נדרי זריזין חלק ב שנז

בדבר שאינו מחמת הלואה אם מסדרין או לא ולפ"ז לדינא בספקא כהך כיון דודאי משועבד הכל להמלוה ושל המלוה הוא רק דהתורה הטילה חוב על המלוה לעשות צדקה לשייר לו על ל' יום וא"כ היכי דהוי ספק נקרא הוא מוחזק ודינו בזה כדין ספק ממון דצדקה שהאריכו בזה הר"ן בפ"ק דנדרים והרשב"א והש"ך ביו"ד וגם אני כתבתי מזה במקום אחר ולכך נראה דכל דהוי ספק כיון דהמלוה ודאי יש לו שעבוד על הכל והלוה הוי ספק אם יש לו זכות בו אין ספק מוציא מידי ודאי ואין מסדרין בכתוב' וכל שאינו מחמת הלואה ובפרט דקשה לי על הפוסקים דבחוב שאינו מחמת הלווא' אין מסדרין מה קאמר שם הש"ס במס' ב"מ איבעי' לי' מהו שיסדרו בבע"ח מי גמר מיכה מיכה כו' ת"ש דשלח רבין כו' ופרש"י ד"ה ברם כך היתה השאל' ומני' יש ללמוד שאין מסדרין ופירושו מוכרח דאל"כ מהו ת"ש יע"ש ולפ"ז קשה מנ"ל לפשוט דאין מסדרין בבע"ח. הרי אף אם מסדרין בבע"ח היינו רק דרך הלוואה אבל כל דלא הוי דרך הלווא' אין מסדרין והקדש לא הוי דרך הלוואה א"כ דלמא כוונתם כך מהו חוב דיש מקומות שמחזירין דהיינו דרך הלווא' מ"מ כל דלא הוי דרך הלווא' אין מסדרין הקדש דלא משכחת בי' החזר' כלל דלא משכחת לה כלל גבי הקדש הלווא' גם חזרה לא שייך בהקדש א"כ בהקדש לעולם אין מחזירין מכ"ש דאין מסדרין ומנ"ל למפשט דבהלווא' לא ילפינן מיכה מיכה מערכין ומהו ת"ש הוי זה בע"כ מוכח דאין חילוק בין שאר חוב להלווא' לענין סידור וצ"ע בזה וכיון דבלא"ה יש פלוגתא נראה דהמלוה נקרא מוחזק בזה כן נלפענ"ד נכון ודוק היטב ואין פנאי להאריך יותר אולי יזכני ה' בזמן אחר נבאר יות' בזה:

ועוד הוי קשה לי על הש"ס דנדרים דמהו פריך ש"מ אין מסדרין הלא דע הפוסקים והובא בש"ע סימן ר"ל דאם נשבע לפרוע לו אין מסדרין לו ועיין באו"ת שם שתמה מן הש"ס דב"מ גבי מנה עלי לבדק הבית ומערכי עלי דמסדר והוא הניח בצ"ע ובאמת זה לק"מ דבשלמא בנדר או נשבע לפרוע הנה גם טרם שנשבע ונדר הי' חייב לפרוע בלא שבועתו רק דהוי מגיע לו דין סידור בזה אמרינן דשבועתו בא להוסיף דאף לא יסדרו לו כלל אבל בנדר לבדק הבית או ערכי עלי הנה קודם הנדר לא הוי חל כלל עליו חיוב רק אחר הנדר נתחייב לכך דינו כשאר חוב ובפרט כיון דלולי דגלי קרא דמיכה מיכה נא הי' לו דין סידור כלל רק דהתורה גלתה הנז' דמסדרין וי"ל דוקא בחד מצוה דפריעת חוב מצוה הוא לכך מסדרין אבל באם יש עליו שני חיובים כגון פריעת החוב וגם השבועה לתרי מצוה לא פטרה התורה אותו לסדר לו אבל התם במנה עלי לבדק הבית או ערכי עלי דהוי רק חד חיוב מה לי חיוב של קיום הנדר או החיוב של פריעת בע"ח מצוה לכך מסדרין וז"ב ונכון אבל מ"ש האו"ת מכח ספק אין נראה דאם מספקא לי' הו"ל לומר בכל ענין אין מסדרין כמ"ש לעיל ואם ס"ל להך דעה כהסוברים דספק מצוה אף בשל ממון לחומרא א"כ הרי פריעת בע"ח נמי מצוה וספק אם חייב לסלק הכל או לא ומה לי זה או זה לכך שניהם שקולין והדר י"ל היכי דקיימי ממונא תיקום ובע"כ דס"ל בודאי מסדרין רק הטעם כמ"ש ולפ"ז קשה מהו פריך הש"ס בכתובה נימא דהתם אם לא הוי נדר הנאה נמי הי' חייב בכתובה ולכך אם נדר הנאה איהו דאפסיד אנפשי' דגרם לו לגרשה לכך אין מסדרין ובשלמא בשאר בע"ח דרוצה הי' לשלם רק דאין לו לכך חס רחמנא עליו לסדר לו אבל כאן אם לא נדר לא הוי חייב לסלק לה כתובה רק דאיהו גרם אנפשי' דהדירה וגם יכול לשאול על הנדר לכך איהו דאפסיד על נפשי' ואין מסדרין כמ"ש הפוסקים גבי אם נשבע וצ"ע:

ועוד הי' נראה ליישב קושיות מכ"ת על הפוסקים הנ"ל בענין אחר די"ל דמ"ש לעיל דליכא ק"ו מערכין דמה לערכין שכן נדון בהשג יד ופטור אח"כ כשהעשיר די"ל דזה אינו קולא דהתם לא נתחייב מתחלה קצבה מפורש רק אמר סתם ערכי עלי א"כ כשהוא עני ונתנה לו התורה קצבה מה שעני יתן א"כ לא נתחייב מעולם יותר ומה בכך שהעשיר אח"כ הרי לא נתחייב יותר רק כפי מה שהי' תחלה אבל כאן דלוה ממון ונתחייב כשיעור שלוה אטו בשביל שהוא עני יופטר כיון דנתחייב הרבה יותר ואין זה בכלל קולא וחומרא:

ולפ"ז יש ליישב קושיות מהרש"א שהקשה דמה ק"ו לב"ח מערכין הרי ערכין קילי די"ל כיון דיש מ"ד דמלוה הכתובה בתור' ככתוב' בשטר דמיא אבל מלוה שאינה כתוב' בתורה לאו ככתוב' בשטר דמיא א"כ יש כאן בערכין שני חומרות אחד דאין מחזירין והשני דהוי ככתובה בשטר ומשועבד נכסיו ממש למלוה ואעפ"כ חייבה התורה לסדר לו ובמלוה סתם הוי חד לחומר' דשייך בכל דבר אבל תרי לקולא דלא הוי בו שעבוד נכסים ומחזירין א"כ מכ"ש דמסדרין וא"כ להך מ"ד דמלוה הכתוב' בתור' ככתובה בשטר א"צ למיכה מיכה כלל גבי הלוואה ובע"כ באם אינו ענין אתא לחוב שלא מחמת הלוואה דאין מחזירין א"כ יש בכ"א קולא וחומרא דזה נוהג בכל דבר וזה הוי מלוה הכתוב' בתורה לכך צריך לגז"ש ולפ"ז א"ש דהפוסקים דס"ל. בהני אין מסדרין פסקו כמ"ד. דאף מלוה הכתוב' בתור' לאו ככתוב' בשטר דמיא א"כ ליכא ק"ו מערכין. וצריך גז"ש לגופי' לכך היכי דליכא גז"ש אין מסדרין ופרכת הש"ס הוי למ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתוב בשטר דמיא ויש ק"ו מערכין ובע"כ אתיא גז"ש על הני דלא הוי מחמת הלוואה ולכך פריך מכתוב' ש"מ אין מסדרין וא"ש ודו"ק היטב בזה. ועיין מ"ש בזה באה"ע סי' קי"ט:

פרק י דנדרים דף ע"ד ע"א:

תשובה א' גמרא אלא ר"א אי יש זיקה אין ברירה אעתיק כאן מ"ש למשכיל אחד כמר דוד שיפער נ"י מלבוב:

הנה מכתבו אמש קבלתי אשר העיר בנדרים דף ע"ד דפריך שם על ר"א אי יש זיקה אין ברירה והקשה דהרי בביצה פ"ה מבואר שם דר"א ס"ל ביש ברירה. גבי עומד אדם על המוקצה כו' הנה זה לק"מ מכמה טעמי חדא די"ל דוקא בדרבנן ס"ל י"ב ולא בשל תורה כדקיי"ל כן ועוד הא כתבו התוס' במעילה ד"ה כוסין אלוגין רמי לי' דאפי' למ"ד י"ב היינו כדמפרש אבל בסתמא ד"ה אין ברירה וא"כ ה"נ בעומד על המוקצה מפרש אבל בנדרים הוי סתמא ולא הוי ברירה לכ"ת ועוד והוא העיקר בעיני דאינו דומה הך ברירה לעלמא כיון דאמרינן לקמן נדרה אשתו וסברה שנדרה בתו כו' דכתיב יניא אותה דוקא א"כ מוכח דבעינן דעת שידע לשם מי מיפר א"כ אינו דומה זה לעלמא דהיכי דלא בעינן דעת רק על גוף הדבר אם מצי לחול למפרע או לא בזה מהני ברירה למאן דס"ל י"ב אבל כאן דבעינן דעת והרי בין לאשתו בין לבתו יכול להפר ואעפ"כ לא מהני אם לא ידע לשם מי שהוא מיפר א"כ מה בכך דאמרינן ברירה דהוברר הדבר דזו אשתו עכ"פ הוא לא ידע מזה בשעת מעש' ואין הברירה גורמת ידיעתו להיות בזה שלא מדעת כמו מדעת וז"ב וגיקר בעיני:

ועל מה שהקשה על פי' הרא"ש בנדרים דף פ"ד ע"ב ד"ה טמאת מת דל"ל צערא לא היפר לה שכ' דבטומאת מת לא שייך לומר אין נזירות לחצאין והקשה רו"מ דידי' אדידי' דלעיל בדף זה פי' שום ד"ה ודלמא מיין דאית לה צערא היפר לה וחספוג מ' על טומאת מת וא"כ מאי משני אין נזירות לחצאין הרי על טומאת מת לא שייך אין נזירות לחצאין כו' הנה בזה טעה טעות גדול ודברי הרא"ש מוכרחין דפי' הר"ן דחוק דמאי פריך וחספוג מ' ודלמא באמת הוי כך אם תאכלנו תספוג והרי בברייתא לא קתני רק שהיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת לכן הוכרח לפרש דכוונה על טומאת מת וכוונתו כך דאם לא היפר לה על זג א"כ כיון דאסורה בחרצן ממילא דאסורה נמי לטמאות למת כדין. נזיר כיון דעדיין שם נזירה עלה אבל אין נזירות לחצאין א"כ מותרת נמי בזג שוב אין עלי' איסור טומאה דטומאה בלי איסור יין וזג לא מצינו בנזיר רק להיפוך מצינו דאסור ביין וזג ומותר בטומאה אבל להיפוך לא מצינו. כיון דמותרת בחרצן וזג אין בה נמי טומאה וז"ב ופשוט ז"ז אין להאריך:

בדף ע תשובה ב גמרא בעי רבה קיים לכי ומיפר לכי וכו' ואפי' ר"מ לא קאמר וכו' עיין בחבורי בפנים מה שהקשיתי לדברי הרשב"א בחדושיו שמחלק בין אמר בלא וי"ו קיים לכי מיפר לכי דהוי חזרה ובין אומר בוי"ו קיים לכי ומיפר לכי דאז הוי ענין אחד א"כ מ"ט לא קאמר דע"כ לא קאמר ר"מ רק בלא וי"ו אבל בוי"ו מודה כאן דעיקר טעמי' דר"מ הוי מכח מיהדר קהדר בי' כמ"ש בש"ס ורש"י כאן. גם הקשינו בפסחים פ"ה דף סמ"ך מה קאמר דבעבודה אחת תנן ור"י הוא הרי אפשר דאף ר"מ הוא ומיירי דאמר בוי"ו ייע"ש והנחתי בצ"ע וכעת ראיתי דא"ש דהנה רבי ורבנן פליגי גבי פגול באומר כזית וכזית לרבנן כללא הוי ולרבי פרטא הוי ועיין בש"ס קדושין דף מ"ו גבי בזו ובזו דמדמה לה להך פלוגתא דרבי דכזית וכזית נמי הוי פרטא הרי דלאו דוקא בפיגול ס"ל כן רק בכל מקום הוי כן וא"כ ה"נ מ"ש הרשב"א דבוי"ו הוי כללא היינו רק לדידן דקיי"ל כרבנן דכללא הוי ולכך בפירושא דאיבעיא שפיר כתב הרשב"א דלדידן יש לחלק בין וי"ו ובין בלא וי"ו אך הש"ס דרוצה למפשט האיבעיא לכ"ע דהוי הפרה לא מצי קאמר דאפילו ר"מ לא קאמר רק בלי וי"ו דאכתי תינח לרבנן אבל לרבי ואליבא דר"מ לא תחול הפרה ונהי דלא קיי"ל כרבנן הרי לא קיי"ל כר"מ ג"כ ובע"כ דרוצה לפשוט לכ"ע וא"כ מוכרח לפשוט גם לרבי ולכך אמר טעם אחר דאפי' לר"מ ורבי מודים כאן וא"ש כמו כן הסוגיא דפסחים דשם כיון דמעיקרא מבעיא שלו הוי אי מיירי בב' עבודות ואתיא ככ"ע או בעבודה אחת ובתנאי וא"כ אי נימא דבעבודה אחת תנן ור"מ הוא ומכח הוי"ו אז יצטרך לומר דאתיא כרבנן דכזית וכזית כללא הוי וא"כ תיתי אף כר"מ אבל לא כרבי לכך מה לי זה או זה אפשר לומר דאתיא כר' יוסי ואתיא אף כרבי דכזית וכזית נמי פרטא וא"ש ויותר עפ"י דברי הירוש' במס' דמאי במשנה דכלכלה דמעשר של זו בזו ושל זו בזו ומפורש שם בירוש' דהך מתניתין ר"נ הוא דס"ל תפוס לשון ראשון ייע"ש והובא בתוס' יו"ט וקשה הרי שם הוי בוי"ו שאומר ושל זו בזו ובע"כ דס"ל לר"מ אף בכה"ג הוי תפוס לשון ראשון דס"ל כרבי דכזית וכזית נמי פרטא הוי ולכך א"ש יותר דבפירושא דהאיבעיא דהוי לדידן דקיי"ל כרבנן ושפיר מחלק בין וי"ו ובין בלא וי"ו אבל לר"מ עצמו לא מצי הש"ס לחלק כן דר"מ