נדרי זריזין חלק ב שמה

דאורייתא לחשש דרבנן וגם מה ראי' הריגת הנפש לחקון כל דהו דאין אונס בגיטין התם מן התור' מיירי והתור' לא חששה רק על הרוב וקרוב לודאי לא על המיעוט גם התם להרוג הרודף בנפשו בזה בעינן שיהי' הדבר קרוב לודאי ובזה שפיר לתורת ודאי לא הוי רק בחייבי כריתות דהדין להרוג ואל יעבור ולא בחייבי לאוין אין זה ודאי שתמסור נפשה וגם בחייבי כריתות התם הוי הטעם נמי משום פגמא תמסור נפשה ותרווייהו בעינן דהרי במחלל שבת וע"ז אף דבע"ז הוי יהרג ואל יעבור מ"מ אין הרודף נהרג ובע"כ תרווייהו בעינן הא בשביל ח"כ לבד לא ניתן להצילו בנפשו וכאן בצניעות כיון דכבר נשואות ולא שייך פגמא וחששו לח"כ א"כ י"ל ה"ה לח"ל דתקנת חכמים הוי אף ע"ד המיעוט כידוע וגם אינו דיני נפשות וי"ל דאף לח"ל חיישינן לצניעות מיהו בפני עצמו יש לו מקום לחלוק זה אף דאין לו ראי' מהתם:

ג מה שהקשה על מ"ש בדף נ"א ע"ב דבהקדש מהני בדעבד פדיון בלי עשרה והקשה מסנהדרין דף פ"ז בזקן ממרא דמחולק עם הב"ד אם בעינן עשרה והרי התם בעינן שיבא לידי זדונו כרת והיינו אם קדש אשה בו מוכח דאף בדעבד לא מהני בלי עשרה הנה גם מזה נא תברא חדא דהרי משכחת לה בעשה שליח לפדות ההקדש סתם והשליח פדאו בלי עשרה בזה י"ל נהי דבדעבד חל בלי עשרה מיהו שינה בשליחות הוי דהוא עשאו רק לפדות כדין ולא למה דלכתחלה אסור ובטל השליחות גם נ"מ אם הי' שוגג וסבר דמותר לכתחלה בלי עשרה כדעת הזקן ממרא ובזה י"ל דהוי פדיון בטעות דאם הי' יודע שהדין בעשרה לא הי' פודה אותו בלי עשרה ובטל הפדיון דהוי בטעות ובאיסורא לא ניחא לי' דלקני אבל אם ידע הדין ועבר ופדאו בלי עשרה י"ל שפיר דמהני דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב נעכב ובלא"ה הוי בדעבד פדיון גם גוף הדבר שכתב מעלתו דכוונת הש"ס בזקן ממרא דנ"מ לקדושי אשה זה אינו דדוקא שם בסוטה פירש"י כן אבל בהקדשות פירש"י דנ"מ לענין מעילה דהוי זדונו בכרת ייע"ש מיהו זה אינו ענין לדברינו דסוף סוף מוכח דבדעבד לא הוי פדיון כפירש"י שם ובע"כ כמ"ש לעיל בישובו:

ועוד הי' נראה דהנה בהקדש יש ב' דינין אחד לענין אם יצא לחולין ואחד לענין מעילה והנה יש כמה איסורים דהוי לא נהנין ולא מועלין ואף מן התורה הוי כן כמו בבשר לאחר זריקה וכמה דברים וא"כ ה"נ י"ל בזה דלחולין לא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב אבל בקדשים קיי"ל דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב ולכך י"ל דלענין שיצא לחולין ויהי' מותר בהנאה ודאי בעינן עשרה אפילו בדעבד כדין חולין דלא בעינן שינה עליו הכתוב אבל שיהי' בו דין מעילה כדין קדשים בעינן שינה עליו הכתוב ולכך כל דפדאו בלי עשרה עכ"פ מידי מעילה יצא ולא נהנין ולא מועלין ולכך י"ל התם בסנהדרין יהי' באמ' הכוונ' כמ"ש מעלתו לענין קדושי אשה וא"כ בזה הזקן ממרא יסבור כראב"י דבעינן י' וא"כ בלי עשרה לא יצא לחולין ואם קידש בו אשה אינה מקודשת דאינ' יכו' להנות ממנו ומתיר איסור כרת ולרבנן תפסי בה קדושין וביבמות אמרינן שפיר כיון דבלי חזקה נאמן ע"א רק במקום חזקת איסור אין ע"א נאמן וכאן בידו לפדותו ויועיל עכ"פ שיצא מידי מעילה א"כ כבר הורע חזקתו ואקליש איסורא ושוב נאמן לומר שנשאל עליו כיון דהורע חזקתו הראשונה ודו"ק:

ד מ"ש על מה שהקשיתי בדף הנ"ל על הכ"מ ממ"ש הרמב"ם גבי שלמים וכתבת די"ל כמ"ש התוס' בבכורת דף ט' ד"ה הקדיש זכר לדמיו דהוי רק בעולה ולא בשלמים וכו' הנה בדף ט' אינו רק בדף י"ד ע"ב אבל אחר המחילה טעית שם בדבריהם טעות גדול דאטו קאמרי התוס' דבלשלמים יש להם פדיון ויוצאין לחולין הרי הם הביאו רק המשנה דשקלים ושם מפורש דלשלמים ימכרו לצרכי שלמים ובדמיהן עולות א"כ מוכח דגם בזה קדושים קדושת הגוף רק דהחילוק הוא דבזכר הוי הוא עצמו עולה וא"צ מכירה אבל בלשלמים צריך למכרם לשם שלמים ובדמיהן יביא עולות ומ"מ קדושים קדושת הגוף ואין להם פדיון וא"כ תמיהתי במקומו עומד דעכ"פ פדיון אין להם והדבר מוכרח כן דאם כהבנתך דלשלמים הוי רק קדושת דמים ויש להם פדיון תמי' טובא מן הש"ס דחמורה דף י"א ע"ב גבי בעי רבא הקדיש חד אבר וכו' ופריך ותפשוט לי' מדידי' דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו ומה פריך נימא דבעיא דרבא הוי בשלמים ובע"כ דגם בהו קדוש קדושת הגוף ואיך כתבו התוס' להיפוך בע"כ כמ"ש בכוונתם והמעיין יראה שכן הוא בפשיטות שם:

ה מ"ש ליישב קושייתי מ"ש מקדש לזמן ממקדש חצי אשה אין דבריו נראין וא"צ תשובה על זה להמעיין:

ו מ"ש לדחות קושייתי על הר"ן בחבורי לק"א סי' רי"ט מה שהביא ראי' ממכות וכתבתי דהש"ס רוצה ליישב אף למ"ד מתירין הנדר קודם שיחול ודלמא ר"י ס"ל כן וכתבת דהרי בתשובת הר"ן סי' נ"א כתב הטעם דאין מתירין עד שיחול מכח ברירה והרי ר"י יש לו ברירה הנה זה ודאי אין לתלות פלוגתא של הש"ס באם מתירין הנדר קודם שיחול או לא כדין ברירה דא"כ קשה הך מ"ל שם והיינו ר' פפי דבשאלה לכ"ע אין מתירין עד שיחול איך אמר לכ"ע ואטו תנאי שקלית מעלמא והרי כמה תנאים דס"ל ברירה ולדידהו מהני קודם שיחול וכן ממה דפריך שם ממשנה ודחה ר"נ הוא הו"ל לומר דכהני תנאים אתיא דאית להו ברירה וכן קשה יותר לרבינא שם דקאמ' דלכ"ע מתירין קודם שיחול ופריך שם עליו מן המשנה ומהו פריך נימא דר"פ אזיל למ"ד יש ברירה והך משנה אתיא כמ"ד אין ברירה ובע"כ דלאו בפלוגתא דברירה תליא מלתא וגם י"ל דלגבי חכם המתיר הוי כתולה בדעת אחרים ובתולה בדעת אחרים י"ל לכ"ע אין ברירה ואין בידי להאריך בזה כי אין התשובת הר"ן בידי באופן שאותיותיו יחכמני להבין דבריו ועכ"פ אני יפה כתבתי עפ"י ההכרח מן הש"ס דאין לתלות זה בברירה ומ"ש לדחות תירוצי על מה דלא נקט הר"ן הטעם מכח נדר שהותר מקצתו מכח דברי תשובת הר"ן בסי' י"ז הנה אין זה תימה אם הפוסקים סותרין דבריהם מתשובת לפרקים או בתשובת עצמן וכמה פעמים מצינו ברמב"ם מפירושו לפסקיו ובהרא"ש מפסקיו לתשובותיו ואני לא באתי רק ליישב דברי הר"ן הללו דאז הוי ס"ל כסברתי ומ"ש מן הירושלמי דפ' השותפין להוכיח זה הנה זה י"ל שפיר דתלוי בדין ברירה כיון דלגבי הנודר עצמו הוי כתולה בדעת עצמו דבידו לשאול למי שירצה ולכך הירושלמי יסבור כמ"ד יש ברירה ולכך בנודר שלא יהנה לפלוני ולמי שאשאל ממנו כיון דיש ברירה א"כ הוברר הדבר למפרע שבשעת הנדר הוי דעתו לשאול ונאסר גם לזה הוי כנדר אחד ממש אבל למ"ד והכי קיי"ל דאין ברירה אפילו בחולה בדעת עצמו יפה כתבתי שזה לא נחשב נדר אחד כיון דאינו חל רק לאחר השאלה ולא שייך בי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולעני זה שפיר יש לתלותו בדין ברירה ובזה עמדו כל דברינו בעזה"י בזה וביתר דבריו בענין זה דלגתי מבתר לבתר מכח אפס הפנאי וכל שאני רואה שאינו השגה גדולה אני מניחו ויהי לו אשר לו ולקצר אני צריך ומ"ש דבתולה בד"ע י"ל יותר ברירה כן כחב הב"ח סי' תי"ג סברא זו והובא בספר ישועת יעקב בא"ח שם ונהי שתמהו עליו מן הש"ס משמע להיפוך עכ"פ בירושלמי י"ל דס"ל כסברת הב"ח בזה ודו"ק:

ז מ"ש על מ"ש בק"א לתמוה על פירש"י בב"ק ד"ה מפגל שכת' חטאת לשם שלמים והרי חטאת פסולה שלא לשמה וע"ז כתב דפירש"י מפורש במנחות דף מ"ט גבי עקירה בטעות הנה ידידי גם עקירה זו שרוצה לעקור דברי הוי בטעות וירד להשיג ולא הכין קושייתי מה אני משיג על רש"י הנה הש"ס במנחות שפיר מפרש המשנה שפגולן פגול דהיינו בחטאת לשלמים ופסול באמת אך הרי רש"י בב"ק שם כתב ולא עלו לבעלי' לשם חובה וצריך אחר א"כ משמע דהקרבן כשר דאל"כ פשיטא דחייב קרבן אחר ורש"י נקט לשון המשנה דפ"ק דזבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וע"ז תמהתי יפה דהרי הוא פסול ובזה נדחה מה שרה לדחות קושייתי השני' למה לא פירש להיפוך שלמים לשם חטאת וכתבת דבשלמא חטאת לשם שלמים דשלמים נאכלין יותר הוי חוץ לזמנו אבל שלמים לשם חטאת הרי כיון למעט באכילתן ובאמת טעית בזה דאם הוי כוונת רש"י שחישב לאכלו יותר כדין שלמים א"כ הוי פיגול ממש ופסול בכל הקרבנו' ואיך כתב רש"י שלא עלו לבעלים לשם חובה ובע"כ רש"י אינו מפרש שכיון על חוץ לזמנו רק שכיון לשם שלמים והיינו שינוי קרבן אבל כיון לאכלו רק יום ולילה או לא הי' בלבו זמן כלל וזה כשר בכל הקרבנות רק דלא עלו לשם חובה וע"ז שפיר תמהתי דבזה הי' אפשר למנקט להיפוך שלמים לשם חטאת וז"פ:

ח מה שתמה על מ"ש בדף ז' בתשובתי להגאון מהר"ז ז"ל להסתפק בפאה אם כופין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה וכתבת דהוא ש"ס ערוך בסוף חולין גבי ההוא דשמטה לכפה ונגדי' ר"י ומסיק הש"ס לעולם כרבנן הנה גם בזה טעית דמה דנגדי' התם הוי מכות מרדות דרבנן על העבר והוי רק י"ג מכות וספק שלו הוי אם כופין אותו לקיים וזה אין לו שיעו' והן אמת דפרש"י שם תמוה דפרש"י שם דהוי מ"מר ואין לו שיעו' עד שיעש' והוא תמוה דהרכיב ב' דברים יחד דמכות מרדות יש לו שיעור והוא רק על העבר ומא דכופין עד שתצא נפשו זה הוי ענין אחר לכך פירש"י תמוה והנה להיפוך נמי אין ראי' ממה דנגדי' מכת מרדות ולא כפאו עד שתצא נפשו היינו דהתם לא הי' מסרב לציית דינא ולכך לא הלקהו רק על העבר אבל לעולם אם מסרב י"ל דכופין אותו עד שתצא נפשו:

ט בדף ז מה שהקשיתי דמה מבעיא לי' לר"פ הרי הר"ן כתב דלכך לא מבעיא בקדושין מכח דבגט יש מעשה וא"כ התם נמי הוי מעשה דנתן הכסף לידה וכתבת דהתם הוי הספק אם מגרשה בגט או בדבורא בעלמא לכך הוי נתינת הגט מעשה המוכיח אבל בקדושין דהוי הספק אם קדשה לו או לאחר הרי סוף סוף מוכרח ליתן לה ואין המעשה ראי' הנה משום הא לא אריא דהרי גם בגט י"ל דבדבורא מגרש לה והגט הוי לראי' בעלמא לגבות כתובתה כלל שטרות דעלמא דהוי לראי' גם כיון דחזקה מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו אם כן מן הסתם מקדשה לעצמה כיון דמקדשה בשלו:

י מה שעמד על דברי בק"א מ"ש ליישב דברי התוס' בנזיר דבתנאי דלשעבר לא בעינן משפטי תנאים ולו לא נראה לו סברא זו הנה לדעתי הוא סברא ברור' יודה בה כל משכיל דבשלמ' בתנאי על להבא דאפשר למעשה להתקיים אם יקיים התנאי אז הוי המעשה אלים ושייך לומר לא אתי דבור ומבטל מעשה ובעינן משטפי תנאים דומיא דב"ג וב"ר אבל בתנאי דלשעבר כיון דהוי גלוי מלתא בעלמא ואגלאי מלתא למפרע שלא הי' מקום למעשה לחול מתחלה והוי