נדרי זריזין חלק ב שסח

חדא דאין דעה זו מוסכם והר"ן בעצמו כתב דלא משמע לי' כן. וגם הרבה מן הראשונים כתבו טעמים אחרים בזה. ועוד להך דעה תקשה דא"כ גם באומרת לכהן סתם שנאנסה למה נימא עיני' נתנה באחר הרי יש לה מגו דאי בעי אמרה לפסול נבעלתי וא"כ כל היכי דיש לה מגו אנן סהדי דקושטא קאמרה וגם מה הועילו שתקנו דאינה נאמנת שלא תהי' נותנת עיני' באחר אכתי תאמר לפסול נבעלתי. ובע"כ מוכח דאף בכה"ג אינה נאמנת דלא כדעה זו ועוד נראה דגם דעה זו מודים דלדידן אינה נאמנת אף באומרת לפסול נבעלתי דהנה כבר תמהתי בחדושי דהרי ר"נ מיירי באומרת לנכרי נבעלתי ואעפ"כ אמר עיני' נתנה באחר ולכך נראה דהנה התוס' כתבו טעם אחר דלכך אינה נאמנת דיש כח לחכמים לעקור ד"ת בסברא גדולה כזאת וכו' משמע דאם לא הוי חשש עיני' נתנה באחר סברא גדולה לא הי' להם כח לעקור ל"ת אבל כיון דהוי סברא גדול' יש להם כח לעקור ד"ת ואני אסביר הענין יותר די"ל דע"כ לא שייך לומר שוי' אנפשה חד"א רק היכי דאין ידוע לנו שהדבר שקר דאף ששייך שוי' נפשה חד"א אפילו ביש עדים להיפוך היינו אם עכ"פ מגוף הודאתו אינו מוכח השקר רק מצד אחר בזה לא נחשב כדבר ברור כיון דהודאת בע"ד לגבי' נפשי' יותר ממאה עדים אבל אם מגוף הודאתו מוכח השקר כיון דהוי שוברו מתוכו אז לא שייך שוי' אנפשה חד"א. ולכך כיון דמוכח מלתא דעיני' נתנה באחר ולשם כך מודית לא שייך שוי' אנפשה חד"א דומה קצת לזה כתב המרדכי הובא בש"ך ר"ס מ"ו בחו"מ דאף שמודה שאינו מזויף כיון דמוכח מלתא דלהלכה עביד הוי כאלו מערער להיפוך ובעינן מדאורייתא קיום. כן ה"נ כיון דמוכח מלתא דלעיני' נתנה באחר מכוונת אין זה הודא' להיות שוי' אנפשה חד"א ונרא' דכן יסבור היש מפרשים שכתב הר"ן דהוי קשה לו אלישנא דר"נ דלמה שינה מן המשנ' דבמשנ' קאמר חזרו לומר שלא תהי' עיני' נותנת באחר וכו' משמע דאין זה ברור דכולם אומרים כן בשביל עיני' נתנה באחר רק בשביל תקנה דעכ"פ יש לחוש שיזדמן לפעמים שתהי' עיני' נתנה באחר לכך תקנו כן תמיד שלא תהי' נאמנת. אבל ר"נ אמר בלשון אחר לא תשגיחין בה עיני' נתנה באחר הוי משמע דזה פשיטא לי' דזו עצמה עיני' נתנה באחר ואין ספקא במלתא וכן אמר תחלה עיני' נתנה באחר ולית בי' מששא במלה וכך הו"ל לומר יש לחוש שמא עיני' נתנה באחר ולמה אמר בלשון ודאי ולא כלשון המשנ' ולזה מפרש הש"ס היש מפ' שהביא כר כיון דחזינן דלמשנ' ראשונ' היתה נאמנת לגמרי רק דלמשנ' אחרונ' חזרו לומר דאינה נאמנת ופירש הרא"ש בפירושו מכח דראו קלקול הדורות וכו' וא"כ מוכח דע"י קלקול הדורות נשתנה הדין ממילא אם אחר המשנ' נתקלקלו הדורות עוד יותר ממילא נשתנ' עוד הדין ואין זה פלוגתא על המשנ' דמה שאין בידינו לחלוק על המשנ' היינו בדבר דאין תלוי בקלקול הדורות אבל במה שתלוי בקלקול הדורות כיון דמוכח דהמשנ' עצמה שינתה הדין בקלקול הדורות אם אח"כ נשתנו עוד יותר לקלקול נשתנ' עוד הדין ולכך א"ש דבימי המשנ' אף דנתקלקל מ"מ הוי רק חשש שמא תתן עיני' באחר ולא ודאי ולכך אמר רק שחזרו לומר שלא תהי' עיני' נתנה באחר אבל בימי ר"נ נתקלקלו יותר עד שנעש' זה לר"נ דבר ברור ואמר דבודאי עיני' נתנה באחר ואין ספק בדבר ולכך א"ש דברי הי"מ הנ"ל שהביא ר"ן דודאי על ר"נ לא קשה להו הרי שוי' אנפשה חד"א די"ל כתירוץ התוס' כיון דהוי סברא גדול' דבודאי עיני' נתנה באחר י"ל כח לעקור ד"ת וגם י"ל כנ"ל דבזה לא שייך שוי' אנפשה חד"א כיון דאנן סהדי שמשקרת רק דקושייתן הוי על המשנ' כיון דהמשנ' לא אמרה כלישנא דר"נ דודאי עיני' נתנה באחר רק לשמא עיני' נתנה באחר. וא"כ מוכח דאז לא הוי סברא ברורה רק חשש א"כ שוב שפיר קשה הרי שוי' אנפשה חד"א גם קשה להו למה אמר ר"נ לדין בפ"ע עיני' נתנה באחר הו"ל לומר מתניתין היא דחזרו לומר דאינה נאמנת ולכך מתרצין כך דלמשנ' ראשונ' הוי הטעם מכח אפקינהו רבנן לקדושין מני' ובאמת אם היתה אומרת לפסול נבעלתי אינה נאמנת. ולכך לא מצי ר"נ לומר מתניתין היא דאדרבא לפי המשנ' נאמנת רק ר"נ ראה לפי קלקול הדורות שלו דאלים לי' יותר חשש זה עד שנעש' כברי לו ולכך אמר דודאי עיני' נתנה באחר ויש כח לחז"ל לעקור ד"ת בסבר' כזאת ולכך גם לנכרי אינה נאמנת כנלפענ"ד נכון וכיון דבלא"ה רבו החולקים בזה. על הני י"מ כדי הוא הסברא הנ"ל שכתבנו להקל בזה ומחמת שלא הייתי בקו הבריא' אין בידי להאריך וכמעט אני כותב זה בלי עיון בספר רק עפ"י מושכל ראשון מיהו כיון דבלא"ה רבו החולקים על הני י"מ ובש"ס לפי פשטות לשון הש"ס במעשה דר"נ מפורש דלא כוותי' אם כי יש לתרץ כנ"ל כדי הוא הני היתרים שכתבנו לצרף לזה ומותרת לבעלה כנלפענ"ד ובדברי פלפולו שאינו נוגע לדינא לא יכולתי להאריך מטעמים הנ"ל דברי ידידו:

והנה עוד הי' נראה לי בטעם הדבר מה דסיים ר"נ בלשונו עיני' נתנה באחר ולית בי' מששא במילי די"ל דמזה הוציא הרמב"ם דינו מה שפסק והובא בש"ע לעיל סי' ו' דבאמרה לבעל' כהן נאנסתי אף דעיני' נתנה באחר מ"מ אם מת אסור' לכהן אחר דשוי' אנ שה חד"א ייע"ש ולפ"ז י"ל דזה כוונת הש"ס דבשלמא אם אמרה דבודאי נאנסה או זינת' בזה נהי דלבעל' מותרת לאחר אסור' דהוי חד"א אבל במעש' של הש"ס דמצד דבורה לבד לא הית' נאסרת דדלמא בעלה הי' רק בצירוף הודאת הבעל נעשית כחד"א. וא"כ תינח לגבי בעלה עצמו דהוא יודע שהוא לא הי' לכך בצירוף הודאת שניהם נעשית חד"א ולכך נצרך לטעם עיני' נתנה באחר אבל לאחרי' אין הבעל נאמן לאסרה לומר שהוא לא הי' הוא והיא לא נעשית כחד"א דאינה יודעת דדלמא בעלה הי' ולכך בזה מותרת לעולם ולכך זה קמ"ל ר"נ דבמתניתין נהי דעיני' נתנה באחר עכ"פ הוי ממש במילי לגבי אחרים לאחר מיתת הבעל אבל כאן אין ממש במילי כלל ומותרת אף לכהן אחר:

והנה עפ"י דברינו הנ"ל בביאור דעת הי"מ שהביא הר"ן מכח אפקינהו רבנן לקדושין מני'. דגם הם ס"ל כדעת התוס' דבסברא גדול' כזאת ראו חז"ל שלא להאמין לה בסברא גדול' כזאת וכו' הנה בזה י"ל על נכון דעת הרמב"ם הנ"ל מה שכתב דינו באשת כהן שאמרה לבעל' נאנסתי דאחר מיתת בעל' אסור' לכהן ולמה לא כתב הדין הזה באשת ישראל שאמר' לבעל' שזינת' דבודאי נעשית זונה דאסור' לכהן אחר מיתת בעלה אך לפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם ס"ל כדעת הי"מ דהטעם מכח אפקינהו וא"כ לפ"ז לא נעשית זונה כלל וממילא אף אם האמת כן מותרת לכהן אח"כ דפנוי' שזינת' פ"א מותרת לכהן אך לפ"ז באמרה לפסול לה אסור' ולפ"ז באומרת סתם נאנסתי יתכן להיות שנבעל' לפסול לה דבשלמא אם זנתה ברצון אז אשה מזנה בודקת ומזנה אז לא חיישינן שנבעל' לפסול לה אבל באונס יש לחוש אולי הי' לפסול לה, וא"כ אינה מותרת מטעם אפקינהו רק מטעם דראו חז"ל לעקור ד"ת בסברא גדול' כזאת. ובזה שפיר לא גזרו רק לבעל' ומכח תקון העולם דאל"כ כ"א תאמר כן אבל להנשא לכהן לכתחל' לא שייך טעם זה לכך נשארת באיסורה ולכך כתב הרמב"ם הדין דוקא באם אמרה לבעלה נאנסתי וא"ש ודו"ק:

ועוד י"ל בכוונת הרמב"ם די"ל דס"ל כהר"ן בטעמו דלכך הי' כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בזה דמדינא לא היתה נאמנת להפקיע עצמה מבעל' רק מדרבנן היתה נאמנת לכך הם אמרו והם אמרו ייע"ש. והרמב"ם ס"ל במקצת כוותי' דדוקא בטמאה אני לך ברצון דכיון דאין אדם משים עצמו רשע והרי הראב"ד ס"ל דאפילו הכתוב' אינה מפסדת בהודית ששמשה נדה. עיין בפ"ז דכתובות ולכך עכ"פ לענין שוי' אנפשה חד"א. ס"ל להרמב"ם דהיכי דמשים עצמו רשע לא שייך לומר שוי' אנפשה חד"א לכך לא היתה נאמנת רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו ולכך שוב אינה נאמנת כלל ומותרת אף אחר מיתת בעלה אבל באומרת נאנסתי לא שייך זה וזה מדין תורה נאמנת כדעת אידך פוסקים, רק הטעם דבזה אינה נאמנת מכח דיש כח לחז"ל לעקור ד"ת בסברא גדול' כזאת בזה לא עקרו רק מפני תיקון העולם אבל לכהן אחר אסור' ולכך קמ"ל ר"נ במעש' דידי' דאינה יודעת אם אמת אומר הבעל או לא אז מותרת אף לכהן אחר ולית ממש במילה וא"ש ודו"ק:

ובזה א"ש מה דבאידך מעשה לא סיים ר"נ ואין ממש במילה והיינו דקיי"ל היכי דאיכא רגליים לדבר הוי כודאי ואף היכי דשייך ענ"ב ברגליים לדבר נאמנת מיהו בזה בעינן שיהי' לדידן רגליים לדבר אבל אם לא הוי לדידן רגליים לדבר רק שהיא אומרת דהוי רגליים לדבר הזה שייך החשש דענ"כה. אך לגבי דידה לענין שוי' אנפשה חד"א באם עכ"פ היא אומרת שיש לה רגליים לדבר שייך שוי' אנפשה חד"א ולכך א"ש דברישא אף רגליים לדבר אין לה אם בעלה הוי או נכרי ולכך נהי שהבעל אומר שהוא לא הי' אינה נאמן לגבה לשויא חד"א אך לדור ביחד אי אפשר דלשניהם יחד מבין שניהם נעשית חד"א אבל לגבי אחר ליכא חד"א כלל אבל באידך מעשה דאמרה כל יומא לא צערתין בד"א כי האידנא א"כ הוי רגליים לדבר לה דאחר הוי ולכך נהי דאנן אין מאמינין לה כל זה עכ"פ לגבי נפשה שהודית דהוי רגליים לדבר שוב שויא אנפשה חד"א בדברי' לבד ולכך נהי דלבעלה מותרת לאחר אסורה לכך לא סיים בזה דאין ממש במילה רק אמר ענ"ב לבד ודו"ק היטב וזה סיוע גדולה לדברי הרמב"ם הנ"ל:

עוד תשובה ממהדורא ד' לאה"ע סי' קט"ו בחבורי סי' קל"ד השייך לסוגיא זו:

והנני מעתיק פה מה שהשבתי להרב מוהר"ר צבי הירש מ"ץ דק"ק הארחוב:

תשובה ט ע"ד המעשה נפלאה אשר אירע בקהלתו וז"ל איש ואשה אשר זה שנים עשר שנים אשר נשאו יחד ולא הי' להם בנים ותולים בזה מחמת ארבעה שבועות מיד אחר החתונה הוכה האיש בעץ אחד ויצא ממנו דם ולחלוחית הרבה ולא הי' לו כמה שבועות אח"כ שום הרגשה בדבר שכל אפילו לחשוב חשבון קטן מאוד ומאז והלאה אין לו גבורת אנשים ולפי אמירת האשה עדיין היא בתולה והבעל אינו מכחישה בזה וע"ז הי' עסקיהם עם הרופאים ואמרו הרופאים כי קרוב הדבר לרפואה אם יבריאו גופם בבשר ויין אך עד עתה הי' עני ואביון אך זה קרוב לשליש שנה אשר נפל לו ירושה בערך שני מאות ר"ט והתחילו לעסוק ברפואות אודות זה והנה בא איש רשע ובליעל אחד נקרא בשם בעל שם ואמר כי הוא יתן סמים להאשה ובזה ירפא אותה שלא תהא בתולה עוד