נדרי זריזין חלק ב שסו

נצרך מתן תורה רק עבור עונש לכך לא ברכו בתורה תחלה וא"כ אם הם אומרים שהיו יכולין להשיג התור' מעצמן בע"כ הוי ענין התורה דברים שהשכל מחייבן וכיון שהשכל מחייבו לעשות והם עברו הוי עונשם יותר גדול וז"ש ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה וא"כ הודו בעצמן שהיה אפשר להשיג התורה בלי נתינה ואעפ"כ וילכו אחר שרי ות לבם הרע וכו' והוי החטא יותר גדול כיון שהודו שעפ"י השכל ראוי לקיים התורה ולא קיימו והוי יוסיף דעת יוסיף מכאוב:

או י"ל בדרך הנ"ל דהנה בכל החוטאים אף שחוטאין מיקל הקב"ה בעונש שלהם והיינו מכח שהקב"ה תולה ביצה"ר כמ"ש חז"ל דאליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית וחזר הקב"ה והודה לאליהו שנא' ואשר הרעותי וכו' ואמרו עוד דשלשה הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום על שבראם וכו' ולכך מיקל הקב"ה העונש שלהם מכח שהיצה"ר הגור' ואמרו עוד גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך מי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות ולכך מיקל הקב"ה העונש אך לפי זה שהאדם בעצמו מוכן לעשות רצונו ית' רק היצה"ר מעכב ודאי דמצווה ועושה גדול מאינו מצוה כמ"ש התוס' דזה יצרו תקפו אך אלו שלא ברכו בתורה תחלה בע"כ היו סבורין דאינו מצווה עדיף ממצוה ובע"כ דהי' ס"ל דמעשה האדם אין נמשך מן היצה"ר דאם מן היצה"ר ודאי דמצווה עדיף דהרי זה יצרו תקפו ולפום צערא אגרא ובע"כ דהוי ס"ל דמעשה האדם תלוי רק בבחירתו ורצונו ולא בשום דבר אחר ולכך כיון שבדע' עצמו תלוי הוי אינו מצווה ועושה עדיף ולפ"ז הוי עונם גדול כיון שלא הי' להם מכריח לחטוא וחטאו מוכח דהם עצמן בקשו לחטוא ולא כמ"ש חז"ל שגלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך אי מעכב שאור שבעיסה וכו' וז"ש הפסוק דהם שאלו תחלה על חומר העונש על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ולמה החמיר בעונשם כל כך ולכך השיב הקב"ה על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי שלא קיימו התורה ולא תאמר שהיצה"ר גרם להם כל זה שהרי לא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה א"כ אמרו הם כפי דעתם שאין האדם נמסר ליצר רק הכל תלוי רק ברצון האדם עצמו א"כ לפי דעתם מוכח שהלכו אחר שרירות לבם הרע וז"ש וילכו אחרי שרירות לבם הרע שלבם בעצמם הי' מתאוה לכך ולכך עונשם גדול וא"ש בעזה"י:

בדף פ"ט תשובה ד במשנה האומרת טמאה אני לך מה שהפירוש המשניות במשנה זו תמוה עיין מ"ש בזה בעז"ה בחבורי לאס"ע מהדורא תליתאי בסי' קע"ז ה' סוטה בחבורי סימן ע"ה להרב מו' שמשון חמאדיס ייע"ש בעז"ה. (גם מה שיש לפלפל בדין נטולה מן היהודים ולמה יועיל הפרתו עיין בק"א סימן רי"א בהשמטות לעיל מ"ש בזה לק"ק טרנפאל ייע"ש) ואעתיקנו כאן:

בהג"ה אבל אשה שזנתה שסברה שמותר לזנות וכו' הרי הוא כמזידה וכו' הנה כבר דברנו מזה בעז"ה בכמה דוכתא בחבורי והנה כעת נראה אף דהרמ"א מביא זה בפשיטות מ"מ אין זה מוסכם ומצינו אילן גדול אשר יחלק בזה הוא רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהנה בפירוש המשניות סוף נדרים במשנה בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאת וכו' כתב שם הרמב"ם בתוך פירושו וז"ל דע שזה שנזכר עליו בהש"ס כשהאשה אמרה לבעלה שהיא זינתה בפתוי או בטעות וכסבורה שהוא בעלה אנו אומרים שאינה נאמנת ונתנו טעם לזה שמא עיני' נתנה באחר שזה מורה שאם היתה נאמנת אסורה עליו דין זה אינו אלא כאשת כהן והמעשיות שהביא הש"ס בזה הענין באשת כהן אבל אשת ישראל אפילו שנאמין אותה תהי' מותרת לפי שהטעות והפתוי חלק מן האונס בלי ספק עכ"ל ונשאלתי על זה מידידי הרב המאה"ג מו' שמשון חמאדיש אבדק"ק זאלאזיץ נ"י שהוא תמוה מאוד דאיך אפשר לומר דהפתוי הוי אונס והרי הפתוי הוי רצון ממש. והנה כמדומ' לי שכבר דברתי בפירוש המשניות הלזה באיזה מקום רק כעת נשכח ממני מקומו והנה כעת נרא' דא"ש דכוונת הרמב"ם יהי' כך דהוא יסבור כדעת הראב"ד שהביאו הראשונים פ"ו דכתובות שהקשה במה דפריך הש"ס שם משמשתו נדה ה"ד והקשה הראב"ד נתרץ במודית ותירץ דאין אדם משים ע"ר והנה הן אמת דהר"ן תמה עליו שם דהרי הוי הודאת בע"ד לחובתו נאמן ואני בתשוב' לאה"ע סי' ו' במה"ק שלי ישבתי זה על נכון והעול' משם בקיצור כך הוא דהודאת בע"ד שייך בו ב' טעמים אחד דהוי כעדים כאלו הוי עדים בדבר ומהני מטעם הודא' והשנית דהודא' עושה איסור כדס"ל לכמה דאודיתא עושה קני' ולהמהרי"ט ס"ל דמה דאמרינן שוי' אנפשי' חד"א הוי מטעם נדר ואף להחולקים דאינו מצד נדר עכ"פ י"ל דהוי כאיסור אחר דהתור' אמר' דבהודאתו יכול לעשות עצמו המותר לאיסור ולכך היכי דאי ו חב לאחרים אז מהני מצד עדות דהוי כמאה עדים שכן הוא ובזה לא בעינן דבור טוב דהן אם אינו משים ע"ר או מע"ר הכל הוי כמא' עדים ומהני מצד הודא' אבל היכי דהוי באותו דבור חב לאחריני ובזה א"י לעשות הודאתו כעדים כיון דבטל לגבי אחרים בטל לגבי נפשי' כמו עדות שבטל' מקצת' בטל' כולה ואף החולקים בכה"ג מודים דלא פלגינן דבורא ולא שייך בזה הודא' רק דנימא דמהני מצד קבלת הדבר על עצמו בזה בעינן דוקא דבור טוב שאינו משוי עצמו רשע באותו דבור אז יכול הדבור הזה לחול עליו בתורת קבלת הדבר אבל היכי דיהי' נעש' רשע בכך לא מצי הך דבורא לחול עליו להיות משוי רשיעא בכך ולכך במשמשתו נדה דהוי הודאת' חוב גם לגבי בעלה דיהי' מוכרח להוציא' לכך לא מהני בזה הודא' מכח ממ"נ דמצד עדות הוי עדות שבטל מקצת' בטל' כולה ומצד קבלת הדבר לא מהני דא"א מע"ר וא"י לקבל דבר כזה על עצמו והבאתי שם סמיכות לזה מדברי הר"ן בסוגיא הנ"ל שמיישב קושיות הראשונים דאיך יש כח לחז"ל מכח חשש עיני' נתנה באחר לבטל ד"ת בקום ועשה ומתרץ הר"ן דמדינא הוי ראוי שלא תהי' נאמנת כיון שמפקעת עצמה משעבוד הבעל רק מדרבנן הוי ראוי שתהי' נאמנת והם אמרו והם אמרו וכו' וקשה למה מדינא לא תהי' נאמנת הרי שויא אנפשי' חד"א ובע"כ כמ"ש כיון שמשועבדת לו לא שייך בזה שוי' אנפשי' חד"א דאין אדם מע"ר והארכתי שם בזה להסיר מזה כל סיג ודופי שלא יסתרו לזה ולפ"ז א"ש דהרמב"ם נמי ס"ל כהראב"ד ולכך הוי קשה אי מיירי דאמרה דזנתה במזיד למה תהי' נאמנת מדינא הרי אין אדם מע"ר כיון דהיא משועבדת לבעל א"כ הוי ממש כנדון של הראב"ד ומדלא משני במודית מוכח דבכה"ג לא מהני הודאתה בחב לאחריני וכיון לכאן משועבדת לבעל לא מהני בזה הודאתה דאין אדם מע"ר ומדינא אינה נאמנת ובע"כ מיירי או דאמרה נאנסתי או דמיירי ברצון ואמרה מותר דסברה דמותר לזנות ולכך בכה"ג לא משוי נפשם רשיעא בכה"ג שפיר נאמנת מדינא מכח שויא נפשה חד"א מכח קבלת הדבר על עצמה באיסור ולכך הוצרכו לטעם שעיני' נ"ב ולזה שפיר כתב הרמב"ם דבכה"ג באמת דהטעות שסברה שהוא בעלה או הפתוי היינו שפיתה אותה ואמר שמותר לזנות ואין איסור בדבר זה הוי חלק מן האונס ומוכח מדברי הרמב"ם דס"ל באומרת מותר הוי גם בזה דין אונס ומותרת לבעלה דלא כמהרי"ק וז"ב ואמת בכוונת דברי הרמב"ם לפענ"ד והנה ראי' לדברינו מדברי הרמב"ן הובא בט"ז א"ח סי' קנ"ח דאין לומר מתפתה בתחנונים דפתוי הוא לשון שקר דכתיב וכי יפתה איש בתולה ומה לשון שקר הוי בפתוי בתולה בע"כ שאומר לה מותר הדבר וא"כ הרמב"ם דנקט לשון פתוי כוונתו שאומר לה מותר הדבר וא"ש:

דף צ ע"ב ה במשנה בראשונה וכו' נטולה אני מיהודים יפר חלקו הנה מה דקשה מהך משנה למה לא פשיט מזה בנזיר רפ"ד דבעל מיגז גייז עיין בחדושי לש"ס דף פ"ז במשנה דהיפר לתאני' שם כבר הרגשתי בזה בגוף החבור בעז"ה ומה שיש לפלפל עוד בהך משנה בהך דינו דיפר חלקו ובמה דפריך לעיל דף פ"ד ואי ס"ד בעל לאו בכלל בריות נדרי עינוי נפש הוא ובמה דפשיט מהך משנה לעיל דף פ"ב דתשמיש דברים שבינו לבינה הכל מבואר בעז"ה בתשובה שכתבתי לק"ק טרנפאל הועתק בק"א סי' רי"א בהשמטות לעיל ייע"ש בעזה"י:

דף פה ע"א ו בר"ן ד"ה ואני מסתפק וכו' לפי שלא מצינו שאלה בהפקר עיימ"ש בזה בעז"ה בתשובת שאלה לק"ק ביטשאטש קנה מקומה בחו"מ ה' הפקר סימן רע"ג ייע"ש במהדורא תנינא. בדף צא לסוגיא דטמאה אני לך:

אעתיק כאן מ"ש בחבורי לאה"ע מהדורא תנינא סי' קט"ו ותשובה לק"ק סימייאטיש:

תשובה ז בסעיף ו' אין עדים וכו' דשמא עיני' נתנה באחר הנה מקור דין זה בנדרים דף צדיק והנה הרא"ש שם כתב דלכך באומרת לבעלה גרשתני נאמנת ולא חיישינן לענ"ב מכח דלא תהי' באיסור כל ימי' והקשה אותי אחד דא"כ בהני למה חיישינן לענ"ב הרי אם משקרת הגט בטל והוי גט מעושה שלא כדין דהגט בטל ותהי' באיסור כל ימי' וזה אשר השבתי הנה אני בחבורי לנדרים הרגשתי בזה אך לא כמו שהקשה הוא דקושייתו לק"מ בפשיטות חדא דנשי לאו דיני גמירי ואינה יודעת דהגט יהי' בטל ובשלמא בגרשתני היא באה לאפוקי עצמה בלי גט ויודעת שהיתרה תלוי בזה דהרי לכך טוענת גרשתני לכך יש סברא דהיכי דתהי' באיסור כל ימי' לא עבידי לשקר בשביל ענ"ב אבל כאן יתכן להיות דהיא אינה יודעת וסוברת שכיון שיגרש אותה יהי' הגט ככל אופן ולכך משקרת ואף בר מן דין לא מבעיא למ"ד דבעינן כפלי' לתנאו וכיון דכאן אינו כופל התנאי ודאי הגט קיים אף שמשקרת אף גם למ"ד דלא בעינן כפלי' לתנאו והרי לדידי' תקנו חז"ל דהמוציא את אשתו משום ש"ר משום איילונית לא יחזיר ואומרין לו הוי יודע דלא יחזיר עולמית אפילו אם יתברר שהדבר שקר כן ה"נ אף למשנה ראשונ' אטו לא ידענא דאפש' שמשקרת רק דלמשנה ראשונה לא היו מחזיקין זה לודאי ועכ"פ אפשר