבל בעיקר הדבר לא מהני כל הראוי לביל' דאל"כ לא יצטרך להקריב מנח' כיון דבידו להקריב ייע"ש וא"כ ה"נ ודאי דבר שבערו' תמיד בעי שנים רק. היכי דהוי בידו לעשותו עפ"י שנים א"כ הוי ראוי לביל' ולעדות שנים לכך אין ביל' מעכבת בו ודי אף בלי שנים ע"י הודאתו לבד אך זה רק בעדות שכבר נתגרש' כיון דעיקר הענין כבר נגמר ועדות זה הוי רק גלוי מלת' והוי רק לסניף לכך שייך בזה לומר כל הראוי לביל' אך אם עדיין לא נתגרש' וכיון דעיקר הגרושין בעינן בפני ב' עדים א"כ בלי