נדרי זריזין חלק ב שמג

מיהו קצת דעת יש לו אם מחשב שיעש' לדעת הגדול זה נחשב דעת ולכך בהצטרף תרווייהו דהגדול מכוין על מעש' הקטן והקטן מכוין לדעת הגדול אז מהני ויהי' זה כעין מה דמפורש בש"ס פ"ק דחולין דקטן אין לו מחשב' אבל מעש' יש לו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו פליגי הרי דמחשבתו לבד לא מהני אבל בנכרת מתוך מעשיו יש לו מחשב' כן ה"נ בזה אם הגדול מור' ומלמדו והוא עוש' כן הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמצרף דעתו לדעת הגדול ונעשין יחד אבל אם אינו מור' לו כן לא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא מהני עע"ג וזה יהי' כוונת הרא"ש כיון דעכ"פ יש לו מחשב' לענין זה לצרף דעתו לדעת הגדול א"כ אם הוי ידעינן בבירור שהוא מכוין להיות דעת הגדול כדעתו הוי מהני אף בלי מעש' רק כיון, דקטן הוא אין דבורו דבור ואין עדותו עדות א"כ אין לשער על מחשבתו אם מכוין נצרף דעת הגדול לדעתו או לא ולכך בעינן שילמדו אותו אז מחשבתו ניכר מתוך מעשיו דמכוין לדעת הגדול לעשות על דעתו וא"כ זה יהי' כוונת הרא"ש כיון דבע"כ מוכרח מן הש"ס. דמעש' זו של נתינ' לכהן לא נחשב מעש' א"כ נהי דגדול. עע"ג אין הכהן יודע אם של קטן הוא דהיינו כוונת הגדול העומד ע"ג אם כוונ' זו עול' לקטן והוי כאלו הקטן כיון כן והוי דעת אם גם הקטן מכוין לכך או אפשר דאין הקטן מכוין לדעת הגדול וממילא להיפוך גם דעת הגדול לא נעש' לדעת הקטן רק הוי אדעתי' דנפשי' והקרבן של קטן ואין לו דעת ומוכח דלא בעינן דעתו והוי כוונת הרא"ש דא"י לפרש כפשוטו דאין לו דעת דקש' לו קושייתינו דלמא בגדול עומד על גביו לכך תירץ דעכ"פ לכהן אין ידוע אם הוא של קטן היינו דעת הגדול אינו יודע אם נעש' של הקטן או לא כיון דדעת הקטן א"א לדעת כיון דאין מחשבתו ניכר. מתוך מעשיו וא"ש ודו"ק:

ועוד הי' אפשר ליישב מה דהקשו המפ' שם למה. בגט מהני גדול עע"ג ובשחיט' משמע דאחרים רואין לא מהני לרבנן עיין בב"י או"ח סי' ת"ס וי"ל כך כיון דאין ע"א נאמן באתחזק איסור' אבל במה דבידו נאמן א"כ התם בגיטין מיירי דהבעל עומד ע"ג ובזה נאמן הבעל לומר דמכוין לדעת הקטן כיון דבידו לגרש' אבל בשחיט' מיירי דאין הגדול יכול לשחוט וא"כ אינו בידו לכך אינו נאמן על כוונתו לומר שהוא מכוין לדעת הקטן ואינו דומ' לשוחט בעצמו דעוש' מעש' וחזינן דעתו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו גם הוי בידו ונאמן על כך אבל אם הקטן שוחט והגדול רוא' וא"י לשחוט אינו נאמן על כוונתו לומר דמכוין לדעת הקטן דאין ע"א נאמן באתחזק איסור' וכן יהי' כוונת הרא"ש כך דנהי דהגדול אומר שמכוין לדעת הקטן מ"מ כיון דזה אינו בידו אינו נאמן על כך ובפרט דהקטן מוחזק דאין לו דעת ואם הגדול אומר שכיון לדעת הקטן הוי כאלו בא לעשות מדבר שאין לו דעת לבר דעת והוי כמעיד נגד החזק' ואינו נאמן וזה יהי' כוונת הרא"ש דהכהן אינו יודע דהוא של קטן היינו דדעת הגדול הוי דעת הקטן אינו יודע זה כיון דאין הגדול נאמן על כך כן נלפענ"ד נכון דברי הרא"ש לפי חומר הנושא ודו"ח:

דף ל"ה ב גמרא ת"ש הכהנים שפגלו במקדש וכו' הא שוגגין פטורין וכו' עיימ"ש בזה בחדושי בפסחים דף ע"ב בחבורי לא"ח (שנת סד"ר) לפ"ק עיי"ש מ"ש בזה מה שיש להקשות בסוגיא זו ייע"ש:

לר"פ אין בין המודר אעתיק מ"ש בתשובה לק"ק קראקא ליד הרבנים המופלגים החריפים כש"ת מו' מנחם סג"ל והרבני מוהר"ר פרץ במוהר"ר שלמה זלמן באסטיל נ"י:

תשובה ג הנה ע"ד אשר הערו מקור הירושלמי ר"פ אב"ה דמשני על קושיות הש"ס דילן כתירוצא קמא דר"פ וכתב הרב בעל קרבן העדה דלא חשש הירושלמי לקושיות הש"ס דילן ואימא שלא ילעוס חיטין ויתן ע"ג מכתו והנה נראה לרו"מ הטעם למה לא חשש לזה הירושלמי מכח דס"ל דאף באומר מאכלך עלי נמי אסור בלא ילעוס חיטין וא"כ קשיא מה דמבעיא בירושלמי בנדר מן הככר אם מותר לחמם בו ידיו ולפשוט מהך משנה דאסור דאל"כ נימא דהוי כוונתו שלא ילעוס חיטין עכ"ד והנה לפי דבריהם יותר הו"ל להקשות דהרי בעיא דנודר מן הככר לא מיירי דזכר לשון מאכל רק אמר סתם ככר זה עלי ובזה מבעיא לי' אם מותר לחמם בו ידיו ומשמע הא אם זכר לשון מאכל פשיטא לי' דמותר לחמם ידיו ובמשנה משמע דאסור והירושלמי בנודר מן הככר ודאי לא מיירי דנדר רק ממאכל דא"כ הו"ל לומר הנודר מאכילת ככר ומדאמר הנודר מן הככר משמע דאמר סתם ככר זה עלי ובזה דוקא מבעיא לי' והנה קושייתם לא קשה מידי דודאי באומר אכילת ככר עלי, ודאי דמותר בהנא' ואף באומר הנאת מאכלך עלי נמי מותר בשאר הנאה שאינו דרך מאכל ולא לחנם נקט הש"ס שלא ילעוס חיטין ויתן ע"ג מכתו ולמה זכר לשון ילעוס הו"ל לומר כפשוטו שלא יתן חיטין ע"ג מכתו ובע"כ דזה פשיטא לי' דמותר רק כיון דלועס חיטין א"כ הוי כאן אכיל' בזה י"ל דאסור בהנאת מאכלך וא"כ י"ל דהירושלמי ס"ל אף באומר מאכלך עלי נמי אסור ללעוס חיטין כיון דהוי אכילה וזה פשיטא לי' דאסור אבל לחמם ידיו מה שאין בו אכיל' זה פשיט' דמותר בזה ובנדר סתם מן הככר מבעיא לי' וזה פשוט ואמת:

ודרך פלפול קצת י"ל אם היו מעיינין שם בספרי בעזה"י הי' מתיישב להם גם לפי הבנתם לפי מה שפלפלתי שם אם לעיסת חיטין ע"ג מכתו אם הוי כדרך הנאתן או שלא כד"ה ומדברי המג"א סי' תס"ו מוכח דהוי שלא כד"ה. ומן הש"ס דנדרים מוכח להיפוך ולפי זה י"ל דזה הוי בעיות הירושלמי אם מותר לחמם בו ידיו אם כנדרים מותר נמי שלכד"ה או בנדרים שאסור אף שלכד"ה וכמ"ש המשל"מ ה' נדרים ושבועות וא"כ לפ"ז מה דלא חשש הירושל' לקושיות הש"ס אימא שלא ילעוס היינו או די"ל דבנדרים אף שלכד"ה אסור וממילא אף במאכלך עלי נמי אסור בזה או יש לומר להיפוך דבנדרים מותר שלכד"ה וממילא אף באומר הנאת מאכלך עלי נמי מותר כיון דאמר לשון הנאת מאכלך וזה אינו הנאה כיון דהוי שלכד"ה א"כ זה עצמו בעיות הירושלמי גבי לחמם בו ידיו אי נימא דבנדרים אף שלכד"ה אסור ואסור לחמם בו ידיו וממילא מה דלא אמרינן התם במשנ' דאסור ללעוס חיטין היינו דאז אף באומר מאכלך עלי נמי אסור שלכד"ה ואסור בלעיסת חיטין או נימא להיפוך דבנדרים מותר שלכד"ה ומותר לחמם בו ידיו ולכך לא מפרשינן התם באומר הנאת מאכלך עלי שלא ילעוס חיטין דזה אינו בכלל הנאה ומותר אף בהנאת מאכלך נמי בלעיסת חיטין וא"ש ועוד נראה לפמ"ש בק"א סי' רכ"א בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט הדין דלא ילעוס חיטין. וכתבנו דזה תליא בפלוגתא דידים שאין מוכיחות אם הוי ידים או לא וקושיות הש"ס דידן הוי לרבא לשיטתו דס"ל דלא הוי ידים ולכך פריך הש"ס ואימא שלא ילעוס חיטין ויתן ע"ג מכתו וא"כ נהי דנוטה יותר לפרש הכוונ' כלים שאין עושין בהן אוכל נפש מ"מ כיון דאפשר לפרשו על לעיסת חיטין הוי ידים שאין מוכיחות ייע"ש וא"כ א"ש דהירושלמי יסבור שם כמ"ד דידים שאין מוכיחות הוי ידים ממילא כיון דנוטה יותר לומר כוונתו על כלים שאין עושין בהם אוכל נפש מפרשינן כן ולא על לעיסת חיטין וסוגיא דידן אזלא למ"ד דלא הוי ידים ודו"ק:

ומה שהקשו על הר"ן בדף מ"א שכתב דאם החולה אסר על עצמו נכסיו של רופא מותר אפי' ליקח סם של הרופא דמחיותי' לא אדרי' והקשו מנ"ל כן גם משנה מפורשת בהמודר הנא' מחברו ואין לו מה יאכל וכו' למה לא יתן לו להדיא הרי מחיותו לא אדרי' ולשון המשנ' שם דקאמר פלוני מודר הנאה ממני משמע שהעני נדר ממנו וכמ"ש בפ' השותפין ואמאי לא נימא מחיותו לא אדרי' עכ"ד הנה מ"ש מנ"ל להר"ן כן לא עיינו שם בש"ס דף ל"ט עולא אמר לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדרי' מן חיותא ייע"ש בכל הסוגיא ובהר"ן שם ומזה הוציא הר"ן דעתו דמה לי זה או זה. ומה שהקשו מאין לו מה יאכל לק"מ דשם אפשר לקבל צדקה מאחר ואינו דומה לרפוא' דלאו מכל אדם האדם זוכה להתרפאות כמ"ש הר"ן שם. הן אמת דזה לא שייך רק בגוף הרופא אבל לחבל ממנו הסמים לא שייך זה והוי שפיר דומה לאין לו מה יאכל אך לא ידעתי למה משמע להו דהמודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל דמיירי בנדר העני הרי אדרבא הרש מביא זה בדף ל"ט ע"ב ד"ה ולענין הלכה וכו' אבל היכי דיהיב לי' מידי כיון שהוא מהנהו מיד ליד ולא גרמא הוא אסור והיינו דתנן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל וכו'. וע"ז כתב הר"ן שם זה על נכסי מבקר אסורין על החולה ייע"ש. א"כ מוכח להדיא דהר"ן מפרש זה דמיירי דהנותן הדירו לא המקבל וכן באותו דבור גופו בדף מ"א ע"ב הביא הר"ן דין זה וסיים ומיהו היכי דחולה אסר עצמו נכסיו של מדיר מוכח שם להדיא דהר"ן מפרש הך דינא דהמודר הראה מחברו ואין לו מה יאכל היינו שהמקבל הדירו לא שהנותן נדר ומה שהוכיחו מלשון פלוני מודר הנאה ממני י"ל הכוונה היינו דמודר ממני שאני הדרתיו ומה שהוכיחו מפ' השותפין אדרבא משם מוכח להיפוך מדפריך ת"ש הי' אחד מודר הנא' מחברו ופליגי רבנן א"כ משמע שם להדיא להיפוך דמודר מחברו הוי הכוונה בהדירו זה את זה ולא בנדרו זה מזה הן אמת דמלשון הר"ן שם משמע דפריך דסתמא קתני ומיירי בכל ענין וא"כ גם כאן יקשה כן דסתמא קתני אך הרי זה רק לס"ד אבל לפי מה דמשני תני נדור ולפי משמעות הר"ן שם משמע דאינו מגי' רק דמפרש כן דמיירי בנדרו ומשמע שם דלשון מודר משמע או זה או זה א"כ כמו דמוקי לה התם בנדרו זה מזה לבד מיירי כן יתפרש משנ' זו להיפוך דרק בהדירו זה את זה מיירי ולכך אסור ליתן לו להדיא אף שאין לו מה יאכל וז"פ ונכון ודרך פלפול קצת נראה לומר דאף לו יהא כדבריהם דמיירי בהמקבל נדר הנאה מ"מ י"ל דכאן מיירי הר"ן דבשעת נדרו הי' בריא ואח"כ נחלה א"כ י"ל דאדעתא דחיותא לא נדר ואם הי' יודע שיחלה לא הי' נודר אבל התם המשנ' מיירי כגון בעת נדרו כבר לא הי' לו מה לאכול א"כ כיון דידע מזה ונדר ממנו א"כ חזינן דאדרי' מחיותי' או י"ל אף אם מיירי שהי' לו מה לאכול בשעת נדרו מ"מ יש לחלק דהרי מוכח בכמה דוכתא ומהם בחו"מ סי' נ"ה ואה"ע סי' קמ"ה וכמה דוכתא דבאונסא דשכיח הו"ל לאתנויי מכח דהו"ל לאסוקי אדעתא אבל באונס דלא שכיח לא הו"ל לאתנויי ולא אסיק אדעתי'