נדרי זריזין חלק ב שעג

שאלות ותשובות בעזרתו ית' כעת נעתיק התשובות השייכין להתשובות שבסוף נ"ז ח"א אשר נספחו שם דרך אגב ובעת נעתיק אשר נתוספו עליהם בעזה"י. וזה שייך לדין גט לק"ק פורהייץ שכתבתי שם:

הנה בהגיע דברים הנ"ל אל הרב השואל השיב לי. וזה אשר השבתי לו שנית:

תשובה א הנה דבריו קבלתי ואין לי פנאי שאוכל להשיב על כל פרט ואשיבהו רק בקצרה הנה מ"ש ליישב קושייתי למה לר"א דס"ל. וכתב היינו הכתיבה מהני שליחות ולר"מ דס"ל ע"ח כרתי וכתב היינו וחתם לא מהני שליחות וכתב רו"מ ליישב עפ"י דברי הקצה"ח סי' קפ"ב דבמידי דממילא לא שייך שלימות כן ה"נ בשלמא לר"א דס"ל ע"מ כרתי הוי עיקר העושין העדים ולא הבעל לכך מהני שליחות בכתיבה אבל למ"ד ע"ח כרתי הוי הם עיקר הכורתים ולא מהני בי' שליחות דאין גוף השלוחין כגוף המשלחין עכ"ד הנה דבריו לא נהירין לי כלל וישמעו אזניו מה שמוציא מפיו הרי אומר ע"מ כרתי ומה הם מוסרין היינו הכתב וא"כ עיקר הכורת הוי הכתב וש"ס מפורש הוא בכמה דוכתא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכמפורש בקרא וכתב לה ספר כריתות ומה דקאמר ע"מ כרתי היינו רק לאפוקי ע"ח דודאי עיקר הכורת הוי הספר רק דפליגי במה נעשה ספר אם ע"י ע"מ או ע"ח אבל עיקר הכורת הוי ודאי הספר עצמו ומ"ש בשם הג"א פ"ק דגיטין והובא בקצה"ח סי' מ"ה דלא מהני שליחות בחתימה אמת כן הוא שם אך לא ביאר טעם הדבר ומ"ש בקצה"ח הואיל ועדיין לא נעשו העדים ורו"מ כתב לדחות זה דמה נעש' אם כבר נתייחדו לעדים ואין זה השגה דמה בכך מ"מ בדבור בעלמא ויחוד אין עליהם תורת עדים ויכולין כ"א לחזור בו וכך הו"ל לומר מה נעשה אם כבר ראו הלוואה ומכ"ש אם קבלו ק"ס דאז כבר נעשו עדים ומחויבין מן התורה להעיד א"כ בזה יהיו יכולין לעשות שליח לחתום וגם דברי הרשב"ץ ובעל נתיבות שכתב דלכך לא מהני שליחות דהוי גזרת הכתוב דלא מהני עד מפי עד אין דבריהם נראין דדלמא מה דכתבה התורה מפורש ולא עד מפי עד היינו רק שלא בתורת שליחות דהוי ס"ד כיון דסוף סוף שמעו העדים מעדים יהי' יכולין להעיד קמ"ל דזה לא מהני וכן מה דממעט מפי כתבם היינו דכתב אינו נקרא מפיהם וכמ"ש התוס' בפ' מי שאחזו דהגדה לא נקרא בכתב אבל היכי ששולחין אחרים להעיד די"ל שלוחו כמותם והגדה בפה הוי י"ל דמהני וכן למנין חתימה כיון דחתימתם מהני. מהני נמי שליחות אחרים לחתום ובזה קשה יותר דלו יהא דמפורש ממעט דאפילו בתורת שליחות לא מהני עד מפי עד מ"מ דלמא הוי דוקא להעיד בפה דבזה כיון דכתיבה לא מהני לכך אף שליחות לא מהני אבל לענין חתימה כיון דכתיבתם מהני לעשותן עדים ראוי שיועיל אף חתימת אחרים בשליחותן לכך קושייתי נשארה וגם נצבה לכך הי' נראה לי דבר חדש והוא דכמו דאמרינן גבי בב"ח דלכך הוציא אכילה בלשון בישול לומר דלא נאסר רק דרך בישול כן ה"נ בשלמא לר"א דס"ל וכתב היינו כתיבה א"כ ליכא שינוי לשון בקרא לכך כיון דבכל דוכתא הוי שלוחו כמותו ה"ה בזה אבל לר"מ דס"ל ע"ח כרתי וא"כ וכתב היינו וחתם ולמה הוציאה התורה בלשון וכתב הו"ל לומר וחתם בע"כ דגלתה התורה דזה החותם יהי' הכותב אבל אם אחר הכותב לא מהני ושלא בתורת שליחות לא בעי קרא דא"כ הוי עד מפי עד ובע"כ דגלי קרא דאף בתורת שליחות לא מהני וז"ב ונכון לפענ"ד:

ומ"ש לדחות דברי שהבאתי ראי' מב"ק דף ק"י דאפי' היכי דלא מצי עביד מצד עצמו דא"י לעשות זה נמי לא שייך שליחות וע"ז כתב דאין כוונת הסוגיא כן רק הכוונה כיון דבאמת שייך לאנשי משמר רק דהכהן בקרבן שלו זכתה לו התורה שיוכל להקריב את שלו אבל היכי דא"י להקריב בעצמו ממילא חוזר לאנשי משמר ונסתייע ממה דקאמר שם הש"ס אח"כ בכה"ג דס"ד לדידי' זכי לי' רחמנא. אבל לשויא שליח לא וכו' הנה ידע רו"מ שדבר זה כבר אמור עם הספר נו"ב מה"ת סי' ס"ט באה"ע ואחר כתיבת תשובתי לו העירני אחד מדברי הנו"ב הנ"ל וכתבתי לו שכל מעיין בסוגיא יראה דאין זה במשמעות הסוגיא מדפריך בפשיטות שליח היכי מצי משוי משמע דהפרכא הוי מצד עצם השליחות דא"י לעשות שליח ולדברי הנו"ב הרי באמת שליח יכול לעשות רק דהפרכא הוי דשייך לאנשי משמר א"כ כך הו"ל להקשות אי דלא מצי עביד לאנשי משמר הוא בעי ליתן או בלשון אחר הדומה לזה ומדפריך שליח היכי מצי משוי ודאי משמע דהפרכא הוי מצד גוף השליחות וממקום שנסתייע רו"מ ממה דקאמר שם אח"כ דס"ד לדידי' זכי לי' רחמנא לשליח לא מצי משוי אדרבא משם תברא דהרי משמע היכי דהוי חידוש אז י"ל דאף במקום שניתן לו רשות מ"מ שליח א"י לעשות א"כ ה"נ ממ"נ אי נימא דבכהן בקרבן שלו נמי הוי ראוי להיות לאנשי משמר רק דחס רחמנא עליו שיהי' בידו להקריב שלו א"כ קשה אף ביכול להקריב מנ"ל באמת דלמא דוקא לדידי' זכי רחמנא אבל שליח לא מצי משוי ואם מצי משוי בע"כ דמשמע לי' להיפוך דנגד קרבן של גוף הכהן הוי כלא היו אנשי משמר כלל דלא חלק לאנשי משמר רק נגד קרבן ישראל אבל לא לנגד קרבן כהני' ולא אמרינן דמה שזיכה התורה לכהן בשלו זה הוי החידוש רק להיפוך מה שחלק לאנשי משמר להיות לכ"א זמנו ולא יהי' ביד הבעלים ליתן לכהן שירצה זה הוי החידוש וממילא אין לך בו אלא חדושו דהיינו נגד קרבן ישראל אבל לא לנגד קרבן הכהן וממילא נגד קרבן של כהן הוי כלא הי' אנשי משמר כלל ולכך מסברא משוי נמי שליח א"כ שוב מה בכך דהוי זקן או חולה מ"מ שליח יהי' יכול לעשות כיון דנגד כהן לא נתקן חלוק המשמרות מכל זה נראה בעליל כמ"ש אני דפרכת הש"ס הוי מצד עצם השליחות דלא שייך בזה שליחות וז"ב לדעתי:

גם על מה ששאל מה שחלקתי בין שליחות ליד וכתב רו"מ דיד לא שייך רק היכי דשייך זכי' יעיין בפ"ק דב"מ דף י"ב במה דקאמ' שם חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו וכו' א"כ מפורש להדיא דאף בחוב כגון בגט מהני מתורת יד ואף בקטנה דאין לה שליחות יד יש לה ואף בחוב גם מ"ש דהני דלאו בני שליחות נינהו יועיל בהם אם עומדין אצלם מטעם יד אין זה ראי' כלל דהני וכן נכרי לא אתי לכלל שליחות לכך אף בעומד אצלו אין לו שליחות אבל בקטנה דאתיא לכלל שליחות לכך נהי דעתה אין לה שליחות מהני עכ"פ בעומד אצלה והרי הבאת ראי' ברורה לזה מדברי הרמ"א בסימן ל"ז ומ"ש רו"מ שהמקנה העיר בזה וכו' הנה מה בכך אטו בשביל זה נדחו דברי הרב לגמרי בגילי דחיטתא ובפרט שהרי הרב אינו אומר כן מדעתו רק בשם הכלבו והת"ה בודאי ירדו לעומק הדין וגם מ"ש על מ"ש דהך דינא דמקרעין להם נייר כו' מיירי באין עומדין אצלן וע"ז כתב דמדברי הרשב"ץ שהביא במכתבו מפורש דאפי' בעומדין אצלו הוי לא ידעתי מה חידש בזה הרי בדברי הרשב"ץ שהבי' הב"י סי' מ"ה נמי מפורש כן וכן העתקתי אני בתשובתי כן בשמו רק דאח"כ בחרתי דרך לעצמי די"ל כן לדינא וגם מה שהקשה על מ"ש דאף בדבר דאין שלד"ע ביש לו שותפות שייך שליחות וע"ז כתב דממה דאמרינן שותפין שגנבו חייבין אין ראי' דהתם הוי הטעם מכח מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי' הנה המעיין בתשובתי לא על זה הוי עיקר סמיכתי רק ממה דפריך בפ"ב דקדושין בסוגיא דשליחות שם פריך ודלמא ש"ה דאית לי' שותפות בגוי' והרי התם בשחיטת הפסח ליכא זכי' ומ"מ הוי ס"ד נהי דשליח אינו כמותו מ"מ היכי דיש לו שותפות הוי שלוחו כמותו א"כ ה"נ בהני מילי דאף לדידן לא הוי שלוחו כמותו מ"מ בשותפות מהני ולא הבאתי הך סוגיא דשותפין שגנבו רק לדמיון דלא נימא כללא הוא בכל דוכתא דאשלד"ע לזה הראיתי דיש גווני דשייך בי' שליחות אף לד"ע וא"כ י"ל דלא הוי כלל מכח מגו דזכי לנפשי' רק מצד השותפות כיון דהוי שותפו הוי שלוחו אף בזה ומה שהקשה רו"מ דא"כ מהו פריך בב"ק פ"ה בבור השותפין נימא דמיירי ששותפו עשאו שליח לאו כלום אמר דאיך שייך בזה שותפות אם הוי שיתוף לו בשאר דברים בשביל זה אין לו דין שליח לענין אחר' ולאותו דבר אי נימא דלא הוי כמותו דאשלד"ע א"כ לא עשה המשלח מידי ובמה נחשב שותפו ואינו דומה לשיתוף בפסח דשם כבר יש לו דין שותפין לאותו דבר דכבר הם שותפין באותו פסח ונמנו עליו ובשותפין שגנבו באמת מה"ת הוצרך הש"ס לטעם מגו דזכי לנפשי' ולא אמר הטעם מכח דשותפות עדיף ויש שלד"ע דאם לא הוי מגו דזכי לנפשי' א"כ נימא דלא זכה המשלח ואין לו דין שיתוף כלל ולכך ה"נ בחופר בור בר"ה אם אין לו דין שליחות לא נעשה שותף כלל ואני לא דברתי רק בנדון הזה דשניהם כותבין בזה נעשו שותפין ממש באותו מעשה לכך שפיר י"ל דבזה יש שליחות אף דלא מצי עביד וא"ש דברי ועל מ"ש ליישב דברי הרמב"ם שלא העתיק התוספתא וישוב גוף דברי התוספתא וע"ז הקשה דא"כ למה איתא בתוספתא בשוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו חייב הרי במזיד ודאי אשלד"ע ולמה האוחז בקולמוס חייב עכ"ד. הנה הרי התב"ש בעצמו כתב דהתוספתא משבשתא הוא ואין ללמוד ממנו והנה לפי דעתו יצטרך להגי' הרבה בתוספתא אבל לדידי לא יצטרך להגי' רק בבבא אחת וסמי חדא במקו' תרתי וכאן צריך להגי' רק פטור במקום חייב וחייב במקום פטור דבשוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו צריך להיות פטור ומזיד אוחז בקולמוס ושוגג אוחז בידו חייב כצ"ל ובזה א"ש הכל ועוד נראה דא"ש בלי הגה"ה כל כך רק תיבה אחת צריך להגי' דגם בסיפ' במזיד אוחז בקולמוס ושוגג אוחז בידו נמי צריך להיות חייב והיינו דכשם שאפשר לומר דהאוחז ביד הוי שלוחו של האוחז בקולמוס כן י"ל נמי להיפוך דהאוחז בקולמוס הוי שלוחו של האוחז ביד ולכך בתר שניהם אזלינן לחייבו דאם שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז ביד אמרינן דהאוחז ביד הוי המשלח והאוחז בקולמוס השליח ויהי' ראי' מזה לדעת הש"ך בסי' רצ"ב דבכל הני דגילה הכתוב דיש שלד"ע היינו לחייב המשלח ולא לפטור השליח ייע"ש ולכך י"ל ה"נ נהי דבשוגג יש שלד"ע היינו רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח ולכך אם שניהם שוגגין אז כיון דהמעשה עכ"פ אחד ואי אפשר לחייב שניהם בקרבן לכך אזלינן בתר האוחז בקולמוס והוא עיקר וכיון שהוא מביא קרבן פטור השני אבל אם אחד שוגג ואחד מזיד אז כיון דהמזיד פטור אז אמרינן דהאוחז בקולמוס חייב כיון דהוא שוגג וה"ה להיפוך באם המזיד אוחז בקולמוס והאוחז בידו שוגג נמי חייב האוחז כיון דהוי שלוחו ובלא"ה חייב על האחיזה ביד כיון דהשני פטור ואף א"צ לומר בזה דאחד נעשה של חבירו דבלא זה כל דאחד שוגג ואחד מזיד כיון דהמזיד פטור השוגג