נדרי זריזין חלק ב שמח

הרי י"ל דמיירי דהמנה גם עצמו עציו ולק"מ כקושיות הפ"י וכדבריך וא"כ דבריך הוי תדע מכח קושיא דמה לי סוגיא דגיטין או סוגיא זו דמהו אולמא דהך מהך הרי מסוגיא דידן נמי מוכח דהש"ס מפרש דמיירי דלא המנה עצמו עמהם דאל"כ לא פריך מידי לר"י וכקושייתי רק מה שאני הקשיתי היינו דמנ"ל להקשות דלמא מיירי גם במונה עצמו עליו ולק"מ על ר' יוחנן א"כ גם על סוגיא דגיטין נמי קשה מנ"ל להקשות דלמא מיירי גם במונה עצמו עליו והגדלת הקושיא ואוסיפת מיא אוסיף קמחא:

ומה שהעיר על מ"ש דלכך פירוש הר"ן דהכהן הדיר את ישראל ולא שהישראל נדר מכהן עפ"י דברי הרשב"א דאין דעתו ע"ד מצוה וע"ז הקשה דהרי בע"כ הר"ן לא ס"ל כהרשב"א דהרי פירש גבי מלמדו משנה דמצות לאו להנות נתנו ולמה לא פירש דאין דעתו ע"ד מצוה וחזר ודחה דבריו די"ל דגבי כהנים כיון דהתוספות פירשו דמיירי דנדר מכל הכהנים לכך אין דעתו ע"ד מצוה אבל במלמד הרי אפשר שילמוד לאחרים ואינו מצוה כל כך הנה בזה יפה אמר. אבל אני תמה למה לא הוכיח זה מגופו הרי אף אם הכהן הדיר את ישראל אטו אין הכהן עוש' מצוה במה שמקריב הקרבן הרי ודאי מצוה קעביד ובע"כ הטעם דמ"מ או דנהי דעביד מצוה מ"מ אינו כל כך מצוה חיובות עליו כמו דהוי החיוב על ישראל החייב בקרבן ולכך כיון דאינו חייבות כל כך הוי דעתו גם על זה או מכח דהרי אפשר להקריב קרבנות אחרים ויעשו מצוה כזו וא"כ ה"נ שני התירוצים שייכין גם במלמד הנ"ל והו"ל להוכיח דבריו מגוף דברינו ז"ז אין להאריך דברי ידידו:

לסוגיא דהני כהני ולק"א לרמב"ם ה' עבודת יוה"כ תשובה יג הנה גרסינן במס' עירובין דף ל"ב אר"ש מנא אמינא לה דתנן משקרב העומר וכו' לאו משום חזקה שע"ש וכפירש"י שם ד"ה הרחוקין מירושלים וכו' אלמא סמכינן אכהנים שהם שלוחינו ועבדו שליחותייהו ומקרבו לי' עכ"ל ותמי' לי טובא הרי אנן קיי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן והרי כן פריך הש"ס בפ"ק דיומא דף י"ט על המשנה דאתה שלוחינו ושליח ב"ד ומגי' שם המשנ' דהכוונ' על דעתינו וכו' ואיך כתב כאן רש"י דהכהנים הם שלוחינו וגם קשה מי דחקו לכך לו יהא דהוי שלוחא דשמיא נמי מוכח דשליח עושה שליחותו ואם משמע לי' דמשלוחא דשמיא אין ראי' לשלוחא דידן דדלמא שלוחא דשמיא שאני א"כ קשה באמת מנ"ל לר"ש דחזקה שע"ש דלמא התם שאני דהוי שלוחא דשמיא והנה לכאור' הי' נראה לי לומר דס"ל לרש"י דמה דהני כהני שלוחא דרחמנא נינהו ומכח דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד היינו רק בקרבן יחיד דאין לכהן חלק בו בזה הוי הך כללא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד אבל בקרבן צבור כיון דהוי לכהן חלק בו ויש לו שותפות בגוי' ושותפות עדיף וכדפריך בפ' ב' בקדושין ודלמא ש"ה דאית לי' שותפות בגוה ובפ"ק דב"מ תדע דאלו אמר לשלוח צא וגנוב פטור ושותפין שגנבו חייבין וא"כ ה"נ כיון דיש לכהן שותפות אף דלא מצי עביד נעשה שליח ובזה הוי א"ש דברי הרמב"ם שהעתיק בלשון המשנ' בה' יוה"כ דאתה שלוחינו ושליח ב"ד והוא נגד הש"ס פ"ק דיומא ולפי הנ"ל א"ש דס"ל להרמב"ם דסוגיא דעירובין חולקת על הסוגיא דיומא דביומא ס"ל דאף בקרבן צבור הוי שלוחא דרחמנא אבל כאן רב ששת שמביא מכאן ראי' דחזקה שע"ש וכן ה"נ דדוחה מטעם אחר ולא דחה דשאני כהן דהוי שלוחא דרחמנא בע"כ ס"ל דבקרבן צבור הוי שלוחא דידן ופסק כן. אך לפ"ז קשה לי קושיא חדשה מנ"ל להש"ס דחזקה שע"ש דלמא בדבר שאינו נוגע לו לא אמרינן חזקה שע"ש אבל בדבר דנוגע גם לו דהרי העומר הוי נמי לכהן ולכך כיון דשייך גם לו לכך הוי חזקה דעשה כן וצריך עיון גדול בזה:

ומה שהי' נראה לי בישוב פירש"י הוא דמה דאמרינן הני כהני שלוחא דרחמנ' נינהו והיינו בדבר הנוגע לדינא כגון במודר הנאה וכו' לדינא נחשבו שלוחא דרחמנא אבל בדבר התלוי בדעת האדם לדעתו נדמה להם שהמה שלוחא דידן ולכך מוכיח מזה חזקה דשע"ש ובזה י"ל דברי הרמב"ם שהעתיק בה' יוה"כ שלוחינו ושליח ב"ד והוא נגד הש"ס אך י"ל כך דהנה בחידושינו מכבר הקשיתי מה מהני שמשביעין הכה"ג הרי הוא חשוד על השבוע' דאם הוא צדוקי א"כ הוי מושבע ועומד מהר סיני א"כ אף בשבועה אינו נאמן. אך ראיתי כעת זה הקשה התב"ש ביו"ד סי' ב' ממשנה דנודרת ומתרץ שם דבאמת לא נקרא חשוד על השבועה, רק חז"ל אמרו כן היכי דראו לומר כן ולפ"ז מוכח דמדאורייתא לא אמרינן כיון דהוי מושבע ועומד מהר סיני הוי חשוד על השבוע' רק מדרבנן הוי כן ולכך א"ש דעושין לו כבי תרי דמשביעין אותו אך תינח מן התור' אבל מדרבנן הוי חשוד על השבוע' לכך אומרים לו אתה שלוחינו ושליח ב"ד וא"כ הוי חזקה שע"ש ונהי דמן התור' לא מהני רק מדרבנן מ"מ ממ"נ מן התור' מהני השבוע' ומדרבנן דלא מהני השבוע' שוב סמכינן על שליח עושה שליחותו ולכך שפיר נקט אתה שלוחינו דעכ"פ בדעת האדם הוי שלוחי דידן ושייך בזה חזקה דשע"ש וא"כ שפיר נקטה המשנ' דאתה שלוחינו ושליח ב"ד רק הש"ס דפריך בפ"ק דיומא היינו לרב ששת דס"ל אפילו בדאוריית' חזקה שע"ש וא"כ פריך שפיר ממ"נ אם הכוונ' מה שאומרים לו אתה שלוחינו ושליח ב"ד הוי מכח דעת האדם וחזקה שע"ש. א"כ למ"ל השבוע' נסמוך על זה לבדו ותרתי למ"ל ואם הכוונ' עפ"י הדין הוי שלוחינו והרי עפ"י הדין הוי שלוחא דרחמנא לכך הוצרך להגי' במשנה אבל לדידן דפסק הרמב"ם כר"נ בשל תורה לא אמרינן חזקה שע"ש. רק בדרבנן שפיר י"ל דהכוונה שלוחינו לפי דעת האדם ומכח חזקה שע"ש ותרתי בעינן ודו"ק. הן אמת דעל זה יש לפקפק דהרי משמע בסוגיין דעירובין דבמי שאינו מודה בעירוב לא שייך חזקה שע"ש מדמוקי לה בעומד ורואהו וכן הרמב"ם בפ"ו מעירובין העתיק כן וא"כ ה"נ אם הוא צדוקי א"כ אינו מודה בזה ולא שייך חזקה שע"ש אך יש ליישב דהרי בלא"ה יש עוד לדחות דהרי המג"א כתב בשם תשובת מהר"ב דאם עשה שליחותו רק דיש חשש ששינה לכ"ע אמרינן חזקה שע"ש אפילו בשל תורה ובכה"ג הוי החשש שישנה וא"כ לכ"ע חזקה שע"ש מן התור' ונסתרין דברינו הנ"ל אך י"ל דחדא מתורצת בחברתה די"ל דודאי בכשר אמרינן חזקה שלא שינה אפילו בשל תורה אבל בחשוד אז אף בספק אם שינה לא אמרינן חזקה שע"ש רק לר"ש דס"ל חזקה שע"ש אלים דמהני אף בשל תורה ולכך נהי דבמי שאינו מודה בעירוב לא אמרינן חזקה שע"ש מ"מ היכי דודאי עשה רק שספק אם שינה אמרינן גם בפסול חזקה שע"ש דזה עדיף כסברת המג"א הנ"ל אבל לר"נ דלא אלים לי' חזקה דשע"ש בשל תורה לכך גם במה דודאי עשה רק דספק אם שינה נהי דזה מהני בשל תורה מ"מ היכי דהוא פסול וחשוד לא אלים גם בזה חזקה דשע"ש ולא מהני בשל תורה רק בדרבנן כיון דודאי עשה לא חיישינן לשינה ונחתינן חד דרגא בזה ודו"ק והבן זה:

דף לה ע"ב יד גמרא איבעיא להו הני כהני וכו' עיימ"ש בישוב קושיות התוס' והר"ן בחבורי לחו"מ ה' שנוחין סי' קפ"ב (במהדורא סי' מ"ט) ייע"ש:

לחדושי הש"ס פרק ד' דף ל"ח ולחבורי דף ע"א עמוד א' תשובה טו אר"ח ב"א לא נתעשר משה אלא מפסולתן וכו' הנה בחבורי דף ע"א ע"א ד"ה ועוד י"ל כתבתי צד היתר על הרבנים הנוטלין שכר בעבור הגט מכח שנוטלין תחלה השכר קודם כתיבה וכתב אלי הרב החריף מו' משה ליב אלטר מ"ץ דק"ק באטשאן וז"ל ואני תמה על עצמי דהא הרב קרא תגר מטעם נוטל שכר לדין דיניו בטלין וכן הביא שם הרמ"א בסדר הגט מטעם הנ"ל והיינו נמי טעמא דלהזות ולקדש ולהעיד ומבואר ברמב"ם פ"ח מפרה קדש לי ואקדש לך הראשון כשר והשני פסול משום שכר וכתב בכ"מ דהראשון כשר אעפ"י דגם הוא קידש בשכר מ"מ כיון דלא נתן השכר עד אחר הקידוש ומאחר שהוכשר אינו נפסל ייע"ש הרי התם פסק לו השכר מקודם מ"מ כיון שלא נתן השכר עד אחר הקידוש ומאחר שהוכשר אינו נפסל משא"כ השני פסול לפי שקיבל שכר מקודם עכ"ל הרב הנ"ל:

הנה בראש אני תמה מה ראה לתמוה על דברינו ולא עיין תחלה במפרשי המשנה דהרי הר"ש שם במס' פרה והרע"ב פירשו שם הטעם מכח מלאכה ולא מכח שכר ייע"ש א"כ אדרבא למה פירשו כך ולא פירשו מכח שכר דהרי בשמור לי ואשמור לך קיי"ל דהוי ש"ש א"כ טפי הו"ל לפרש מכח שכר ובע"כ כמ"ש דס"ל להיפוך דבקידם השכר מותר לכך א"כ למה השני פסול בע"כ מכח מלאכה. וא"כ מה בכך דהרמב"ם לא ס"ל כן יתכן דנהגו העולם כהר"ש והרע"ב דרבים נינהו אך נראה לי עוד דגם מהרמב"ם אין סתירה דנימא רו"מ לנפשי' דהרי ליטול שכר לדין אחר הדין נמי דינו בטל אם הבטיח לו ליתן לו שכר וזה מבואר הביטול וגם דומיא לזה תנא נמי הנוטל שכר להעיד ובזה ודאי עדותו בטל אף אם הבטיח ליתן שכר נמי פסול העדות ובקידוש כשר ובע"כ אין כל הענינים שוין דבדין וכדומה אין המעשה נעשה עפ"י דבורו מיד כמה פעמים רק קיום הדין נעשה אח"כ וגם אם אומר שזה פטור מזה אם דינו אין אמת לא נפטר הלוה בזה וא"כ בהדבור לא נעשה מעשה. ובזה אין איסור השכר מכח הדין רק מכח הדיין הדן שלו אסור לקבל שכר וכיון דהאיסור מצדו י"ל דוקא היכי דמקוה ליטול שכר אסור אבל אם נוטל מתחלה א"כ בשעה שפוסק אין לו עוד הנאה מותר אבל בקידוש אפר פרה הוי להיפוך דשם אין האיסור על האדם רק על הקידוש דהרי הקידוש אינו רק הכשר מצוה והרי המילוי הוי נמי הכשר מצוה ומותר לקבל שכר ובע"כ דאין האיסור מכח האדם רק הקידוש גופו עשו לו מעלה להיות נעשה בחנם בלי שכר וא"כ בגוף המעשה והתם בקידוש בדבורו נעשה ונגמר המעשה הוי להיפוך אם לא נטל עדיין אף שיטול אח"כ מ"מ לא נתבטל למפרע דבזה שייך הסברא של הכ"מ כיון שכבר נתקדש ואם כבר קיבל שכרו הרי סוף סוף נתקדש ע"י שכר לכך בטל הקידוש והמשנה לא מדמה להדדי רק בעיקר הדין דשניהם שוין דאסור ליטול שכר וקנסוהו אפילו בדיעבד והם שוין בעיקר הדבר אבל באופני הדין אינן שוין דבדין מותר מקודם היכי דנוטל משניהם ואח"כ אסור ובקידוש הוי להיפוך אך עוד אני אומר דבר נכון