נדרי זריזין חלק ב שנט

ובזה יונח לנו מה דפריך שם הש"ס והא לא שמע הבעל והרגיש שם הרא"ש דמה בכך הרי שמע השליח ואם הוי שלוחו כמותו יהי' גם בזה שלוחו כמותו ונדחק שם מכח דממילא לא שייך שליחו' ולפמ"ש א"ש בלא"ה וכן הקשה הר"ן שם ותירץ בע"א ולפמ"ש א"ש ויתיישב נמי מה שהרגישו התוס' בנזיר דף י"ב ע"ב דלמה פריך שם מר' יאשי' כיון דמצי להקשות מר' יונתן דקאמר שם מפורש כן למ"ל להקשות מר' יאשי' מדיוקא והנה קושייתם קשה נמי כאן כן ולפמ"ש יהי' א"ש הכל בעז"ה והוא די"ל דמה דשמיעה מהני שיהי' מותר להפר בשמיעה זו אם נימא כדס"ד שם ושמע אישה דוקא היינו רק שמיעה כזו דאם לא יפר לה יהי' בהקמה ולא יהי' בידו עוד להפר אז שמיעה כהך דמהני לאיסור שאם לא יפר יהי' בהקמה הוי שמיעה ממש ומהני שיפר באותה שמיעה אך אם שמיעה כזו לא מהני שלא יהי' בידו להפר אח"כ לא נחשב שמיעה וממילא לא הוי כשמיעה אף לגבי הפרה וז"ב בסברא ולפ"ז א"ש דהנה הרשב"א בחדושיו לקדושין דף כ"ג גבי מה דס"ל לר"מ באומר לעבד ה"ז שלך ע"מ שאין לרבך רשות בו לא מהני דקנה עבד וקנה רבו ומפרש בשם הראב"ד הטעם מכח דיד עבד כיד רבו לזכות אמרינן לחוב לא אמרינן ולכך מה דאמר לי' קני את הוי כיד רבו אבל מ"ש לו ע"מ שאין לרבך רשות בו הוי כהתנה עם אחר ייע"ש ואף לרבנן דס"ל התם דמהני מודים להך סברא דיד עבד כיד רבו לחוב לא אמרינן רק בתנאי דע"מ דס"ל כיון דחד דבור הוא וסוף סוף הנותן לא נתנו רק על תנאי זה ובלא"ה לא נתנו לכך לא קנה רבו וכקושיות הרשב"א שם אבל בעלמא מודים כ"ע דלחוב לא הוי יד עבד כיד רבו ולפ"ז הנה מה דאמרינן שאני פועל דידו כיד בעה"ב היינו נמי מה"ט דיד עבד כיד רבו ופועל הוי כעבדו וא"כ לא הוי יד פועל כיד בעה"ב רק לזכות אבל לחוב לא הוי ידו כיד בעה"ב אבל בשליח סתם לפי מה דקיי"ל שלוחו כמותו ודאי הוי שלוחו בין לזכות בין לחוב אם עשאו שליח לכך אבל היכי דלא מהני בזה שליחות רק לומר דמטעם ידו כיד בעה"ב עדיף משליח בזה לא מהני רק לזכות ולא לחוב ולא עדיף משאר עבד ולכך א"ש דפריך הש"ס כך דאי ס"ד דבעל בעי שמיע' דשמע אישה דוקא למ"ל קרא למעט אפוטרופס בלא"ה לא מצי מיפר דהא לא שמע בעל ואין לומר דהרי שמע האפוטרופוס ז"א דמצד שליח הרי מילי לא ממסרי לשליח מהו אמרת דאפוטרופוס עדיף דידו כיד בעה"ב א"כ תינח לזכות אבל לחוב לא הוי ידו כיד בעה"ב וא"כ אם ישמע האפוטרופוס ולא יפר לה שיהי' בקיום שלא יהי' יכול הבעל אח"כ לכפר בזה לא יהי' ידו כיד בעה"ב דהרי יהי' לחוב ואף דנתן לו רשות על כך מ"מ שוב לא עדיף משליח ובשליח מילי לא ממסרי לשליח ואין שמיעתו כשמיעת הבעה"ב ומטעם ידו כיד בעה"ב לא מהני דלחוב לא הוי ידו כיד בעה"ב וא"כ כיון דשמיעת האפוטרופוס לא יועיל לחוב להיות כשתיקת הבעל שלא יהי' יכול אח"כ הבעל להפר שוב נא הוי כשמיעה להפרה ג"כ לכך פריך שפיר והא לא שמע ולכך א"ש דפריך רק מר' יאשי' דהוא ס"ל מילי לא ממסרי לשליח וא"כ לא הוי שמיעת האפוטרופוס כשמיעת הבעל רק מצד ידו כיד בעה"ב לכך לחוב לא מהני זה ממילא לא הוי שמיעת האפוטרופוס כשמיעת הבעל אבל לר' יונתן דס"ל דבכל התורה שלוחו כמותו היינו אף במילי דס"ל אף מילי ממסרי לשליח אם כז לדידי' אף שמיעת האפוטרופוס הוי כשמיעת הבעל אף לחוב להיות כשתיקה כיון דנתן לו רשות לשמוע וכיון דהוי שמיעה כשתיק' הוי נמי שמיע' להפרה לכך לא קשיא לדידי' הא לא שמע בעל די"ל כקושיות הר"ן והרא"ש דשמיעת השליח הוי כשמיעתו ולכך לא קשה רק לרבי יונתן וכיון דכאן בנדרים פריך כן פריך נמי בנזיר כן בדרך זה כדרך הש"ס בכמה דוכתא דלישנא דנקט בחד סוגיא נקט באידך וכמ"ש התוס' כן בכמה דוכתא וא"ש ודו"ק כי הוא חריף ונכון בעזה"י:

ומה דפריך בנזיר רק מר' מייאשא ולא מר' יונתן עיין בתשובתי לאה"ע סי' קמ"א למדינת לונדן שם ישבתיו על נכון בעז"ה וגם בתשובתי בילדותי באה"ע סי' קי"ט ישבתי שם על נכון הסוגיא דנזיר ועוד הי' מקום בכל זה להאריך אלא שאין רצוני להאריך הרבה במה דאינו דרך למודי:

והנה עכ"פ הראיתי למכ"ת פנים כהלכה שכדבריו מפורש בס' אלי' רבא שכתב דשייך בזה שליחות והנה מה דקשה על הא"ר ממילי לא ממסרי לשליח ישבנו קצת לעיל וכעת לדבר ממה דקשה עליו שנית דהרי במצוה לא שייך שליחות דא"כ יועיל שליחות בתפילין ולולב וכדומה הי' נראה לפענ"ד ליתן כלל נכון בזה והוא די"ל דודאי אין לדמות מילי דמצוה לדבר הרשות וי"ל בדבר הרשות שייך שליחות אבל בדבר מצוה לא מהני שליחות וכדמוכח בש"ס כעין זה דהרי בפ"ב דקדושין קאמר דאם הוי כתיב בגירושין ותרומה לא הוי ילפינן קדשים מני' דמה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים א"כ מוכח דמה דהוי יותר קדוש מסתבר יותר דלא מהני בי' שליחות וא"כ י"ל נהי דילפינן מתרומה וקדשים דבכל דבר שייך שליחות היינו רק במצוה שאינה הכרחיות כל כך ואינה חובת הגוף או אינו שוה בכל כגון תרומ' דהוי רק חובת קרקע ומי שדר בח"ל או אין לו קרקע פטור מתרומ' והוי עשה שאינו שוה בכל וכן בקדשים נהי דילפינן מפסח ופסח הוי חובה לכל מ"מ חדא דגם פסח הוי רק חובת קרקע כשהם בארץ ולא כח"ל לחד דעה וכדפירש"י בפ' בא דמה שעשו במדבר הוי רק שנה אחת ועפ"י הדבור ייע"ש. ואף אי נימא כדמשמע בש"ס דילן שחיוב פסח הוי תמיד מ"מ אינו נוהג רק בזמן שהבית נוהג וכן תרומה. ועוד דגם פסח הוי אינו שוה בכל דנהי דאכילת הפסח הוי חוב על כל אדם מ"מ השחיטה אינה חיובית על כל אדם להיות חייב בעשה זו רק דממילא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל גוף מצות השחיטה בפ"ע אינו על כל אדם להיות חייב בעשה זו רק על הכהן המקריב ותדע חדא דכן משמע לשון הש"ס דקאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והרי אינו שוחט אלא אחד משמע דרק אלישנא דקרא פריך איך אמר ושחטו דמשמע הכל והרי אינו שוחט אלא אחד ולמה לא פריך טפי אגוף המצוה איך אפשר שיקיימו כולם מצות שחיטה הלא אי אפשר שישחטו אלא אחד וגם אם נימא דהוי חוב על כאו"א מה ראי' מזה לכל התור' דשלוחו כמותו דלמ' שאני פסח דא"א בע"א כיון דא"א שכל הקהל ישחטו כדמוכח בש"ס דפריך וכי כל הקהל שוחטין ומה קושי' דלמ' באמת הכל שוחטין ובע"כ דזה דבר נמנע וא"כ י"ל כיון דאי אפשר שישחטו הכל לכך שפיר עשה בזה שלוחו כמותו אבל היכי דאפשר לעשותו בעצמו לא הוי שלוחו כמותו דקיי"ל בכמה דוכתא אין דנין אפשר מאי אפשר עיין פסחים יבמות ונדה. ועוד כמה דוכתא ומה ראי' שליחות מפסח ובע"כ מוכח דחיוב שחיט' בפסח אינו על כל אדם רק על הכהן וא"כ כיון דלא הוי חיובית לכל למה קראו הכתוב ושחטו ובע"כ דשלוחו כמותו אף באפשר בע"א דהרי באמת לא בעי שליחות בשחיטה ועיין בפ"י שם בחדושיו ולפ"ז כיון דשחיטת הפסח לא הוי חיובית על כל אדם רק דהתור' זיכתה אותו שאם ישחטנו בשליחותו יחשב לכל גם מצות השחיט' ויחשב גם מעשה השחיט' שלהם וא"כ י"ל דדוקא במצוה שאינה הכרחיות ואינו חובת הגוף ואינו שוה בכל בזה הוי שלוחו כמותו אבל תפילין וסוכה ולולב וכדומה דהוי חובת הגוף ושוה בכל לא ילפינן מגרושין ותרומה וקדשים וכדמחלק הש"ס בכמה דוכתא בין עשה השוה בכל לאינו שוה בכל ומהם בסוגיא דעלי' גבי עשה דוחה ל"ת ולכך במצות כה"ג לא מהני שליחות ולכך בקדיש שאינו שוה בכל ואינו הכרחיות וחובת הגוף כל כך שפיר דמיא לתרומה וקדשים ושייך בי' שליחות ודבר זה נלפענ"ד כלל נכון במקומות רבים:

והנה כשעברתי בין בתרי אמרי מכ"ת ראיתי שעמד על תירוץ התוס' רי"ד ואני אפרש דברי התוס' רי"ד וכוונת דבריו כך הוא דיש מצוה עקרית ויש מכשירי מצוה. והכלל כך הוא דעיקר המצוה צריך שיעשנה בעצמו אבל מכשירי המצוה די ע"י שליח ולכך בקדושין עיקר תכלית המצוה הוי הביאה ופ"ו והקדושין הם רק מכשירי מצוה וכן בתרומה עיקר המצוה הוי נתינת התרומ' והקריא' הוי רק מכשירי מצוה וכן בפסח עיקר מצותו הוי האכיל' והשחיט' אינו רק מכשירי מצוה ותדע דכן מפורש בש"ס בפסחים בכמה דוכתא שפסח עיקרו לאכילה ולכך כיון שעיקר המצוה עושה בעצמו המכשירין די ע"י שליח אבל בתפילין וכדומה ממ"נ למ"ד ב' מצות הם הוי כל חד מצוה בפ"ע ואין על א' תורת עיקר יותר מחברו ולכך מה בכך שהוא יעשה השני' בזה שהשליח עושה אין לו חלק בו ולמ"ד דמצוה אחת הם א"כ כל חד עושה פלגא דמצוה ועכ"פ אין לזה שם עיקר יותר מזה לכך לא שייך בזה שליחות כלל אבל במצוה שהמובן ממנה מה העיקר ומה המכשיר שבה אז כיון שהוא בעצמו עושה העיקר לא משגחינן מה שהטפל נעשה ע"י שליח וז"ב ונכון כוונת התוס' רי"ד:

גם ראיתי במכתבו שעמד על דברי קצה"ח שהקשה על התוס' רי"ד משלד"ע דלולי קרא הוי אמרינן דיש שלד"ע אף שהוא אינו עושה כלום וע"ז תמה כת"ר שהתוס' רי"ד לא קאמר רק בדבר מצוה ולא בדבר הרשות וכו' הנה בדברי קצה"ח הללו דברתי הרבה בחדושי במקומות מפוזרים אין עת ופנאי לחפש בחבורי אך קושיות מכ"ת עליו לק"מ חדא דהמעיין בדברי התוס' רי"ד נקט בלשונו נמי גרושין שהוא העושה שכותב אנא פלוני וכו' והרי גרושין הוי דבר הרשות ולמ"ל הטעם שהוא העושה ובע"כ אף בדבר הרשות בעינן שהוא יעשה מעשה ואף אם נדחק דגם בגרושין הוי מצוה כגון במצא בה ערות דבר מ"מ קשה ממ"נ כיון דהתוס' רי"ד מחלק בין עושה גם הוא מעשה או לא וא"כ כיון דעיקר שליחות ילפינן מתרומה וגרושין וקדשים וכיון דבכולם כתבו התוס' רי"ד שיש כאן מעשה שהוא בעצמו עושה א"כ מנ"ל היכי דליכא מעשה כלל דמהני בי' שליחות וא"כ ממ"נ אם אין סברא לחלק בין גם הוא עושה, מעשה או לא א"כ הדרא קושייתם לדוכתא דבכל המצות נימא שליחות אף באינו עושה כלום ואם יש חילוק בין עושה גם הוא מעשה או לא א"כ מנ"ל שליחות כלל באינו עושה כלום. אף בדבר הרשות ויפה הקשה הקצה"ח בזה:

וליישב קושייתו כתבתי בחדושי מכבר אין עת לחפש בספרי וכעת נראה לתרץ בדרך נכון בעז"ה דהנה זה ודאי דדבור השליחות הוי כמעשה ורחמנא אחשבי' לדבורי' שהרי השליחות נגמר בדבור כמו בקנין אחר במעשה ואם כן כיון דגלי לנו התורה דשלוחו כמותו מוכח דדבור כזה הוי כמעשה ואחשבי' רחמנא לדבורי' להוי כמעשה אך הכלל כך הוא דהיכי דאין קפידא בין מעשה למעשה כגון בהורג נפש דמה חילוק יש במה הרגו א"כ ה"נ לולי דגלי קרא הוי אף שלוחו כמותו אף דהוא לא עשה כלום דבורו