נדרי זריזין חלק ב שנא

ענין זה. ועפ"י דבריו יתיישב קושייתו וכן עלה בדעתי טרם ראיתי דבריו דהכלל כך הוא דפת או שאר דבר המונח על השולחן הוי של כל המסובין והוי כולם כשותפין בו ולכך בשלמא בעירוב יהי' חלקו איזה שיהי' כיון דהם שותפין בו הוי עירוב משא"כ בנדרים כיון דקי"ל אין ברירה א"כ אסורין בדבר דהוי של שותפות לא מבעיא לרבנן דאסרו בחצר שאין בו דין חלוקה רק אף גם לראב"י דמתיר היינו כמ"ש הר"ן בטעמו כיון דהדבר ידוע שישתמשו כל אחד בו הוי רובו מבורר מתחלתו והיינו לענין דשימוש כיון דגוף החצר נשאר קיים ואינו רק שמשתמשין בו לענין זה י"ל אף לדידן יש ברירה. אבל לענין ככר וכדומה לחלוקת גוף הדבר ודאי זה עצמו הדין דקי"ל אחים שחלקו לקוחות הם למה דקי"ל אין ברירה לכך ודאי דאסורין לאכול כ"א דשמא חלקו של חברו הוא ולכך שפיר קאמר הש"ס דודאי בנתנו לו במתנה דהוי לגמרי של המקבל ואין לנותן חלק בו י"ל דמותר ולא אמרו רק באזמני' עלי' דהוי לו דין שותפות ויש גם לנותן חלק בו לזה אסרו וא"ש ולכך לק"מ מאורח שנטל בחלקו דהתם מיירי שחלק לו חלק מיותר ונתן לפניו אז הוי שלו לבד ולכך יכול לקדש בו אבל כאן בככרי עליך מיירי בדבר הניתן על השלחן להיות לכולם לאכול אז נחשבו כולם כשותפין בו וז"ב ונכון:

ועוד הוי נראה לומר עפ"י מה דגרסינן לקמן בפרקין המודר הנאה מחברו וכו' ואם אין עמו אחר מניח ע"ג גדר או ע"ג סלע ואומר הרי הן מופקרין לכל ובא זה ואוכל הרי דהפקר מהני בזה אך י"ל דזה הוי דוקא אם לא אסר החפצים רק שאסר הנאתו עליו בזה מהני ההפקר דאז לאו מדידי' נהנה אך אם אסר החפצים עליו בהנאה א"כ מה בכך דהוי הפקר סוף סוף אסורין לו החפצים ודאי לא מהני בזה הפקר ולכך מבעי' בש"ס כך באמרו ככרי עליך מהו אי נימא דהוי כוונתו רק כי איתא ברשותו ולא שהפקירו תחלה וא"כ בזה אי נימא דלא נסתלק ממנו תחלה א"כ עושה איסור לא מבעי' להרמב"ם דס"ל דהמדיר לוקה ודאי עושה איסור אך אף להר"ן וסייעתו עכ"פ עובר משום לפני עור ומסייע ידי עוברי עביר' וגם אם נאסר לו הוי מילי דכדי וקי"ל דמילי דכדי לא עביד אינש א"כ ודאי אנן סהדי דנסתלק ממנו תחלה ונעשה הפקר דהרי קי"ל בנכרי שמכר שדה לישראל בכסף כל המחזיק בו זכה בו דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק ישראל לא קני עד דמשך א"כ מוכח דהיכי דאנן סהדי דנסתלק אף דלא שמענו ולא ראינו אם הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי הפקר א"כ ה"נ אם אמר ככרי עליך ונתנה לו אנן סהדי דודאי נסתלק ממנו תחלה ונעשה הפקר א"כ כשזכה בו הלה כבר זכה מן ההפקר ולכך אמר ככרי עליך אמר לי' כי איתא ברשותי' אמר לי' אבל אם כבר נעשה הפקר תחלה מותר לו או דלמא עליך אמר לו שויא עלי' כהקדש לכך אף אם נעשה תחלה כהפקר נמי אסור כיון דכבר נעשה לו כהקדש לא מהני הפקר בזה ולכך שפיר קאמר הש"ס לאפוקי דאי אזמני' עלי' דהרי במשנה אמרינן לקמן דנותן ע"ג סלע או ע"ג גדר והיינו דהפקר לא נעשה רק כשיצא מרשותו אכל בעודו מונח ברשותו לא נעשה הפקר ולכך א"ש דקאמר לאפוקי היכי דאזמני' עני' והוא עדיין בביתו דאז ודאי לא יצא מרשותו קודם שזכה בו הלה זה ודאי אסור ולא מבעי' לי' רק כשהוציאו מרשותו ונתן לרשות המקבל בזה י"ל דנסתלק ממנו קודם שזכה בו הלה ונעשה תחלה הפקר וממילא אח"כ זכה בו מן ההפקר בזה י"ל דמותר וא"ש ודוק ונסתלקו בזה כל הערותיו שהעיר בזה וע' מ"ש בחבורי לרות בהשמטות שנח תר"ב ובחבורי אה"ע סי' כ"ח מהדורא ד' דיש לחלק בין כדי שביעה הוי שלו והמותר שייך לבעה"ב יע"ש:

ומ"ש על מ"ש בחבורי בסוגי' זו כדברי הרא"ש דהקנין גופו הוי הנא' וכתב הוא די"ל דהנא' וקנין באין כאחד כמו גטו וחצרו באין כאחד לפענ"ד אין ענין לזה דהתם אין הטעם מכח איסור רק מכח דאין בידה לקנות בזה מהני אם היד והגט באין כאחד משא"כ לענין הנא' אינו מותר רק אם נהנה אחר שכבר יצא מרשותו ולא אם באים כאחד דאל"כ למה לי' ליתן לאחר או להניח ע"ג סלע ולומר הרי זה הפקר בלא זה אם יזכה בו משלו הוא נהנה ולא משל המדיר והוי הנאתו וקנייתו באין כאחד ומיהו יש לדחות דהתם לא הדיר החפץ רק הנאתו א"כ אם יתן לו עכ"פ מהנהו בנתינ' שלו מ"מ אף בלי ראי' הסבר' נותן כן דבהנא' לא מהני רק אחר שיצא מרשותו ולא שיהי' באין כאחד ולדעתי יש בזה להביא ראיות אך טרדותי מנעוני מלעיין בזה הרבה ומ"ש רו"מ דאין לחלק בין משיכה לחליפין דגם בחליפין נהנה מגוף החפץ תמה אני עליו על חכם כמותו יאמר כן וזה א"צ תשוב' כי החילוק מובן לכל מבין וא"צ פירוש ז"ז אין להאריך מחמת טרדותי להשיב גם לאחרים בדברים נחוצים רק לעשות רצונו חפצתי ושלא להוציא מכתבי בלי פלפלת כ"ש כתבתי זה ועוד חזון למועד בעזה"י:

ומה שהקש' על הר"ן בנדרים דף נ"ה מ"ש בשם התוספת' וירושלמי בנודר מן התירוש ותמה שהוא ש"ס ערוך ביומ' דף ע"ו ע"ב הוא ודאי תימא ואין בידי מענה להשיב דברי ידידו:

דף לה ע"ב כב בר"ן ד"ה אלא מחוסרי כפרה שאני וכו' עד דאיכא למימר דרחמנא שויא שליח כל היכי דאיכא דעת בעלים עיימ"ש בזה בעז"ה בחבורי לתורה פ' שמיני שנת תר"ב ובביאור דברי הר"ן למה לא פירש כוונת האיבעי' כפירוש התוס' דמבעי' לי' אם הוי נמי שלוחי דידן יע"ש:

דף לד ע"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר וכו'. אעתיק כאן מ"ש בתשובה לידידי החריף מו' ליבוש טלימיק נ"י. תשובה כג הנה ע"ד אשר רצה ליישב קושייתי בסוגי' דנדרים דף ל"ד הי' לפניו ככר של הפקר והקשיתי דהא הוא רק קנין דרבנן ואף דמדרבנן נעשה דאוריית' היינו להפקיר אבל לא שיהי' שלו וע"ז כתב די"ל דמכח הואיל הוי של דהואיל איבעי קני לי' רק דבלא"ה לא מהני בזה דהא כל העולם יכולים לעשות כן אבל כאן כיון דעכ"פ זכה ע"י קנין דרבנן אם כן הפקיעו חז"ל כח אחרים שאחרים אין יכולים לזכות בזה וזה הוי דאוריית' דהפקר ב"ד הפקר א"כ כיון שאחרים אין יכולים לזכות בזה שוב הוי שלו מטעם הואיל ע"כ דבריו הנה לכאור' יפה אמר והוטב הדבר בעיני אך באמת ז"א כי אם עיקר סברא זו מוזכר בישועות יעקב כמה פעמים בה"פ שביאר כן תי' התוס' פ"ג דפסחים מה שתרצו דלא אמרינן הואיל אי בעי פריק אך באמת זה לא ניתן להאמר דהרי התוס' מיירי שם במע"ש ובמעשר שני קי"ל דאם הבעלים אומרים בסלע ואחרים אומרים בסלע הבעלים קודמים מכח שמוסיפים חומש א"כ אכתי נימא הואיל אי בעי פריק לי' בשויו ממש שבודאי לא יתן אדם בעדו יותר וא"כ הוא קודם לכל אדם ונימא בי' הואיל ובע"כ כוונת התוס' כפשוטו דדבר שאינו ברשותו הואיל אי בעי מייתי לרשותו לא אמרינן מיהו שבתי וראיתי דיש מקום לפי' זה דהרי כתב הר"ן דהיכי דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל וא"כ ה"נ מה הקשו במע"ש דהרי אי בעי פריק הרי יהי' מחוסר ממונא רק כוונתם כיון דהמעשר הי' שוה ממון כפי הפדיון אין זה מחוסר ממונא והר"ן כתב זה בחמץ דהחמץ אסור בהנאה הוי מחוסר ממונא אבל במעשר המעשר שוה כמו הפדיון ושפיר הקשו ולפ"ז תירצו כך דממ"נ אם יתן פחות משוי' עד שעם החומש לא יעלה רק כפי שויו א"כ לא הוי מחוסר ממונא ע"ז תירצו דאי בעי קני לא אמרינן מכח דהכל שוים בה מה אמרת הרי בידו ליתן כשויו ממש ושוב אחר לא יתן יותר ויהי' הוא קודם מפני החומש שוב הרי החומש יהי' יותר משויו ושוב הוי מחוסר ממונא ולא אמרינן הואיל והני שני התירוצים אחדים ובזה נתחזקו דבריו ויש להם פנים כהלכה:

ומה שהקשה על הש"ס נדרים דף ל"ה דמה פשוט ממקריב קרבנותיו דשלוחי דשמי' נינהו להסוברים דהמדיר את חבירו המודר עובר ולא הנידר והתוס' כתבו שם דבע"כ מיירי דהוא מנדר מכל הכהנים דאל"כ לתרץ באומר כל הרוצה להקריב וא"כ כיון דהוא מנדר מכל הכהנים י"ל דאתי עשה ודחי ל"ת והכא לא שייך תי' הרשב"א בסוכ' דהכא שהוא לא נדר ליכא רק לאו ולא עשה כמ"ש בחבורי הנה לכאורה הי' אפשר ליישב זה בפשיטות כיון דדומיא דתורם את תרומתו קתני משמע דוקא דומיא דהתם כשלא לדעת בעל הכרי הא גם מצוה הוא כן ודאי דאסור וא"כ דומיא דהכי קתני ומקריב קרבנותיו משמע דוקא מעצמו בלי דעת בעל הקרבן אבל מדעת בעל הקרבן אסור ואם איתא דעשה דוחה ל"ת אף מדעת הבעלים לשתרי ובע"כ דאין הטעם מכח עשה דוחה ל"ת והיינו מהאי טעמא גופא כיון דאפשר להקריב שלא מדעתו הוי אפשר לקיים שתיהם ואסור להקריב מדעתו ויומתק בזה ליישב מה שהקשה הר"ן ד"ה אלא מחוסר כפרה דלמה לא פשיט בעיא להיפוך דשלוחי דידן נינהו מדלא תני ומקריב עליו קרבנותיו יע"ש שנדחק ולפי הנ"ל א"ש דאדרב' שאר קרבנות הצריכים דעת א"כ א"א בענין אחר מותר אף להקריב מדעת הבעלים מכח עשה דוחה ל"ח רק מחוסר כפרה דא"צ דעת א"כ אפשר לקיים שתיהם לכך אסור מדעתו וזהו קמ"ל דאינו רשאי להקריב רק שלא מדעתו ולא מדעתו וא"ש ודוק ועוד הוי אפשר לומר כיון דאמרינן בזבחים דף צ"ו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והן אמת דבחדושינו בכמה דוכתא הוכחנו דבעינן שיהי' תרווייהו במקדש ממה דפריך בפסחים פ' כ"צ ליתי עשה ולדחי ל"ת במשנה דהעצמות וגידין ונותר ישרפו לששה עשר והרי הוי עשה דמקדש בע"כ כיון דהל"ת אינו במקדש דוחה וא"כ מוכח דתרווייהו בעינן במקדש מ"מ א"ש די"ל כיון דנדרים הוי עיקר התפסתו בקרבן והרי יש אבעי' בש"ס אי יש מעילה בקונמות א"כ מוכח דלהקדש דמי ולפיז י"ל הוה"ד עשה דוחה ל"ת הוי כהקדיש רק מה שהקש' הרשב"א דקונם סוכה עלי ליתי' עשה ולדחי ל"ת היינו מכח דהעשה אינו במקדש לכך דוחה ל"ת דמקדש אבל כאן כיון דהקרבנות הוי במקדש ול"ת דנדרים הוי עשה דמקדש אין עשה דוחה ל"ת ועוד י"ל דהרי אפשר לקיים שתיהן ע"י שאלה וא"ל דאין לו פתח וחרטה דהרי אמרינן בכל דוכתא הואיל אי בעי מתשיל עלה ודלמא אין לו פתח וחרטה ובע"כ דזה לא אמרינן דמן הסתם יוכל להשיג עילה להתיר לו וא"כ הוי אפשר לקיים שתיהן ע"י שאלה ואף דהכהן הדירו מ"מ איך יכול הכהן להקריב לו הרי הכהן יכול לשאול עליו והרשב"א שהקשה כן גבי סוכה י"ל דעיקר קושייתו הוי מדתני