נדרי זריזין חלק ב שנ

שוב אין שבות במקדש ולאו דוקא בשבח רק בכל האיסורין הוי כן עיין בפרי מגדים א"ח ה' יוה"כ סי' תרכ"ב במג"א מ"ש בענין קרצו ומירק אחר על ידו אף דבעינן לכתחלה כל הסימנין במקדש לא בעינן כן דאין שבות במקדש ייע"ש וה"ה בזה ומ"ש דכאן הוי הכהן עיקר הגורם יותר וכתב שדומה לו שכיוצא בזה כתב הט"ז ביו"ד סי' קמ"ב. הנה מלבד שאין דברי הט"ז מוכרחין וכמה תירוצים נאמרו שם באחרוני' בזה עיין בש"ך ומג"א סי' תמ"ד ושאר מפרשים רק אף בט"ז גופו מפורש להיפוך דהרי הט"ז מפורש אומר דדוקא בע"ז אסרינן כה"ג אבל בעלמא אף זוז"ג בהך שרי אף דאחד יותר עיקר גם בלא"ה בקרבן מאן מפיס איזה העיקר יותר ומי עמד בסוד ה' לכך העיקר כאשר כתבתי בעזה"י ועיין בחבורי לאה"ע סי' קכ"א מה"ת בתשובה לק"ק זוועהל שם כתבתי ישוב נכון בקושיות התוס' דמה מבעיא לי' אם הני כהני שלוחי דידן נינהו דהרי בקדושין פשיטא לי' דהוי שלוחא דשמיא ייע"ש תירוץ נכון בעזה"י:

ומה שהעיר על מ"ש בסוגיא הנ"ל בחבורי דף ס"ו ע"ב ד"ה אלמא אמר ר"א הפריש חטאת על חברו וכו' ליישב קושיות התוס' שם דיש לחלק בין אם מקריב משלו על של חברו דא"צ דעת ובין אם מקריב משל חברו על של חברו דאז צריך דעת וע"ז כתב רו"מ דבערכין דף כ"א משמע להיפוך דבכפרה מסתבר טפי דהיכי של חברו בעינן דעת דלא ניחא לי' להתכפר בשל חברו עכ"ד לא ידעתי מה הי' לו בהשגה זו ולא עיין במקומו בש"ס בערכין שם דקאמר נא צריכא דפריש לי' חברי' מה"ד כי בעינן דעת מדידי' אבל מדחברי' לא בעינן דעת קמ"ל זמנין דלא ניחא לי' דלכפר במידי דלאו דילי' ייע"ש הרי מפורש בש"ס הסברא כדברינו דבאם יפריש משלו על של חברו יותר מסתבר דא"צ דעת רק דקמ"ל דאף זה צריך דעת ורק מכח זמנין דלא ניחא לי' וכו' משמע הא זמנין הוי דניחא לי' וא"כ שפיר דברינו דלכך לא מצי הש"ס להקשות לר' יוחנן מדידי' די"ל דהוא ס"ל לאמת כמ"ד דש"ס בערכין דבמפריש משלו על של חברו א"צ דעת ולכך לא די שלא הביא השגה על דברי רק אדרבא נעש' כתנא דמסייע וז"ב ופשוט והנה זולת זה אין בדבריו השגה על דברינו רק האריך בפלפול שלו ואני אין דרכי להשיב על פלפול רק לפרש דברי זה אני מחויב ועוד חזון למועד דברי ידידו:

דף לד ע"ב תשובה יז גמרא אמר רבא הי' לפניו ככרים של הפקר אעתיק כאן מ"ש בזה לק"ק טרנפאל להחריף מו' מרדכי שמואל וואלרשטיין נ"י הנה מכתבי קבלתי שבוע העבר ולא הי' לי פנאי להשיבו וכעת פניתי מעט והנני משיבו בקצרה הנה אשר הקשה בנדרים דף ל"ד ע"ב בהי' לפניו ככר של הפקר והקדישה איך מעל דלמא המפקיר חייב לאחרים ובע"ח גובה מן ההפקר וא"כ כיון דהוי ספק והרמב"ם בה' שגגות פסק דאין מביאין קרבן מספק הנה ידידי זה לק"מ דאין לחוש לזה מספק דקיי"ל כל מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו ואפילו מודה שחייב לאחרים אינו נאמן היכי דחב לאחריני מכח הך חזקה דמה שביד האדם בחזקת שהוא שלו וכמ"ש בחו"מ סי' צ"ט ולקצת דעות אפילו במגו אינו נאמן נגד הך חזקה וא"כ אינו נכנס בכלל ספק וראי' מפורשת לזה מפ"ק דב"מ דף ט' בספקות נכנסות לדיר להתעשר ואיך יביא מעשר בהמה לקרבן הרי הוי ספק דלמא אינו שלו ובע"כ כיון דספק ממון המע"ה ויש לו חזקת ממון הוי כודאי ומותר להקריבו ומכ"ש בזה דלא אתייליד ריעותא כלל דאין לחוש לזה מספק ובפרט במטלטלין דמה שבע"ח גובה מן ההפקר היינו ממקרקע ובשטר בעדים כמ"ש הסמ"ע סי' רמ"ה אבל לא ממטלטלין ובפרט אם כבר הקדישו דאז דינו כלוקח ואין גובין מן המטלטלין מן הלקוחות אפילו שעבוד לו מא"ק ואין לחוש רק לאפותקי מפורש וזה הוי מלתא דלא שכיחא ובודאי ראוי לילך בתר רובא ואינו דומה לחשש נגיעת עדות דשם חיישינן אפילו לדרך רחוקה ונפלאה וכמ"ש שם בסימן ל"ז ובש"ך אבל לענין דינא אין לחוש בזה כלל:

ומה שהקשה על מ"ש בחבורי בסוגיא זו על דברי הר"ן וכתב רו"מ דאם כדברי קשיא מהו פריך הש"ס בפ"ג דר"ה בשופר של עולה אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע נימא דמיירי בכה"ג שהי' שופר של הפקר מונח תוך ד"א והקדישו ואחר כך נטלו לתקוע דאז מעל תיכף קודם התקיעה ובשלמ' בלא זה לא משני דמיירי שכבר מעל תחלה דאטו דין מעילה אתי לאשמעינן ופשיטא דכיון דיצא לחולין דיצא בו משא"כ בנדון כזה הוי ס"ד דנימ' כיון דמדרבנן ד"א הוי כחצרו א"כ לא מעל עדיין ונהי דחייב קרבן מעילה דאזלינן בתר דאורייתא מ"מ לענין לצאת בו הוי ס"ד דלא יהא חוטא נשכר לא יצא קמ"ל דאעפ"כ יצא עכת"ד הנה גם זה לק"מ דא"כ למה מחלק בין עולה לשלמים הרי עיקר כוונתו לאשמעינן בשלמים כיון דלא נפקא לחולין לא יצא דמצות להנות נתנו והו"ל לחלק זה בעולה גופה בין אם הי' שופר של הפקר ובין אם הוי שופר שלו דאז לא יצא והוי נשמע תרוייהו דמצות להנות נתנו וגם אף דיצא לחולין מ"מ כי קא תקע באיסורא קא תקע ואינו דומה למ"ש התוס' דבשוגג גופו מחלק דהתם במזיד לא הוי רבותא טפי משנרים אבל בנדון כנ"ל הוי מחלק במעילה גופו אף דמעל מ"ט לא יצא והו"ל לחלק בהיכי דמעל גופו וגם הוי נשמע דאף דיצא לחולין כי תקע באיסורא תקע וזה פשוט ונכון:

והנה שלא להוציא חלק אמרתי כי יש ליישב קושיות הר"ן בדרך אחר מה דהוי קשה לו כיון דהוי בד"א הוי ברשותו ולמה מעל והוא כיון דקיי"ל המפקיר יכול לחזור בו תוך ג"י והן אמת דזה הוי כל זמן דלא אתא לרשות זוכה אבל באתא לרשות זוכה אין יכול לחזור בו אך י"ל בהקדיש ולא זכה בו תחלה יכול לחזור בו והטעם דעיק' הטע' דמהני חזר' תוך ג"י י"ל דהוי מכח אתי דבור ומבטל דבור דאף דהוי מדרבנן מ"מ כל דתקון כעין של תור' תיקון ובמה דאי' כוותי' בשל תורה אבל באתא לרשות זוכה דהוי מעשה לא אתי דבור ומבטל מעשה וא"כ תינח בעשה בו מעשה ממש אבל בהקדש כיון למהני ב' שאלה בע"כ דלא נחשב מעשה דאל"כ הרי בבא ליד גזבר לא מהני שאלה מטעם דלא אתי דבור ומבטל מעשה ובע"כ דהקדש לא נחשב מעשה עיין בש"ך סי' רנ"ה וא"כ ממילא אם לא זכה בו אף שהקדישו יכול לחזור בו וא"כ י"ל דרבא מיירי תוך ג"י להפקרו דאז עדיין הי' יכול לחזור בו ונהי דזה הוי רק מדרבנן מ"מ הרי כל קנין ד"א הוי דרבנן וא"כ יש כאן ממ"נ מיהו מועל שפיר מעל כיון דעברו ג' ימים ולא חזר בו אגלאי מלתא דחל ההקדש למפרע והוי גלוי מלתא למפרע דלא תבטל ההפקר למפרע וחל ההקדש אך תינח לענין גוף ההקדש אמרינן אגלאי מלתא למפרע משא"כ לומר דהוי ברשותו לא נחשב ברשותו כיון דעכ"פ בשע' זו הוי ביד המפקי' לחזו' בו ואז הי' הד"א שלו ולענין ברשותו לא מהני אגלאי מלת' למפרע רח בזה בתר השתא אזלינן כיון דעכ"פ הוי ביד המפקיר לחזור בו ואז הוי הד"א שלו לא נחשב הדבר מונח ברשותו ולכך נטלה לאכלה מעל וזה נכון לפענ"ד ודוק ואין פנאי להאריך בזה כעת יותר דברי ידידו:

והנה אין לדחות דברינו הנ"ל דהרי אם זכה הוא מכח קנין ד"א לא הי' יכול לחזור בו ובע"כ דנחשב מעשה וא"כ כיון דההקדש בזה חל נמי מכח הד"א א"כ נחשב נמי מעשה אך א"ש דודאי אין ההקדש חל מכח הד"א דהרי כתב המג"א ה' בה"כ סי' קנ"ד דאין חצר להקדש גם קשה מ"ש בפנים דהרי אי אפשר שחצרו יזכה לחברו רח כוונת הר"ן כך דהרי הרא"מ ס"ל אף דלא זכה בו כלל נמי יכול להקדיש ובע"כ הואיל דבידו לזכות בו רק הר"ן דלא מפרש כן היינו מכח דס"ל דהואיל דמחוסר מעשה וכיון דלזכות בו בעי מעשה והואיל דמחוסר מעשה לא אמרינן אבל אם הוי תוך ד"א שלו דאינו מחוסר מעשה יכול להקדישו מכח הואיל ואי בעי זכה בו וא"כ כיון דסוף סוף עיקר ההקדש מטעם אמירה הוא שפיר אתי דבור ומבטל דבור ויכול לחזור בו וא"ש דברינו ודוק בש"ס דף ל"ה ולחבורי דף ס"ג ע"ג יח בר"ן ד"ה במשנה ומקריב עליו וכו' מה שהעליתי דבהדירו חברו לא הו"ל דשיל"מ עיין מ"ש בזה בעז"ה בק"א בהשמטות סימן רט"ו בתשובה לק"ק לבוב מה ששייך לכאן מה שנכתב שם דרך אגב ייע"ש:

לחבורי בש"ס דף ס"א בש"ם דף לד יט ד"ה אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר וכו' עיין מ"ש בק"א בהשמטות סי' רט"ו בתשוב' לק"ק לבוב השייך לענין הזה שנכתב שם דרך אגב ייע"ש:

דף לה ע"ב כ גמרא איבעיא להו הני כהני וכו' ת"ש ומקריב עליו קרבנותיו וכו' עיימ"ש בזה לעיל דף ל"ד בסוגיא דהי' לפניו ככר שלהפקר מ"ש בזה בתשובה השייך לכאן קנה מקומו שם:

דף לד ע"ב תשובה כא בעי מני' ר"ח בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה וכו' עד לאפוקי דאי אזמני' עלי':

אעתיק כאן מ"ש בתשובה להרב מו' ליבוש אייטינגר א"ב דק"ק ליטנויץ במדינת רוסיא. הנה על מה שהעיר על דברי הר"ן דמוכח מדבריו דאם אזמני' על הככר עדיין נחשב של הנותן והעיר בזה מדברי הפוסקי' בא"ח סי' שס"ו בחברים שהיו מסובין וקידש עליהם היום שסומכין על הפת שעל השולחן ומאה"ע סי' כ"ח וא"ח סי' ק"ע באורח שקידש בחלקו ומסנה דרין דף ע"א בסעוד' המוכנה לאביו ואמו שמכל הני מקומות מוכח דנחשב הסעוד' קנוי להאורח והביא דברי מהרי"ט חלק א' סי' ק"נ דמשמע מדבריו להיפוך והביא דברי הש"ס ביצה ופוסקים א"ח סי' שצ"ז במי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו אצלם מנות ומפ"ק דקדושין דאשה פודה מעשר שני בלי חומש וכו' והנה אם כי הרבה בבקיאות בזה עדיין חיסר דבר ולא ראה דבר מפורש בספר מפורסם במג"א סי' קע"ה גבי ברכת הטוב והמטיב שם מפורש כל