נדרי זריזין חלק ב שמט

בעזה"י והוא דלכך הראשון כשר דבשלמא בשמור לי ואשמור לך הו שמ"ש דיכול לתבעו בדין לשמור לו מכח שכירות או תנאי אבל בקדש לי ואקדש לך הראשון המקדש אם יבא לתבוע לדין את השני לקדש לו א"י לתבעו בדין לא מכח תנאי ולא מכח שכירות דהרי אם נימא שנתחייב לו לקדש לו א"כ יקבל שכר ובטל הקידוש א"כ שוב אין מגיע לו שכירות וגם לא מתורת תנאי דהרי הוי תנאי הסותר למעשה וא"כ בשעת קידוש הראשון לא נחשב מקבל שכר דאולי לא יקדש לו ואח"כ כשהשני מקדש לו הוי מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ובזה אינו נפסל למפרע דמה דהוי הוי אבל בדיינין כשמבטיח לו שכר נהי דנמי א"י לתבעו בדין ליתן לו השכר מ"מ בדין לא שייך לומר מה דהוי הוי דהרי יתכן עכשיו להתחייב לשלם לו או לפטור א"כ מעתה ולהבא בטל הדין אבל אם קיבל שכר תחלה הוי להיפוך בקידוש אם כבר קידש לו הראשון והלך השני וקידש לו הנה נהי דאין התנאי חל היינו לתבוע את השני בתורת שכירות וכדומה אבל להיפוך אם לא ימלא לו השני בטל קידוש הראשון דהרי קידוש הראשון הוי רק בדבור ובדבור לא בעינן דיני תנאי ויתבטל הקידוש למפרע ואם כן בשעה שמקדש השני הוי כאלו עתה מקדש עבור השני והוי כמקבל שכרו עתה ממש והוי כאלו קבלו עתה אבל בדיין אם קיבל שכר הוי מעשה ושוב אף אם לא ידין ויסדר הגט נמי א"צ להחזיר כיון דהוי תנאי הסותר למעשה והמעשה קיים ותנאי בטל א"כ הוי מה שקיבל מתנה שוב בשעת נתינת הגט אין כאן שכר כנלפענ"ד בזה נכון והנה אף אם לא יקבלו הדברים הללו אצלו עכ"פ הדבר נכון מטעם הראשון כיון דהר"ש והרע"ב פירשו בע"א ויש סייעתא מהם לדידי ודו"ק ועכ"פ הרווחתי בדברינו בזה ליישב קושיות רו"מ על הראב"ד במ"ש הרשב"א בפ"ב דקדושין הקש' לשיטת הראב"ד דמקדשה בשכר הבאה ומילוי אמאי מקודשת הרי הוי כמקדש בשכר שאעשה עמן דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והנה זה ודאי קשה אבל מ"ש רו"מ דאני מוסיף להקשות לדעת הראב"ד אמאי בשכר הזאה וקידוש אינה מקודשת הא הריטב"א הקשה שם דקשה מאי פריך ורמינהו דלמא מימיו מי מערה ואפ"ה בנתן שכר מקודשת ותי' כיון דמימיו מי מערה א"כ לא השלים פעולתו ואינו ראוי ליטול שכר לכן שורת הדין שאינה מקודשת עכ"ד הריטב"א א"כ אם מקדשה בשכר הבאה וקידוש אע"ג דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ לא הוי מלוה כיון שלא גמר המלאכה הזאת אין מגיע לו שכר ואין שייך לקרותו מנוה שהיא חייבת לו הא באמצע אם תתן לו שכר יפסול המי חטאת א"כ לא השלים פעולתו ואינו ראוי לשכר כדברי הריטב"א הנ"ל רק לבסוף כשגמר אז ראוי לשכר כמ"ש הכ"מ שאינו נפסל למפרע וראוי ליטול שכר וא"כ ראוי שתהי' מקודשת כקושיות הריטב"א דבכה"ג אינו לשכירות אלא לבסוף עכ"ד רו"מ ולפמ"ש אין כאן התחלת קושיא כי אדרבא מה דבסוף מותר ליטול שכר היינו כיון שאין מגיע לו מן הדין לא בתורת תנאי ולא בתורת שכירות כי אם נימא שחייב לו מן הדין שכר שוב נפסל הקידוש ושוב אין מגיע לו שכר ולכך מה שנוטל אח"כ הוי מתנה בעלמא ובמה תתקדש ואין כאן חיוב שכירות כלל לא בתחלה ולא בסוף וא"ש וז"ב בעזה"י:

ומה שהרגיש על מ"ש בחבורי דף ע' ע"א וע"ב ד"ה רב אמר שכר שימור וכו' ועל זה תמה על דברינו דהרי התוספות כתבו דמ"ד פיסוק טעמים לאו דאורייתא. ס"ל דקרא אתי למסורת אבל על תרגום לא פליגי ומה הקשיתי ממגלה הנה אחר המחילה לא הבין כוונתי דכוונתי כך כיון דעכ"פ חזינן דדרש זה אינו מוסכם ופליג ר' יוחנן עליו א"כ דלמא הך מ"ד במגלה דתרגום שלתורה אונקלס הגר אמרו דלמא פליג ג"כ על דרוש זה ואדרבא הוא יסבור פיסוק טעמים דאורייתא כרב ויפרש מ"ש מפורש אלו פסקי טעמים ויבינו במקרא אלו המסורת דכמו דמפרשינן דויבינו קאי על פסקי טעמים דבזה מבין הדבר כן אפשר לפרש מפורש נמי על פסקי טעמים ויסבור פ"ט דאורייתא ויבינו הוי המסורת ומ"ש רו"מ דבזה מיושב שיטת הרמב"ם האמת אגיד בזה לא הבנתי דבריו כלל על דרך הפשט דמה ענין זה למ"ש קודם הרי סוף סוף חזינן דחד מ"ד דרוש ויבינו על פסקי טעמים ומוכח בש"ס דהוא ס"ל דאורייתא ורב נמי ס"ל דהוי דאורייתא א"כ הוי ר' יוחנן יחידאי נגדם ומה ענין זה למ"ש בשם התוספות אין לדבריו הבנה כלל ז"ז אין להאריך וגם אני מוטרד דברי ידידו:

דף לח לסוגיא דהני כהני שלוחא דרחמנא נינהו מה שהשבתי להרב החריף מו' שמואל פנחס נ"י מזאלקווא:

תשובה טז הנה מה שהקשה על מ"ש בחבורי דף ס"ד ליישב קושיות התוס' והר"ן דמה מבעיא לי' אם הני כהני שלוחא דרחמנא נינהו והרי קיי"ל מי איכא מידי וכתבתי ליישב די"ל בשותפות בגוי' עדיף משליחות והכהן יש לו חלק בו ועיקר הוכחת ר"כ בקדושין הוי רק בעולה דאין לכהן חלק בו וזה תליא אם דנין אפשר מאי אפשר וזה לא שמענו רק כשכבר ידענו דברי ר"י שאמר הכל צריכין דעת וכו' ייע"ש. וע"ז שאל רו"מ דא"כ למה פריך אח"כ מברייתא דזורק עליו דם חטאתו ומכהנים שפגלו כיון דכבר שמענו דהוי שלוחא דרחמנא מר"י וכו' הנה זה לק"מ דכוונת הש"ס להביא סייעתא לר"י דהרי תחלה מקהי בה שם הש"ס אקהייתא ופריך כמה פרכות עליו ורוצה לומר שלא כדעת ר' יוחנן רק דאין דנין אפשר מאי אפשר ולפ"ז שוב אין ראי' דשלוחי דשמיא נינהו כיון דאין דנין וכו' לכך מביא סייעתא ממשנה וברייתא דשלוחי דשמיא נינהו ודנין אפשר מאי אפשר וז"פ:

ומה שהקשה דהרי בעולה נמי יש לכהנים זכי' בעורה הנה לכאור' הוי אפשר ליישב זה דא"כ תקשה למה כתבה התור' בעולה דעור העולה שייך לכהני' ולמ"ל קרא בלא זה יהי' מוכח דהוי העור שלו דאל"כ איך נעשו שלוחא דידן הרי מי איכא מידי ובע"כ דהעור שלו והוי כשותף ולמ"ל קרא בעולה ובע"כ מוכח דהוי שלוחא דשמיא ולכך הוצרך לפרש דהעור שלו ויהי' מוכח דשלוחא דשמיא נינהו מיהו בזה לא הונח דברינו עדיין דא"כ עכ"פ אין דנין אפשר מאי אפשר לא שייך בזה כיון דגם בעולה הוי אפשר ע"י שותפות מכח העור אך באמת א"ש דהרי עיקר מה דאנו חוקרין אם הוי הכהנים שלוחא דידן הוי רק מקבלה ואילך דמשם מתחיל מצות כהונה והוי לא מצי עביד והרי המעיין בזבחים דף ק"ג ע"ב מפורש שם דרבי ס"ל דהדם מרצה על העור בפ"ע ומה דמשני שם דמודה רבי שאין הפשט קודם זריקה פירש"י שם שאין דרך להפשיט קודם זריק' ייע"ש מוכח משם הא אם רצה להפשיט תחלה רשאי וא"כ נהי דאין הדרך בכך עכ"פ לא שייך לומר דאית לי' שותפות בגוי' דהרי אין הכהן צריך לעבודה זו דבידי להפשיט תחלה ויהי' העור שלו בלתי העבודה משא"כ בבשר בשאר קרבנות אי אפשר שיותר הבשר רק ע"י עבודה לכך נחשב הכהן שותף בגוי' והנה הרמב"ם פסק ג"כ כרבי דהרי העתיק בפ"ה ממעשה קרבנות הלכה כ' הך משנה דכל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים וזה אתיא כרבי כמ"ש בזבחים שם דף ק"ג ע"ב דאין לומר דס"ל כתירוץ רבא שם דא"כ הו"ל לפרש, כדמפרש שם רבא דקודם שנראו להפשט ואחר שנראו להפשט ומדלא העתיק דברי רבא רק המשנה כפשוטה בע"כ דס"ל כל"ק שם דאתיא כרבי מוכח דפסק כרבי. ובע"כ מ"ש שם תחלה דאין מפשיטין אותן עד אחר זריקה היינו לכתחלה כפירש"י וכמ"ש הכ"מ ג"כ שם בשם הרמב"ם בה' פסולי המוקדשין דזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל אך זה תמוה על הכ"מ למה הוצרך לכתוב בשם הרמב"ם ה' פסולי המוקדשין הלא ממקומו הוא מוכרע ממ"ש אח"כ אם אירע בהם פסול אחר הפשט עורותיהן לכהנים ומדלא העתיק דברי רבא בע"כ אתיא כרבי ובע"כ מוכח דהפשט קודם זריקה כשר ועכ"פ לפ"ז העור לא בעי זריקה כלל ואין עליו תורת שיתוף מכח זה וא"ש דברינו:

גם י"ל לפמ"ש הרמב"ם שם בהלכה כ"א דהמתפיס עולה לבד"ה וכן המקדיש כל נכסיו והי' בהם דברים ראוין למזבח הוי עולות ואין עורותיהן לכהנים א"כ בזה ודאי הוי רק שלוחא דשמיא ואין לכהני' שום זכיה בזה ולכך שפיר תליא בדין אם דנין אפשר מאי אפשר גם י"ל מהמקריב עולה שלא לשמה דג"כ הוי העור שלו וא"כ הרי ביד הכהן לזרוק שלא לשמה ויהי' העור שלו ולבעלים לא יעלה לשם חובה וא"כ מה שמקריב לשם עולה ולשם בעלים אין לכהן זכות בזה ואינו כשיתוף לכך בע"כ הוי בזה שלוחא דשמיא בעולה משא"כ בחטאת ואשם לר"א דפסולי שלא לשמו בזה י"ל דהוי לכהן דין שיתוף ולפ"ז א"צ לומר מכח עולה רק דהני דכשרים שלא לשמו לא נחשב לכהן כדין שיתוף ובזה ודאי הוי שלוחא דשמיא רק דהוי איבעיא שלו בחטא' והני דפסולי שלא לשמו בזה הוי לכהן דין שיתוף ובזה מבעיא לי' אם הוי הני כהני שלוחא דרחמנא או דידן אך לפ"ז נתחדש לנו קושיא אחת מה פשוט מכהנים שפגלו במקדש דלמא התם מיירי בהני דכשרים שלא לשמו ובזה אין לכהן דין שיחוף לכך ודאי הוי שלוחא דשמיא והוא מבעיא בהני דפסולין שלא לשמו בזה י"ל דהוי שלוחא דידן אף דלא מצי עביד מכח דהכהן יש לו דין שיתוף וכו':

אך י"ל דעיקר ראייתו הוי כיון דעכ"פ מוכח דבקצת הוי שלוחא דשמיא א"כ בכולהו הוי כן כיון דכבר מוכח מר"י דדנין אפשר מאי אפשר אך בזה שפיר תשאר קושייתו א"כ למ"ל הסייעתא כיון דכבר נשמע כן מר' יוחנן לכך העיקר כתירוץ הראשון שכתבנו מכח דהעור שלו קודם זריקה וקיי"ל כרבי דהדם מתיר העור בפ"ע וא"ש והנה ארווחנא בזה ליישב מה שהקשה הר"ן למה לא מוכיח הש"ס להיפוך מדנקט קיני זבין מוכח דבעלמא הוי שלוחא דידן ולפי הנ' א"ש דמזה ליכא ראי' די"ל דהמשנה אתיא כדעת ראב"ש דאין הדם מכפר על העור בפ"ע ולכך נחשבו הכהנים שותפין גם בעולה ולכך י"ל דהוי שלוחא דידן אף בעולה מצד העור ושיתזף עדיף משליח כמ"ש, בפנים אבל איבעיא שלו הוי לדידן דקיי"ל כרבי והלכה כרבי מחברו וא"כ כיון דהדם מכפר על העור בפ"ע אין לכהנים דין שיתוף מכח העור ובעולה בע"כ לא הוי שלוחא דידן רק שלוחא דשמיא וכיון דבעולה הוי כן ה"ה בכל קרבנות הוי כן הוי נמי שלוחא דשמיא כיון דדנין אפשר מאי אפשר כדקאמר ר' יוחנן גבי הכל צריכין דעת כמ"ש בפנים וא"ש ודוק היטב כי זה עצה נכונה בעזה"י. ומה שהעיר על מ"ש בחבורי בסוגיא הנ"ל בחבורי דף ס"ה ד"ה הר"ן ד"ה הא קא מהני לי' שכתבנו די"ל דזה הוי זוז"ג וכו' וע"ז כתב דזוז"ג לכתחלה אסור הנה זה לק"מ כיון דאינו אסור רק לכתחלה בע"כ הוי רק מדרבנן דמן התורה בשאר איסורים מה שאינו בקרבן אין חילוק בין לכתחלה ובין דעבד בע"כ הוי זה רק דרבנן וא"כ