נדרי זריזין חלק ב שנד

דף נח ע"א פרק ו תשובה א בש"ס ודלמא ה"נ לחומר' שאני עיין בהר"ן מה שהרגיש כיון דכבר תירץ הש"ס כן מתחלה מה ס"ד דחזר ופשט לי' ומי לא ידע דגם בזה י"ל כן. ונרא' דא"ש די"ל הפשיטות להיפוך דהנה הר"ן פירש דלכך הוי שאני ביעור מאכיל' מכח דביעור הו"ל דשיל"מ ונשאלתי מהרב החריף מו' שאול הכהן מברשן דזה סותר לדברי המרדכי דס"ל דהיכי דאינו ניכר האיסור מתחלתו לא ה"ל דשיל"מ והנה אם כי זה לק"מ דהמרדכי אינו משועבד לפירוש הר"ן ואף אם ס"ל כהר"ן י"ל כיון דמהר"ן מוכח דס"ל כדעת הרי"ף בצלי דאף זה הוי לי' דשיל"מ וא"כ י"ל כמ"ש הר"ן בישוב דברי הרי"ף דכל מה דהוי היתר יותר אף באינו מינו בטל כן י"ל בזה אף דס"ל להמרדכי באינו ניכר מן תחלתו לא הו"ל דשיל"מ דהיינו רק היכי דאין לו היתר רק למחר אבל באם יש לו היתר מיד אז אינו בטל כלל כמו דחמיר לענין אינו מינו אך י"ל עוד עפמ"ש בחדושי בפנים לעיל דף נ"ז ע"ב בהר"ן ד"ה ורבו גדוליו על עיקרו וכתבו שם דבעיות הש"ס הוי אם דנין העיקר כפי האמת שהי' כבר בעולם ואז הם מבטלין אותו או דנין העיקר כאלו גם הוא לא הוי בעולם ונזרע מן החדש וא"כ באין לעולם ע"י תערובות ואין זה מבטל את זה יע"ש א"כ י"ל זה הוי נמי כוונת הר"ן דס"ל דהעיקר נחשב כבא מן החדש וא"כ בשניהם לא הי' בעולם נהי דמצד שבאין לעולם ע"י תערובות י"ל דקיל כיון דיש לו היתר עדיין וכעין שכתב הפריש' הובא בפמ"ג דלענין שאר דברים החשובין קיל מה שיש להם היתר אח"כ א"כ ה"נ כיון דיש לו היתר עדיין בטל אף שלא הוכרו שניהם מעולם ובאין מתחל' ע"י תערובות ובזה מיושב דברי המרדכי ממילא דלא קשיא עליו מדין גיגית ודוק מ"מ מצד דשיל"מ אינו בטל ואינו דומה לגיגית דשם הענבים היו נכרים תחלה משא"כ בזה שניהן באין לעולם ע"י תערובו' וא"ש א"כ לפ"ז י"ל כשיטת הש"ס להיפוך דמתחל' הוי רוצה למפשט לקול' מחומר' ורוצה לפשוט דהגדולין מבטלין העיקר לכך דוחה די"ל לחומר' שאני אבל כאן רוצה למפשט להיפוך כיון דחזינן דס"ל לר"ש דהו"ל דשיל"מ דאל"כ מה חילוק בין אכיל' לביעור בע"כ דה"ל דשיל"מ וקשה הרי לא הוכר מעולם ובע"כ דס"ל דגם העיקר לא נחשב ברי' כבר בעולם רק בא מן החדש א"כ בזה כיון דאחר הביעו' אין לו עוד היתר א"כ בלא"ה אינו בטל כיון דבא לעולם ע"י תערובות וא"כ פשיט הש"ס לחומר' ולכך דוחה דאעפ"כ אין ראי' די"ל דלעולם העיק' הוי כאלו כבר בא לעולם והגדולין מבטלין אותו והתם מה דאינו בטל לענין ביעור היינו לחומר' דדשיל"מ מחמירין טפי ולזה מחשבינן לי' כאלו לא הי' בעולם וז"ש לחומר' שאני דלא מן הדין נחשב העיק' כמאן דליתא וכאלו עתה בא מן החדש רק מן הדין הוי כאלו בא לעולם רק לחומר' נחשב כמאן דלית' ועתה בא לעולם ולדרך חומר' אין ללמוד מדשיל"מ לאין לו מתירין כמו דמחמירין כמה דברים בדשיל"מ יותר מאין לו מתירין וא"ש ודוק:

והנה מ"ש לעיל דביש לו גם עתה היתר אינו בטל אף דלא הוכר שבתי וראיתי דיש ליתן בו טעם יותר די"ל דדין של המרדכי תליא בהני שני טעמים דלטעם הת"ח דלכך דשיל"מ אינו בטל מכח עד שתאכלנו באיסור וממילא בא"מ אין ההיתר נקר' ע"ש האיסור רק על ההיתר לכך בטל א"כ ה"ה נמי במין במינו אם לא הוי האיסור בעולם לא נקרא ההיתר עליו רק על התערובו' והוי כאינו מינו וחד טעמא להו אבל בטעם הר"ן דהוי כמין במינו מה לי אם הוכר או לא לכך בכל ענין אינו בטל ולכך א"ש די"ל דבאין לו היתר עכשיו רק למחר זה לא הוי מין במינו והוי עיקרו כטעם הת"ח לכך כמו דבטל בא"מ כן בטל בלא הוכר האיסור מעולם אבל באם יש לו היתר גם עתה כמו דהוי מין במינו לענין דאף בא"מ נחשב כמינו כן ה"נ אף דלא הוכר מעולם נמי אינו בטל כלל וחד טעמא להו ולכך הר"ן לשיטתו אזיל וא"ש ודו"ק והבין זה ע"כ השבתי להרב החריף מהו' שאול הכהן נ"י אדלער בערג ולפי פירושינו הנ"ל מה דקאמר לאכילה בנ"ט לא יהי' כפירוש הר"ן רק אם נתערבו קודם הביעור בשעה שהי' לו היתר אז הוי אח"כ בנ"ט אבל אם נתערבו לאחר הביעור כיון דאין לו היתר אינו. כנ"ט כיון דבא לעולם ע"י תערובות ומ"ש הר"ן אבל לאכילה אם נתערבו אחר הביעור היינו שאר תערובות או לפי הך בעיא דאף לאחר הביעור הגדולין מבטלין ולא נחשב בא לעולם. ע"י תערובות ודו"ק והבן זה:

דף נ"ט ע"א ב' גמרא בתרומה דאתי ליד כהן עיין בכ"מ פ"ד מתרומת מה שתמה מה שהרמב"ם לא העתיק זה ועיימ"ש בחו"מ סי' רנ"ה במה"ת שלי ליישב זה על נכון:

דף נ"ט ע"א ג' גמרא הבמ"ע בישראל שנפלו לו תרומה. מבית אבי אמו כהן עיימ"ש בזה בתשובה לק"ק יאנוב ( בסי' רי"ד בסי' ד' בחבורי לנדרים) מ"ש בזה בעזה"י:

בש"ס ר"פ הנודר מן המבושל:

תשובה ד' מנ"ל דצלי קרוי בישול דכתיב ויבשלו את הפסח הנה מה דלא הביא קרא דובשלת ואכלת עיין בחבורי בפנים ועיין בחבורי לא"ח אשר התחלתיו בשנת תד"ר בך' סיון בחבורי דף נ"א שם בה' פסח סי' תר"ח מ"ש שם השייך לכאן ליישב סוגיא זו על נכון ייע"ש בעזה"י ואעתיקנו כאן:

הנה גרסינן בירושלמי רפ"ד דפסחים מקום שנהגו וכו' וז"ל בהלכ' א' כתיב שם תזבח. את הפסח בערב אין לי אלא הוא שלוחו מניין ת"ל ובשלת ואכלת מה ת"ל שם. תזבח את הפסח בערב אינו בדין שקרבנך קרב ותהא עוסק במלאכתך עכ"ל ופירושו תמוה דאטו הבישול בעינן שיהי' בעצמו זה לא שמענו מעולם ואף אם בעינן כן מה ראי' לזביח' דלמא גלי קרא דהן הזביחה הן הבישול יהי' בעצמו והנה הוא תמוה והק"ע נדחק מאוד בזה אך לדעתי נרא' לפרש ונקדים מ"ש בנדרים פ"ו דיליף דצלי קרוי בישול מקרא דד"ה ויבשלו את הפסח ולא למד מקרא דובשלת ואכלת ועיימ"ש שם בזה וכעת נראה כך דהנה רפ"ב דפסחים סוף הפרק מפורש שם דלת"ק בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ובשל מבושל אבל בזמן שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ובשל מבושל הרי מפורש דבעיו"ט אינו עובר במבושל ואף לרבי שם דפליג היינו רק באכלו משחשכה כפירש"י שם אבל בעוד יום מודה דפטור ולפ"ז אם מותר לבשל כל הפסח בעוד יום ולאכלו תליא בזה אם אכילת פסחים מעכבא אז צריך לשייר ממנו לאכול כל חד כזית צלי אבל אם אכילת פסחים לא מעכבא מותר לבשל כל הפסח ולאכלו ולפ"ז י"ל הכונה כך דהנה מצינו בפסוק לעולם בהם תעבודו דר"י ס"ל רשות, ור"ע ס"ל דהוי מצוה וטעם פלוגתתן נראה דפליגי כפלוגתא דראב"ש ורבנן בזבחים דראב"ש ס"ל שמבדילין בחטאת העוף ומה דכתיב לא יבדיל שא"צ להבדיל ורבנן ס"ל דצריך להבדיל והקשו התוס' שם א"כ בכל הלאוין נימא כן דהוי רשות ותרצו דהתם מה"ת הוי ס"ד שיהי' חייב ייע"ש א"כ מוכח דלרבנן אף דאפשר לפרשו דרך רשות מ"מ מפרשינן למצוה ולראב"ש כיון דאפשר לפרשו לרשות מפרשינן לי' לרשות וא"כ ה"נ בזה לר"ע הוי קשה לי' אם איתא דלעולם בהם תעבודו הוי רשות למ"ל קרא פשיטא דמותר ובע"כ הכונה למצוה ור"י ס"ל אף דא"צ לרשות מ"מ מפרשינן לי' לרשות וא"כ ה"נ בזה י"ל כיון דהוי ס"ד דאכילת פסחים מעכבא לכך קמ"ל דלא מעכבא לכך כתיב ובשלת ואכלת דאם רוצה לבשל הפסח ולאכלו מ"מ לא ביטל מצות פסח וכיון דהוי ס"ד דאסור לעשות כן דאכילת פסחים מעכבא לכך קמ"ל דלא מעכבא וי"ל אף רבנן ס"נ דבלאו הוי לאיסור ולא לרשות מודים דבעשה י"ל דהכונ' לרשות כמו לעולם בהם תעבודו דהוי רשות לר"י ואף לר"ע דהוי מצוה היינו התם דלרשות למ"ל אבל היכי דיש טעם לומר דהוי לרשות לאשמעינן דאכילה לא מעכבא ולא נאמר בלשון ל"ת רק בלשון עשה מודים דהוי רשות וא"כ אין ראי' מובשלת ואכלת די"ל דהוי בישול ממש ואתי לרשות ואף דכבר נשמע מלימוד דלא תאכלו ממנו נא ובשל וכו' כ"א צלי אש דבעיו"ט מותר בבישול קמ"ל כאן דאכיל' לא מעכבא ולכך אין ראי' מזה רק מהתם בד"ה דכתיב ויבשלו את הפסח כמשפט בזה מוכח דהוי צלי דאי בישול האיך אמר כמשפט הרי עכ"פ אין משפטו כן וא"ש. ולפ"ז הנה המעיין בפ"ב דקדושין יראה שם דלמ"ד דיליף מושחטו אותו דשלוחו כמותו ולמ"ד דכל ישראל יוצאין בפסח אחד יליף מויקחו להם איש שה וס"ל כמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד ועיי"ש בתוס' דוה תליא באכילת פסחים מעכבא או לא ייע"ש והבן ולפ"ז הירושלמי ס"ל כמ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. א"כ אין ראי' מויקחו להם איש שה ומנ"ל שליחות בפסח בע"כ מושחטו אותו אך דלמא הכונה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד אך הרי בעינן אכילה אך דלמא קמ"ל דאכילה לא מעכבא אך כיון. דכתיב ובשלת ואכלת ונהי דצלי בכלל בישול למה הוציאו בלשון בישול וכעין דדרשינן בבב"ח ובע"כ מוכח דקמ"ל דבעוד יום מותר לבשלו דאכילה לא מעכבא דאין לומר להיתר אכילה במבושל זה כבר נלמוד מקרא דאל תאכלו ממנו וכו' כ"א צלי אש ובע"כ ללמד דאכילה לא מעכבא וא"כ למ"ל ושחטו אותו בע"כ ללמד דשלוחו כמותו וז"ש הירושלמי שם תזבח הפסח בערב יכול הוא ולא שלוחו כיון דכתיב תזבח ואין לומר הרי כתיב ושחטו אותו דדלמא קמ"ל דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואין לומר מה"ת לא יצאו דהוי ס"ד דאכילה מעכבא קמ"ל דלא מעכבא לזה אמר דכתיב ובשלת ואכלת ולמה כתיב בלשון בישול ללמד דאכילה לא מעכבא וא"כ ממילא נדע דכל ישראל יוצאין בפסח אחד והרי אם בשלו הוי בלילה אין ראוי לבילה ואין מעכב וה"ה בזה בע"כ אתי לשליחות וא"כ שאל למה כתיב תזבח לזה אמר כך דהנה באה"ע סימן ל"ז כתב הרמ"א כיון דיש דעות אם יש שליחות ל קטנה או לא לכן יעמוד האב אצלה כשקבלן והוי כאלו קבלן הוא א"כ מוכח דאף במקום שאין שליחות מהני בעומד מטעם יד לכך אמר דקמ"ל שלא יהי' עוסק במלאכה וקרבנך קרב רק יהי' עומד אצל הפסח בעזרה אז מהני מטעם יד ויוכל לזבוח ע"י אחר. והנה בש"ס פריך ודלמא ש"ה דאית לי' שותפות בגוי' והקשו התוס' דלמא באמת כן