נדרי זריזין חלק ב שמו

כעין מעשה בטעות ומעשה בטעות לא הוי מעשה ולא בעינן בזה דיני תנאים ודבור כל דהו ואף גלוי דעת לבדו מבטלו דהוי כמעשה בטעות והוא ברור וביתר דבריו בזה לא עיינתי כלל. כי אין אני בעל מלאכה אחת ואני מדלג מבתר לבתר כאשר כתבתיי לו תחלה:

יא על מ"ש בדף ס"ד בישוב קושיות הפמ"א בתירוץ ב' די"ל דמכח מגו הוי שליחות לנכרי ע"ז הקשה מקדושין פ"ב דפריך מקטנים דאינן בני שליחות ומה פריך נימא מכח מגו וכו' הנה זה לק"מ חדא דמגו דידן הוי בדבר אחד ממש דבאותו דבר דנעשה שליח לנכרי נעשה שלוחא דשמיא נמי אבל התם על חלק הקטן הוי רק על הקטן ולא לגדול א"כ באותו דבר דבא לזכות לקטן ליכא מגו ומה דהוי שלוחים לגדולים זה הוי ענין בפ"ע ועוד זה דומה למ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ג בשם המרדכי במקנה מעות ומטלטלין יחד דאף דקי"ל קני את וחמור לא קנה כלל היינו דחמור אינו בר קנין כלל אבל בדבר דהוי בר קנין נהי דקנין אחד לא מצי לחול בו מהני מגו כן י"ל בזה קטן אין לו דעת לקנות בשום ענין לכך לא מהני לו מגו דהוי כקני את וחמור דלא אמרינן מגו אבל בנכרי דיש לו דעת ויכול לקנות ולזכות בכל דבר רק שליחות אין לו בזה מהני מגו ודוק:

יב ומה שרצה לדחות קושייתי בסוגי' הנ"ל על התוס' שכתבו דנ"מ בהקריב בלא דעת בעלים דהרי ר"י אמר הכל צריכין דעת וע"ז כתבת די"ל דר"י לא אמר רק לכתחל' אבל בדיעבד כשר בלי דעת בעלים הנה זה אינו חדא דלשון צריכין משמע אפי' דיעבד ואף אם נימא דצריך הוי לכתחל' כמ"ש הט"ז ביו"ד סימן י"ג אכתי מוכח כן מן הש"ס דאם ר"י לכתחל' אמר איך אמר חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים ומה ראי' אפשר מאי אפשר הרי קי"ל כל שעת הדחק כדיעבד דמי וא"כ בקטנים לא אפשר אכל בגדול דאפשר אסור בלי דעת לכתחלה ואף אם נאמר בקטנים אפשר להמתין עד שיגדל אכתי מהו פריך שם אלא מעתה יביא אדם חטאת על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה ומה ראי' הרי התם הוי שעת הדחק דצא ידעינן אם תשתפה והוי בדיעבד משא"כ לכתחל' היכי דאפשר בע"כ אין לחלק בין לכתחל' בין דיעבד ועוד מה פשוט שם ממתניתין דכהנים שפגלו במקדש דהוי שלוחא דשמיא דאי שלוחי דידן נימא לי' לתקוני שדרתיך וכו' ומה פריך נימא נמי כן דדלמ' לכתחל' בעינן שליחות והוי שלוח' דידן ואסור להקריב לכתחל' אך בדיעבד כשר בלי שליחות ולכך בדיעבד א"י לומר לתקוני שדרתיך ובפרט דהר"ן בתחלת הסוגי' רוצה לתלות דין שליחות בדין דעת בעלים רק דדוחה זה די"ל דמזה ליכא למפשט די"ל דהתורה עשתה שליח באופן שיהי' דעה בעלים אך מה קושיא דלמא באמת זה תלוי בזה והיינו בעיין אולי תלוי השליחות בדעת בעלים והוי ענין אחד ולכך לכתחלה בעינן דעת בעלים ובעינן שליחות דידן ובדיעבד דלא בעינן דעת בעלים לא בעינן שליחות ואין ראי' מפגולן פגול או דלמא דשליחות לא תליא בדעת בעלים ואף לכתחלה לא בעינן שליחות ומהו פריך הש"ס ובע"כ דליתא לזה רק ס"ל להש"ס דאין לחלק בזה בין לכתחלה בין דיעבד ודוק:

יג מה שהקשה על מה דהקשיתי בדף ל"א ודף ל"ב על הר"ן שכתב דבנזירות על נזירות כיון דהשתא אינו חל אינו חל אף להבא והקשיתי מ"ש מהקדש דלר"מ אף דלא חייל מהשתא חייל אח"כ וכתבת דלא ראיתי דברי הר"ן בכתובות ונדרים דף פ"ה דאף ר"מ לא קאמר רק לכשיהי' בעולם ולא סתם הנה נהפוך הוא דרו"מ לא ראה דברי הש"ס בפ"ה דכתובות דאמר שם רב לא תימא באומר יקדשו ידך לעושיהן אלא כיון דשמענ' לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידך וכו', א"כ מוכח דלר"מ היכי דלא מצי חייל מהשת' אף דלא אמר נעשה כאומר א"כ ה"נ כיון דהדין דאין נזירות חל על נזירות מיד ולא מצי לחול רק אח"כ יהי' נעשה כאומר שיחול אח"כ והר"ן בנדרים שפיר כתב להס"ד דמשני באומר יקדשו ידך ולא הוי ס"ל הך סבר' דאין אדם מוציא דבריו לבטל' ונעש' כאומר אך למסקנ' דשם דנעשה כאומר יפה הקשיתי:

יד מ"ש על מ"ש בחבורי דף כ"ח ע"ב ליישב קושיות הר"ן דקונמות מפקיע מידי שעבוד והקשה רו"מ עלי מדברי התוס' בשבועות פ"ג דף כ"ה ע"א דכתבו דבאוסר גופו על החפץ אף בדבר הרשות אינו חל וליכא כולל עכ"ד והנה אחר המחיל' טעה בזה ולא עיין בדברינו היטב דהרי אני כתבתי דאם אומר תשמישי עליך הוי הוא החפץ ואוסר עליו וא"כ הוי איסור חפצא ושפיר חל על דבר הרשות ועלי' חל נמי כיון דחל תחלת האיסור על החפץ חל נמי אח"כ גם על הגברא וכמ"ש הר"ן דלכך אין שבועה על נדר דבנדר יש נמי איסור גברא וא"כ ה"נ כן והתוס' לא כתבו רק אם תחלת האיסור הוי על האדם לא על החפץ זה אינו חל בנדר אבל אם תחלת האיסור הוי על החפץ חל נמי אח"כ גם על האדם ולכך הוי בזה כולל וא"ש דברינו וביתר מיעוט השגותיו לא עיינתי כלל כי הצרכתי להפסיק בין הפרקים מחמת טרדת ענינים אחרים ולא כתבתי כל הנ"ל רק על שעה חדא וממילא יבין על השאר כי לא מחשבותי מחשבותיו ודברינו ת"ל נכונין אין בהם נפתל ועוד חזון למועד לטייל עמו בזמן אחר בעזה"י בחמלת ה' עלינו ידידו הטרוד:

בדף לד ע"א ז גמרא ככר זה עלי הקדש וכו' עיין בר"ן דפסק הלכה כמ"ד יש מעילה בקונמות ועיין משנה למלך פרק ד' ממעילה וע' בקצה"ח סי' קי"ז ועיין בחבורי לחו"מ סי' הנ"ל (במהדורא ג') בתשובתי לק"ק קראקא שם הארכתי בזה בעזה"י אימת יש לו פדיון ואימתי אין לו פדיון גם אם כולם יכולין לפדותו או רק הבעלים יע"ש:

בדף לה ע"א ח ת"ש הכהנים שפגלו במקדש וכו' ואי ס"ד שלוחי דידן נינהו נימא לי' לתקוני שדרתיך וכו' עימ"ש בזה על דברי הרשב"א בזה ועל קושייתו בחבורי בפנים ע' הכל בחבורי ליו"ד מהדורא ד' סי' קכ"ז) בתשובה לק"ק טשארטקוב בנדון המקוה שם בארתי זה על נכון בעזה"י יע"ש ונדפס בחבורי שירי טהרה יע"ש:

בדף לה בסוגיא דהני כהני אעתיק פה מ"ש בתשובה לק"ק לבוב להרב החריף מוה' אלכסנדר שמואל היילפרין נ"י כעת הוא הרב המאה"ג אבדק"ק גאלגא:

תשובה ט הנה מכתבו קבלתי שעה זו ופניתי להשיבו מיד והנה דרך זה הניין לי כי הוא קושיא בקצרה וראוי להתעורר והנה מה שהעיר על תי' התוס' ביומא י"ט וקדושין כ"ג ע"ב ד"ה הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו שכתבו דרוצה למפשט בנדרים ממשנה וברייתא והקשה דהרי לפי תירוצם הב' אם הוי שלוחי דידן יכול למחות שלא יקריבו אנשי משמר וא"כ גם לתירוץ הראשון מסתמא הוי כן וא"כ לפשוט מב"ק דף ק"ט דקאמר שם מניין לכהן שבא ומקריב בכל עת שירצה וכו' ואם הי' זקן או חולה נותנו לכל כהן שירצה וקשה מה אריא כהן אפי' ישראל נמי אם שלוחי דידן נינהו עכ"ד והנה אם כי לכאורה יפה העיר בזה ראוי לו אך מ"ש מ"ש דשכחוהו רבנן לקושיא נפלאה תמה אני דלפענ"ד יש ליישבו בנקל דאטו כתבו התוס' דיכול להקריבו ע"י כהן אחר במשמר של זה זה ודאי אינו דנהי דבקום ועשה א"י רבנן לעקור ד"ת אבל בשוא"ת יכולין לעקור וא"כ כיון דתקנו רבנן היינו דוד ושמואל וחלקו את המשמורות שוב אין ביד הבעלים לומר שיקריב לו כהן אחר במשמר שאינו שלו רק כוונתם כך אם הוי שלוחא דשמיא יכול הכהן שבאותו משמר להקריבו אף שאין הבעלים רוצים בו אבל אם הוי שלוחא דידן אז אם אינו רוצה בכהן של אותו משמר יכול לעכב אבל מוכרח הוא להמתין עד שיהא משמר של הכהן שהוא רוצה בו אבל אין בידו להכריח שיקריב כהן של משמר אחר במשמר של זה אבל בכהן גלי קרא דיכול הוא ליתן לכהן שירצה להקריב במשמר שאינו שלו כמו שהוא עצמו הי' יכול להקריב כן ואם הוא קרבן מאלו שכופין אותו וממשכנין להקריבו עד שיאמר רוצה אני א"ש יותר דאם אינו רוצה בכהן שבאותו משמר אז אם הוי שלוחא דשמיא לא בעי כפי' כיון דרוצה להקריבו ועל איזה כהן לא בעינן דעתו אבל אם הוי שלוחא דידן אם אינו רוצה בכהן של אותו משמר כופין אותו שיאמר רוצה אני כמו בגוף הקרבן שכופין אותו אבל בכהן הבא להקריב אין כופין אותו רק יתן למי שירצה ובאמת לא ידעתי למה נקטו התוס' הנ"מ שאינו רוצה בכהן שבאותו משמר הרי י"ל על משמר אחר א"י לעכב בשום אופן רק הנ"מ באותו משמר גופו הרי הי' הרבה כהנים והי' יכול לומר איני חפץ בזה אלא בזה אבל במשמר אחר י"ל אף לפי הס"ד א"י לעכב כמו שא"י לעכב לומר שיקריב לו מי שאינו כהן כן ה"נ א"י לעכב לכהן שבמשמר אחר רק זה נ"מ לכהן שבאותו משמר ובזה הי' מיושב קושייתך. דבכהן גלי קרא דיכול ליתן לכל כהן שירצה ולא ידעתי מי הכריחם לומר ממשמר אחר:

והנה עוד הי' נראה ביישוב קושייתך דתמה אני עליך לפי דעתך למה לא תמהת יותר דלתירוץ קמא למה קאמר הש"ס בנדרים נ"מ למודר הנאה ולא קאמר נ"מ זו אם יכול לומר שאינו חפץ באותו כהן שבאותו משמר ולכאור' צע"ג בזה ועוד תמוה לכאור' עליהם דהרי מפורש בנדרים שם דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה א"כ אף אם הוי שלוחא דידן נמי א"י להקריב בע"כ אם אינו רוצ' באותו כהן דהכל צריכין דעת ואף את"ל במחוסר כפורים שא"צ דעת היינו רק דיכול להקריב בלי דעתו אבל עכ"פ אינו מוח' אבל במוח' ודאי דיכול לעכב ותדע דהרי עיקר ראייתו הוי דא"צ דעת מכח דאדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים הא לולי הראי' זו גם בזה הי' צריך דעת וא"כ מן הראי' אינו מוכח רק דלא בעינן דעת אבל במוחה להדיא לא שמענו וא"כ אף אם הוי שלוחא דשמיא יכול למחות ומה נ"מ כתבו התוס' וצע"ג ולכך נרא' דחדא מתורצת בחברת' דלתירוץ ב' דבעיות הש"ס בנדרים הוי אם הוי נמי שלוח' דידן והוי קשה להו אם הוי נמי שלוחא דידן מה נ"מ בדר"כ והוצרכו לומר נ"מ זו אם אינו רוצה באותו כהן ולפי הך תירוצ' בע"כ לא יסבור ר"כ כר' יוחנן דהכל צריכין דעת רק יסבור דא"צ דעת רק אף אם מוחה מהני והיינו כסברת הרשב"א בקדושין דף כ"ג דהיכי דהוי זכות גמור אף אם מוח' בפירוש נעשה שלוחו בע"כ והיינו רק לענין זכי' אבל לשליחות לא מהני וצריך דעת ממש ורצון ולכך אם הוי שלוחא דידן לבד יכול למחות אבל אם הוי נמי שלוחא דרחמנ' א"י למחות כן צריך לומר לפי תירוץ הב' אבל לתירוץ א' א"צ לומר דר"כ