נדרי זריזין חלק ב שעא

דהוי חזק' דאין אשה מעיזה נהי דשלא בפניו מעיז' עכ"פ ראוי לומר בדעבד לא תצא והנה מדבריו נלמוד חדוש דין דאף דשלא בפניו מעיז' אם נשאת לא תצא אפשר דדוק' בתרי ותרי. ס"ל כן ועכ"פ לפ"ז א"ש די"ל דגם לרבא פריך כן נהי דרבא לא ס"ל הא דרב המנונא עכ"פ ראוי לומר בדעבד לא תצא או י"ל דמזה יהי' ראי' לדעת ר"ת שהביא הרא"ש בפ"ב דכתובות דלא קיי"ל כר' אשי רק כרבא מכח דדברי ר"א נדחין דקיי"ל דלא תנשא עד ג"ח והרא"ש תמה עליו דהכוונה באמת אם נשאת אחר ג"ח ולפענ"ד כוונת הר"ח דודאי ח"ו לא נעלם ממנו דבר פשוט כזה. רק כוונתו דהרי קיי"ל דכל היכי דהתרו בה הב"ד ונשאת לא הוי דעבד וא"כ בע"כ מ"ש כאן לא תצא היינו בלא התרו בה הב"ד וא"כ שפיר הקשה על ר"א דאימתי באה לפני הב"ד אם קודם נשואין ולאלתר וא"כ כיון דאמרו לה הב"ד שלא תנש' שוב אח"כ לא הוי לעבד ותצא ואי מיירי שבאה אחר נשואין לבד א"כ ממ"נ א אמרה שמת סמוך לנשואי הר הוי תוך ג"ח ותצא בלא"ה מכח איסור הבחנה ואם אמרה שמת קודם ג"ח א"כ הרי אינו מיד וא"ש דעת הר"ח דס"ל דקיי"ל כרבא ולכך יהי' קושייתי כך דזה כלל בידינו דקיי"ל כר' המנונא וכמ"ש הר"ן בנדרים וכל הפוסקים ובפרט להסוברים דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אין הם עצמם בכלל א"כ הוי הלכה כר' המנונא ולכך שאל ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא וכו' ובע"כ דרבא לשיטתו דלא ס"ל כרב המנונא וממילא לדידן דקיי"ל כרב המנונא לא יהי' הלכה כרבא כן הוי סוגיות הש"ס ודוחה הש"ס דנהי דהתם לא קיי"ל כרבא כאן י"ל הלכה כרבא ומכח היכי דמסייע לה מעיזה ומעיזה כן יש לומר בזה:

אך העיקר מה שנלפענ"ד דנכון הוא לכל הדעות דהנה זה כלל גדול שתקנת חז"ל הוי אף ע"ד המיעוט אף דהרוב אינו כן מ"מ אם הם עשו תקנה חששו אף למיעוטא דשכיח והעד היותר מוכיח על זה הוא מזמן בגיטין שמז יחפה על ב"א והרי זנות בעצמו אינו שכיח ובפרט להצטרף עוד שיהי' בת אחותו ותזנה והוא יבא לחפות ובע"כ תקנו אף בשביל לא שכיח. אך אם אינו תקחז"ל רק אם בא לידינו שאלה דרך מקרה והזדמנות אז בודאי אזלינן בתר רובא ולכך א"ש כיון דלמעט בפלוגתא עדיף לכך י"ל דודאי גם רבא מודה לחזקה דאין אשה מעיזה רק בדין עיני' נתנה באחר זה הוי תקחז"ל וא"כ רב המנונא ס"ל דאף ע"ד המיעוט לא נמצא שתוכל להעיז בפני בעלה ולכך אף דחששו למיעוטא דענ"ב דזה עצמו הוי רק מיעוט מ"מ לומר גרשתני הוי מלתא דלא שכיחא כלל אף ע"ד המיעוט והוי מעוט דלא שכיח ולא עשו לו תקנה אך רבא ס"ל דאדרבא כיון דלא מרעא נפשה הוי מיעוט דשכיח יותר מטמאה אני לך ו שנה ראשונה עשו בזה תקנה וחששו למיעוטא דאולי יזדמן איזה א אנה שתהי' מעיזה ועשו תקנה אף למיעוטא אבל בב' אומרים נתגרשה דהוי רק דרך הזדמנות ואנו דנין רק על אשה זו אם תוכל להעיז או לא בזה על אשה זו לבדה אזלינן בתר רובא ורוב א"י להעיז בזה מודה רבא דלמעט בפלוגתא עדיף ודו"ח כי זה נכון בעזה"י גם י"ל בפשיטות יותר כיון דעיקר חילוק רבא בין מיתה לגרושין דבמיתה דייקא ובגרושין לא דייקא ולכך פריך שפיר נהי דרבא ס"ל דהיכי דתקיף לה גברא אז יצרה תקפה ומעיזה עכ"פ כל מה דאפשר לשמור עצמה שלא תעיז ודאי עושית שלא תצטרך לבא לידי העזה ולכך גם בגרושין דייקא תחלה שלא תצטרך להעיז וא"ש זה אשר חנני ה' להשיבו כמו רגע כי אין כחי עמדי בצירוף הטרדא ועוד חזון למועד לטייל עמו בזמן אחר כי ירחיב ה' לנו בעזה"י:

עוד לסוגיא דטמאה אני לך מ"ש בחבורי לאה"ע מהדורא ג' סימן י"ח באה"ע סימן קט"ו בסעיף אין עדים שזינתה וכו' שמא עיני' נתנה באחר:

אעתיק כאן מ"ש בתשובה לק"ק פודקאמין להרבני מוה' מרדכי ליבוש דיין דשם:

תשובה יא ע"ד אשר שאל וזה"ל השאלה. כן בא אלי איש אחד וביקש ממני שאשלח לקרוא את זוגתו אשר נפל קטטה ביניהם בכדי לעשות שלום וסיפר לפני במסל"ת היות שאני רואה ממנה כמה פרצות ודברים המכוערין אשר אינו כדי לאומרם ואני מוחה בידה שלא לדבר עם ברוך איי מחמת שאני רואה שלבו גס בה והיא מעיזה פני' נגדו בעזות מצח שדוקא אדבר עם ברוך הנ"ל ונוסף לזה שאני אומר כך בזה"ל אז ברוך שלאפט מיט מיר עכ"ל השאלה. והנה כבר ראה וידע רו"מ מ"ש בש"ע דאין חוששין לדברי' שמא עיני' נתנה באחר רק שחשש כיון דביש רגלים לדבר או שהבעל מאמין לדברי' נאמנת וכאן שהרבה רגליים לדבר מן הפרצות שראה הבעל ומן השכנים:

תשובה הנה גרסינן בש"ס סוף נדרים ההוא גברא דהוי מהרזיק וכו' עד אמר רבא אתתא שריא אם איתא דעביד איסורא ארכוסי הוי מרכיס וכו' והנה מזה מבואר בעליל דאף דהוי רגליים לדבר דזינתה כיון דהוי נמי רגליים לדבר להיפוך שלא זינתה מותרת והנה במה מיירי הך סוגיא אם באומרת טמאה אני לך או בלא אמרה. הנה מדברי התוס' ביבמות דף כ"ה מפורש שם דמיירי באמרה טמאה אני לך ואעפ"כ אם איכא רגליים לדבר להיפוך מותרת מכח דעיני' נתנה באחר אבל התוס' בכתובות פ' אע"פ דף ס"ג כתבו להיפוך דנראה דמיירי באינה אומרת טמאה אני לך דבאומרת אין סברא להתיר מהך סברא דארכוסי הוי מרכיס כיון דשוי' אנפשה חד"א והנה כן נראה גם משיטת הר"ן סוף נדרים דכתב דאצטריך הך טעמא דאף דבלא"ה אין אשה נאסרת רק בקינוי וסתירה, מ"מ נ"מ לצי"ש ובע"כ דמפרש דמיירי באינה אומרת טמאה דבאומרת טובא אצטריך להני טעמי דבלא"ה כיון דאומרת טמאה אני ויש רגליים לדבר היתה אסורה ובע"כ דמפרש הך סוגיא באינה אומרת ולמה לא פירש דמיירי באומרת ונ"מ לדינא בע"כ דס"ל דבאומרת טמאה אני אין סברא להתירה בהני טעמי וס"ל כדעת התוס' בכתובות מיהו י"ל דלדינא מודה הר"ן דאף באומרת כיון דיש רגליים לדבר להיפוך אוקי חדא לגבי חדא ושוב אוקמוהו אדינא דעיני' נתנה באמר רק מה דלא פירש כן היינו מכח כיון דלא קאמר בש"ס מפורש דאמרה טמאה אני לך משמע דלאו בהכי מיירי:

והנה כבר הרגישו האחרונים הובא בב"ש סי' קט"ו בסתירת דבריהם מיבמות לכתובות והנה לכאורה הי' נראה דלא פליגי לדינא ושניהם מודים דבאומרת טמאה אני לך ואינה נותנת אח"כ אמתלא דאסורה כיון דאיכא רגליים לדבר אף דאיכא רגליים להיפוך ולהיפוך באם אח"כ נותנת אמתלא לדברי' מודים דנאמנת כיון דאיכא רגליים לדבר נמי להיתרא ולא פליגי רק בפירושא דשמעתא דביבמות מפרשים דמיירי הך סוגיא באומרת טמאה אני ואח"כ נתנה אמתלא ולכך מותרת אבל בכתובות כוונתם רק כך דהמה באו לפרש הסוגיא דמיירי בלא אמרה טמאה אני לך לכאורה הי' משמע להיפוך מסדור הסוגיא דמיירי שם הכל באמרה טמאה אני ומדין עיני' נתנה באחר, וא"כ הוי דבר הנלמד מענינו דגם מעשים הללו מיירי בכך באמרה טמאה אני לכך באו רק להוכיח דבלא"ה מוכרחין אנו לומר דאין הענינים שוין דודאי לומר דמיירי באמרה טמאה אני ואינה חוזרת ליתן אמתלא ודאי אין סברא שתהי' נאמנת ובע"כ אם נפרש דמיירי באמרה טמאה אני לך נהי' מוכרחין לפרש דמיירי בחזרה ונתנה אמתלא וא"כ סוף סוף אינו מענינו דהרי כל הסוגיא דענ"ב מיירי אף בלא חזרה ונתנה אמתלא אינה נאמנת וכאן מיירי בנתנה אמתלא וא"כ סוף סוף אינו מענינו וכיון דמיירי מדין אחר שוב י"ל אף בלא אמרה טמאה אני מיירי. ולדינא יש לומר דלא פליגי מיהו מלשון ר"ת שכתב שם אח"כ וז"ל:

ועוד י"ל דהתם מיירי כגון דבתחלה כששאלוהו שתקה ואחר כך לאחר שעה אמרה דאינה טמאה ונותנת אמתלא על שתיקתה וכו' מוכח להדיא דאף באמתלא בעינן שתשתוק תחלה אבל באמרה טמאה אני לך אף אמתלא לא מהני להתירה מיהו נראה ליישב דבריהם על נכון ויתיישב נמי מה שיש לדייק בדברי התוספות ביבמות דף כ"ה מ"ש בסוף דבריהם וז"ל ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה אני הא שויא אנפשה חד"א דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרת כן משקרת לכך נראה להם להתירן והנה המהרש"א בחדושיו לכתובות שם הקשה על הר"ת שכתב דבאומרת טמאה אני לך אין נראה להתירה דהרי שויא אנפשה חד"א הקשה המהרש"א שם דלקשי' אמתניתין דאומרת טמאה אני לך והנה בזה יפה דחה הפ"י דבריו ובאמת דברי המהרש"א תמוהין שהתוס' הקשו כן באמת בנדרים ותירצו שם רק דשם כוונת ר"ת כיון דאיכא רגליים וא"כ תינח התם בכתובות אבל כאן ביבמות תמי' טובא מה התחילו להקשות בזה וקשה להו על המשנה גופו דנדרים והרי משמע דעתה בתירוצם תירצו כן לפי שראו חכמים קלקול הדורות ומתחלה בס"ד משמע דלא ידעו מזה וא"כ לקשו להו אגוף המשנה ואם בקושייתם נמי ידעו תירוץ זה רק דמשמע להו דהיכי דהוי רגליים לדבר לאסורא לא שייך הך טעמא א"כ מה תרצו בתירוצם ועיקר התירוץ חסר מן הספר ולכך נראה דעיקר יסוד דבריהם יהי' נמשך לדעת הרמב"ם דס"ל דבאומרת טמאה אני לך אף דמותרת לבעלה אסורה אחר מיתת בעלה לכהן מכח דנעשית זונה ושוי' אנפשה חד"א ועיין מה שכתבתי בתשובה בסימן זה לק"ק סימייאטיש:

והנה דין הרמב"ם יהי' תליא בהני שני טעמים שכתב הר"ן בנדרים דלכך אמרינן ענ"ב ולא אמרינן שוי' אנפשה חד"א דחד טעמא הוי מכח דראו חז"ל קלקול הדורות ואף שאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה מ"מ כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מני' ותי' השני מתרץ הר"ן כיון דמשועבדת לו לא הוי מהני שויא אנפשה חד"א לאסור עלי' רק מדרבנן הוי ראוי להיות נאמנת ומכח עיני' נתנה באחר ולכך אוקמוהו אדינא והנה לטעם הר"ן א"ש דין הרמב"ם דלכהן אחר דמדין תורה אסורה מכח שויא אנפשה חד"א אם כן לא מהני תקנות חכמינו זכרונם לברכה להתירה אבל לטעם הראשון מכח כל המקדש