נדרי זריזין חלק ב שמד

וא"כ ה"נ הרי מפורש לקמן דלרבנן אין פותחין בנולד ומיתה הוי נולד אבל עניות לא הוי נולד ופותחין בו כדילפינן מכי מתו כל האנשים ייע"ש ולפ"ז להתיר ע"י פתח ולהיות ניתר בלי פתח לומר דאדעתא דהכי לא נדר. הנה הם מהיפוך אל היפוך דלהתיר ע"י פתח בעינן מלתא דשכיחא אבל במה דלא שכיח אין פותחין בו דהוי נולד אבל להיתר בלי פתח לומר אדעתא דהכי לא נדר הוי להיפוך דהיכי דיש אומדנ' לומר דאדעת' דהכי לא נדר והוא לא שכיח אז אמרינן כן דלא הו"ל לאקצויי כיון דלא שכיח לא אסיק אדעתי' אבל במה דשכיח לא מהני אומדנ' דכיון דשכיח הו"ל לאתנויי ולכך א"ש דבאין לו מה יאכל כיון דעניות שכיח לא מהני אומדנ' לומר דאדעת' דחיותא לא אדרי' כיון דשכיח הו"ל לאתנויי ומדלא התנה לא מהני בזה אומדנא אבל בחולי דלא שכיח לא הו"ל לאתנויי לכך שפיר יש אומדנ' דלא אדרי' מחיותא כן הי' נראה נכון מיהו לדעת הר"ן שהביא ראי' מהך משנה לדין חולה ומשמע דשוין הם בע"כ הוא מפרש דגם שם מיירי בנדר העני ולא המקבל וכמ"ש תחלה ודו"ק:

ומה דהקשו בדף ט"ו דמהו פריך והא מצות לאו להנות נתנו וכו' הנה זה מבואר בספרי שם במקומו אך מ"ש רו"מ דדבר זה כתבו התוס' בכמה דוכתא דמצות לאו להנות ניתנו הוי מכח דהוי שלכד"ה מי יתן ויראני באיזה מקום כתבו כן התוס' או שאר הקדמונים ובאמת הוא לקוח רק מספרי ספר החיים ה' ר"ה שם חדשתי זה בעזה"י ובנדון מ"ש ליישב דברי הב"ח מקושיות הט"ז בזה אין ההכרח להשיב והיות כי אין לי פנאי ואני מוטרד הנחתי יד מזה ז"ז אין להאריך דברי ידידם:

דף לד תשובה ד גמרא ומחזיר לו אבדתו וכו' אבל בנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר דקא מהני לי' פרוטה דר"י. יש לעיין מה כוונת לא מהדר דקאמר אם הכוונה דמצא אבדתו ומכיר שהוא שלו לא יטול כלל ויהי' מונח או הכוונה אף אם כבר נטל לא יחזיר לו והנה אם נימא דכוונתו דאף אם נטל לא יחזיר לו קשה מה יושיענו זה הרי סוף סוף אינו שלו של המוצא כיון דבדבר שיש בו סימן מיירי וליכא יאוש ובע"כ יהי' מונח בידו וא"כ הרי שומר אבדה חייב בשטוח וניעור וא"כ סוף סוף נהנה ממנו פרוטה דר' יוסף וא"כ שוב מה איכפת לנו אם יחזור או לא ובע"כ דמ"ש לא יחזור היינו שלא יטול האבדה או אם נטל לא ישטח וינער ויהא מונח עד שיבא אליהו והנה באמת הוי קשה לי מ"ט לא יבא עשה דהשבת אבדה וידחה לאיסור נדרים ולכאורה י"ל דנדרים הוי עשה ול"ת כמ"ש הרשב"א בחדושיו אך לפ"ז תקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל המדיר לוקה ולא המודר א"כ ליכא לאו ועשה רק איסור' בעלמ' וא"כ ראוי שידחה עשה דהשבת אבדה לאיסור זה ואין לומר דמיירי באם המחזיר נדר שלא להנות מבעל אבדה דא"כ למה מוקי מתניתין בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה הו"ל לחלק גם בזה דגם מיירי בנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר רק דמיירי דבעל אבדה הדירו ואז מותר להחזיר לו מכח דעשה דהשבת אבדה דוחה וכך הו"ל לחלק בנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר בין אם נדר בעל האבדה או המחזיר נדר ועוד קשה יותר מהו פריך מן המשנ' מהו מתרץ מקום נימא דמיירי בנכסי בעל אבדה אסורין רק דבעל אבדה נדר והדיר את המחזיר ודו"ק ולכאורה הי' אפשר לומר דהטעם בזה כמ"ש בפ"ג דכתובות דאלו אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל כן ה"נ כיון דאלו אמר בעל האבדה לא בעינא להשיב לו לא הוי עשה אך לפמ"ש התוס' שם הכוונה דא"כ היא עושית איסור א"כ הכא דבעל אבדה אינו עושה כלום ומה בכך דאלו אמר לא בעינא והוי כמו אמר לו אביו אל תחזיר דלולי קרא הי' עשה דוחה עשה אף דאם רצה אביו הי' אומר לא בעינא מיהו א"ש ממ"נ דאם בעל אבדה נדר א"כ לדעת הרמב"ם המדיר עושה איסור שוב הוי כמו התם בכתובות באונס והרי אלו אמר לא בעינא ליתי' לעשה ואיך יעשה בעל אבדה איסור בל יחל. ואם המחזיר נדר ולא בעל האבדה שוב הוי עשה ול"ת וא"ש ודו"ק:

בדף לה ע"ב תשובה ה גמרא אבעיא להו כהני וכו' בחדושי לתורה פרשת אמור הארכתי בזה ואעתיקנו כאן הנה אחר פ' בעל מום שפסול למזבח נאמר שם וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל ויש לדייק מה טיבו של ישראל לפ' זו דבעל מום פסול למזבח הרי זה שייך רק לכהנים והוא יתברך באמת לא ציוה למשה רבינו לומר כן רק לאהרן ולמה הוסיף משה לאמר זה אל כל ישראל וגם יש לדייק דהו"ל לומר ויאמר משה כן אל אהרן וכו' כמ"ש בפ' וארא למה לא אמר כאן לשון כן ולזה נראה לפרש כך ונקדים דהנה בש"ס הנ"ל דמבעיא בהני כהני הקשו התוס' והר"ן דהרי בקדושין אמרינן בפשיטות דהני כהני שלוחי דרחמנ' נינהו והר"ן תרצו דרוצה לפשוט ממשנה וברייתא והתוס' מתרץ דמבעיא לי' אם הוי שלוחי דשמיא לבד או גם שלוחא דידן והנה נראה לי דאדרבא הר"ן מודה לסברת התוס'. דנהי דהוי שלוחי דשמיא מ"מ הוי נמי שלוחי דידן וי"ל אדרבא דזה פשיטא ודאי דהוי נמי שלוחי דידן ומה דלא ניחא לי' לפרש הבעיא כן דמבעיא לי' זה י"ל דהנה רש"י פירוש בפ"ב דקדושין ד"ה דינא רבא ודינא זוטא אבל דנהי דלא נחשב שליח גורם מיהא הוי ייע"ש א"כ מוכח דהיכי דלא שייכי שליחות גורם עכ"פ מקרי וא"כ ה"נ מה מספקא לי' להש"ס אם הוי גם שלוחא דידן או לא ונ"מ למודר הנאה דלו יהא דהוי לי' גם דין שלוחא דידן כיון דהוי גם שלוחא דשמיא א"כ הוי זה וזה גורם ומותר ואף דבדשיל"מ זוז"ג אסור י"ל הר"ן ס"ל כן. או י"ל דדשיל"מ רק דרבנן ובמקדש אין שבות במקדש ואף בשאר איסורים וכמ"ש הפרי מגדים ה' יוה"כ סי' תרכ"ב גבי קרצו ומירק אחר על ידו ייע"ש. וי"ל יותר לפמ"ש הצל"ח דבדבר דשייך היום ומחר לא שייך דשיל"מ וא"כ ה"נ הרי הכהן יכול להקריב לו היום ומחר ג"כ ואף דנדרים הו"ל דשיל"מ מכח שאלה ולא מכח זמן מ"מ י"ל הרי באמת בדשיל"מ בעינן שיבא ממילא ומכח זמן רק מה דנדרים הו"ל דשיל"מ היינו כיון דמצוה לתשולי עלה הו"ל כבא מכח זמן וא"כ תינח אם הי' נחשב בבא מכח זמן דשיל"מ גם ע"י היתר השאלה הו"ל דשיל"מ אך באם הוי בא ההיתר מכח זמן לא הו"ל דשיל"מ. כיון די"ל דיקריב לו היום גם למחר א"כ גם ע"י שאלה לא הו"ל דשיל"מ דלא עשאוהו רק כאלו הי' בא מכח זמן ולא עדיף מני' לכך לא פירש הר"ן כן אבל מודה הוא להיפוך דהוי נמי שלוחא דידן ונ"מ לנו אם עשה שליח כהן בעל מום להקריב אם הוי רק שלוחא דשמיא אין המשלח עושה איסור כלל ואם הוי גם שלוחא דידן א"כ בזה לא הו"ל זוז"ג דהרי בזה אין התור' עושהו שליח וא"כ הוי רק חד גורם ונהי דקיי"ל אשלד"ע ואפי' בשוגג מ"מ עכ"פ בדיני שמים חייב ולכך אם נימא דהוי שלוחא דידן ג"כ אז נ"מ גם לישראל שידעו מפסול בעל מום ולפ"ז א"ש דהנה כל מה שהקב"ה גוזר בתורה הוי רק לדיני אדם ולא למה דאינו שייך רק בדיני שמים ותדע דהרי במעילה ושליחות יד קיי"ל דיש שלד"ע דגלי קרא וא"כ הרי אמרינן בש"ס שם דדינא רבא ודינא זוטא א"ב א"כ לב"ה דס"ל דאינו חייב רק בדיני זוטא א"כ מנ"ל דמעילה וש"י הוי חייב אף בדיני אדם דלמא לא גלי קרא רק לדינא רבא דבעלמ' הוי דינא זוטא וכאן דינא רבא ומנ"ל עוד לד"א ובע"כ דהתורה לא דברה רק מה דשייך לד"א ולא לד"ש וא"כ ה"נ הקב"ה ציוה רק לאהרן מכח דמיירי מדיני אדם ואם הי' מצוה גם לישראל הי' חייבין גם בדיני אדם לכך ציוה לומר כן רק לאהרן אבל משה רבינו מעצמו דיבר גם לישראל, שידעו שלא יעשו את בע"מ שלוחין להקריב כי עכ"פ יתחייבו בדיני שמים לכך לא אמר וידבר משה כן דבאמת לא דיבר כן שהוא יתברך אמר רק לאהרן והוא דיבר גם לישראל לשמרם גם מד"ש ואתי שפיר בעזה"י:

בדף לה בעזה"י אעתיק כאן תשובה לכמה השנות על חבורי ממשכיל אחד מבארדיטשוב שמו מו' בינם איגר נ"י:

תשובה ו א' מה שהקשה על חבורי דף מ"ה ע"ב שהעליתי דין חדש במגרש בע"מ בשוא"ת דנפסלה לכהונה ותמה ע"ז מפ"ק דיומא דף י"ג ע"ב דקאמר שם דמגרש לחדא ע"מ שלא תכנסו לבה"כ הנה אין כאן אפילו התחלה וריח קושיא דאפשר דאין ה"נ דתפסול לכהונ' מיהו כיון דעכ"פ הגט לא יחול כשתכנס לבה"כ עדיין נקרא ביתו דהרי עדיין ביתו הוא ולדעתי אפי' אם הי' כה"ג נושא אשה הפסול' לו כיון דאינו מחלל עבודה כדקיי"ל דנודר ועובד יורד ומגרש ומכ"ש אם נשא בשוגג דאפי' נודר לא בעינן או נקרא ביתו כיון דעכ"פ קדושין תפסו בה הוי ביתו, והרי עדיין הוי אשתו ומכ"ש אם תחלה בהיתר נשאה נהי דעתה נאסרה עליו מ"מ כל זמן דלא גרשה עדיין ביתו הוא ויכול לעבוד עבודה וזה אמת ברור לדינא דכה"ג בכה"ג יכול לעשות עבודה ביוה"כ מיהו כאן לא צריכנ' לזה כיון דעיקר הטעם שלי מכח דגירושין אית לי' קלא ויוצא עליו קול גרושין ובביטול התנאי לא ידעו א"כ תינח בעלמא במי שרוצה לגרש באמת בזה לא חיישינן לבטל התנאי בקום ועשה ואית לי' קלא דגרשה אבל בכה"ג דאינו מגרש מחמת שנאה רק מחשש שמא יהי' בלי בית א"כ מידע ידעי דאם תמות חברתה תעייל לבה"כ כדי להיות לו בית אחד דהרי אין דעתו לגרשה וממ"נ אם לא יהי' לו קול לא ידעו מן הגרושין כלל ואם יהי' לו קול מידע ידעי דאין דעתם לגרושין רק שלא יהי' לו ב' בתים ובלי בית ובזה ודאי אם תמות תעייל הוא לבה"כ והוי כמו בעלמא בתנאי קום ועשה ולא נפסלה בזה לכהונה וז"ב ופשוט:

ב ומה שכתב על מ"ש שם לישב דברי התוס' מה דהקשו רק מצנועת ולא מפריצות וגם תירוצם לא שייך על חשש פריצות וכתבת דא"כ לא הקשו התוס' כלום דבשביל אחד לא תקנו כמ"ש הבית מאיר. הנה בזה יפה אמר דאין אני משועבד לדברי הבית מאיר וכל דברינו בדבור הזה הוא שלא כדבריו רק בשביל אחת ממנו נמי תקנו ומדברי התוס' הנ"ל יהי' מוכח שלא כדבריו ומ"ש רו"מ דא"כ גם קושיות התוס' לא קשה די"ל דמשום לאו לא ימסרו נפשם והביא ראי' מסנהדרין דף ע"ג גבי רודף אחר נערה המאורסה דמוכח שם חילוק זה הנה אין זה אפילו ראי' כל דהו דמה ראי'