נדרי זריזין חלק ב שלד

נפשך הצלת וכו' הנה להבין איך לא עלה על דעת עולא זה דהוי במקום פ"נ ומי לא ידע עולא דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וא"ל מה חזית דהרי התם השני כבר נהרג ואינו רק חשש אחזוקי ידי עוברי עבירה. אך נראה דהנה שאלת עולא לא הוי במה שהשיב לו אין כי זה ידע בנפשו דהוי הכרח לו רק על מה שאמר ופרע לו בית השחיטה דזה הוי תוספות דברים על מה שלא שאלו והנה לקמן פליגי ב"ש וב"ה בנודרין לאונסין דב"ש ס"ל במה שמדירו וב"ה ס"ל אף במה שאינו מדירו. והנה ה"נ בזה לב"ה אף דאמר לו יותר ממה ששאלו נמי נחשב אונס ולא אחזוקי ידי עוברי עבירה ולב"ש לא נחשב זה אונס במה שהוסיף לו יותר על מה ששאלו ולכך הוי זה שאלת עולא דאולי הלכה כב"ש דדוקא במה שמדירו וא"כ הוי בזה מחזיק ידי עוברי עבירה במה שהוסיף לו פרע לו בית השחיטה או נימא דהלכה כב"ה ולא הוי בזה מחזיק ידי עוברי עבירה, ואף דקיי"ל בכל דוכתא הלכה כב"ה מ"מ י"ל כמו דיש חילוק לענין ג"פ דהוי חזקה דבכל דוכתא הלכה כרשב"ג דס"ל בג' זימני הוי חזקה מ"מ לענין נפשות חיישינן לחומרא כרבי כן י"ל בזה אף דבכל דוכתא קיי"ל כב"ה מ"מ י"ל לענין נפשות חיישינן לדברי ב"ש וכיון דאמר לו פרע לו בית השחיטה שימות יותר הוי בזה חיי שעה. והרי קיי"ל בזה דחיישינן לחיי שעה וקיי"ל דכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים וא"כ אף דיש לו חשש נפשות מ"מ על זה לא אנסו וי"ל דלענין חיי שעה דהוי נמי בכלל פ"נ הלכה כב"ש או לגמרי הלכה כב"ה אף לענין נפשות ואינו מחזיק ידי עוברי עבירה לכך השיב לו ר"י דאת נפשך הצלת דהלכה כב"ה דנחשב אונס אף על מה שאינו מדירו והוי גם לו סכנת נפשות או י"ל דהנה מהך סוגיא יהי' ראי' לדעת הסוברים בתשובת מהרי"ק לענין גט שאף שעתה לא אנסו מ"מ י"ל שאנסו בשום פעם וכעת בידו לחזור ולאנסו הוי אונס ייע"ש דהרי כאן לא אנס לעולא כלל ולא גילה דעתו לאנסו רק כיון דהרג לחברו והוי בידו להרגו ג"כ נחשב אונס מכ"ש אם אנס לו עצמו בשום פעם אף דעתה לא אנסו דהוי אונס וי"ל דבזה הוי ספיקא דעולא כיון דלו לא אנסו י"ל בזה דלא הוי אונס לכך שאל אולי אחזוקי ידי עוברי עבירה אנא והשיב לו ר"י כיון דבידו לאנסו הוי אונס כן י"ל בזה מיהו י"ל דאין מזה ראי' לדין המהרי"ק די"ל התם הוי באותו מעמד ואין לחלות בשינוי דעתא משא"כ בנדון של המהרי"ק דהוי בזמן אחר וי"ל דנשתנה דעתו עתה ואין רצונו עוד לאנסו ודו"ק ואין עת להאריך בזה יותר:

לסוגיא דף ח"י תשובה ב גמרא שבועה שלא אוכל וכו' אמר רבא אם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו וכו' הנה גרסינן בתמורה דף ל"ב ע"ב גופא המקדיש עולה לב"ה אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני מדרבנן וכו' עד ה"ק וראוי' למעול בה שתי מעילות עכ"ל הש"ס והנה פירש"י מ"ש שם דראוי' לב' מעילות הוא דחוק מאוד אך לדעתי י"ל כך דקמ"ל דאם נשאל על ההקדש הראשון הרי יחול השני וא"כ ראוי' הוא לב' מעילות וקמ"ל כדרבא דאם נשאל על הראשונה חלה השני' ולא תאמר כיון דבשעת הקדש הב' לא הוי חל מיד ואינו חלה השני' וראוי למעול בה ב' מעילות או זה או זה וזה עצמו כוונת הש"ס במה דמשני מדרבנן דהיינו מכח מראית עין כיון דאם נשאל על הראשונה חלה השני' א"כ יבואו לומר שכבר נשאל עליו לכך תפדה מדרבנן וא"ש:

דף יט ע"ב ג' בפירש"י ד"ה אי איתניא תניא הנה יש כאן ט"ס ובמקום דאיכא צריך להיות דליכא ובמקום דליכא צריך להיות דאיכא וכן הגהתי בחבורי מהדורא קמא ונשמט מהדפוס וציינתיו כאן:

עוד נשמט שם בפרש"י ד"ה ר"א אמר ההוא ברייתא הוא צ"ע למה פירש"י דכר"י הוא הלא גם משנה דספק נזירות בע"כ אתיא כר"י משום ר"ט ולמה נקט הך ברייתא וצ"ע:

דף י"ט ולחבורי לק"א דף כ"ו לתשובתי שם:

ד הנה ע"ד הקושיא שהבאתי שם להקשות על הסוגיא דנזיר דף א' עיין בחבורי לא"ח ה' ק"ש סי' ע"ג שם דרך אגב ישבתי לקושיא זו ודברי הרמב"ם התמוהין בה' מעה"ק בדרך נכון בעזה"י (הוא בחבור שהתחלתי בשנת תד"ר בך' סיון בדף ק"ח ייע"ש) ואעתקנו כאן וזה לשוני שם. וקושייתו השני' בנזיר דף א' שהקשה רו"מ למה לא יביא לר"ש אשם מספק הרי הוא ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול ואי משום נסכים שכתבו התוס' בקדושין דף נ"ה הרי אנן קיי"ל דלא כשמואל רק הוי לספלים גם בהתנה בהדיא לספלים אף שמואל מודה כמ"ש התוס' במנחות כן תורף קושייתו הנה קושיא זו מבואר בחבורי נדרי זריזין בק"א דף כ"ו ע"ג והבנתי זה מתוך הגהות הגאון מוהרי"פ ז"ל ותמה אני על רו"מ שלא ראה זה ויעיין שם מ"ש בישובו והנה שלא להוציא הדבר חלק עלה בלבי כעת ישוב חדש עפמ"ש שם דזה הוי פ"ר דלא ניחא לי' וכן מוכח בתוס' פרק הבונה דזה הוי כפ"ר דלא ניחא לי' והנה לשון לספלים י"ל בו ב' פירושים אם הכוונה דוקא לספלים ולא לאישים דאינו רשאי לאישים כלל או י"ל דהכוונה דמותר אף לספלים אבל מותר לאישים ג"כ והנה הש"ס בפרק כל התדיר דמוקי לה כפלוגתא דר"י ור"ש היינו דשמואל דאמר לאישים דקאמר מביא ומזלפו ע"ג אישים משמע דבאמת עושה כן שמזלפו ע"ג אישים ולכך מוכרח לומר דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ושמואל ס"ל כר"ש ויסבור כאביי דס"ל במס' שבת דף קל"ג דכל פ"ר מותר קודם שהדר בי' כן יסבור באמת דכל פ"ר מותר לכך אינו נותנו לתוך ספלים רק מזלפו ע"ג אישים אבל לדידן דקיימא לן דפ"ר אסור לא קיי"ל כשמואל רק מכל מקום הוי הלכה כך דודאי זה אמת כדברי שמואל דעיקר היין הוי ראוי לאישים מיהו אינו מעכב וי"ל דמותר אף לספלים די"ל דזה דומה למה דקיי"ל כל הראוי לביל' אין בילה מעכבת בו כן ה"נ כיון דראוי הוא לאישים אין זה מעכב בו ויכול ליתן לספלים ולכך אם לא הי' רשאי ליתן לספלים הי' מותר לתנו לאישים אף דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' ומותר אך כיון דאפשר ליתנו לספלים א"כ אם יתן לאישים יהי' מוכח דניחא לי' לכך יותר טוב ליתנו לספלים לכך מה דקאמר בזבחים דף ע"ד דהמשנה הוי לאפוקי מדשמואל הכוונה רק לדשמואל הוי דוקא לאישים והמשנה קמ"ל דרק בזה הוי דוקא למזבח בל ביין יכול הוא ליתנו לספלים ג"כ וכוותי' פסק הרמב"ם והכוונה דיכול ליתן נמי לפסלים אבל יכול ליתן נמי לאישים מיהו כיון דיהי' פ"ר דניחא לי' לכך טוב יותר ליתן לספלים מיהו ראוי לבילה הוי דאם לא יהי' רשאי ליתן לספלים אז יהי' מותר ליתן לאישים דאז יהי' פ"ר דלא ניחא לי' כיון דמוכרח לעשות כן לכך הוי ראוי לבילה ושוב טוב יותר ליתנו לספלים אך זה בקרבן חוב אבל בנדבה אז כיון דאלו בעי לא נדר א"כ אם מתנדב כרצונו הוי פ"ר דניחא לי' לכך אסור ליתנו לאישים רק לספלים מיהו בע"כ בנדבה לא בעינן ראוי לבילה ביין רק הוי דוקא לספלים ולכך לדינא לענין מעשה סתם הרמב"ם כיון דלפי האמת הוי שניהם לספלים אך נענין ראוי לבילה יש חילוק דבקרבן חובה הוי עיקרו לאישים רק דלא בעינן לאישים מכח כל הראוי לבילה וממילא מה"ט טוב יותר ליתנו לספלים מכח שלא יהי' פ"ר דניחא לי' וראוי לבילה הוי דאם לא יהי' רשאי לספלים יהי' ראוי לאישים כנ"ל אבל בקרבן נדבה הוי מדינא רק לספלים דבזה לא בעינן שיהי' ראוי לאישי' וא"כ לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דאיך אפשר שיביא ויתנה שאם אינו חייב יהיו הנסכים נדבה דאולי הוי חובה ובעינן שיהי' ראוי לבילה לאישים וא"כ הרי זה אינו ראוי לבילה דדלמא הוי נדבה ונדבה אינו ראוי לאישים וא"כ לא יצא בו ידי חובתו כיון דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ובעינן לאישים דוקא וזה עצה נכונה מאוד בעזה"י והנה בזה הי' מקום עוד לומר מה דס"ל להרמב"ם דשופכו על המזבח בלי ספלים ותמהו עליו דבש"ס מבואר לספלים ועיין בכ"מ ולדעתי י"ל דזה הוי כוונת הרמב"ם דבכוונה אינו נותנו לספלים לרמז דראוי הוא לגוף המזבח ולהכיר הדין דבעינן ראוי לבילה ולכך בנסוך המים דשם אינו ראוי לאישים כלל לכך נותנו לספלים אבל ביין דבעינן ראוי לאישים לכך עושה דרך רמז דנותנו על גוף המזבח לרמז דראוי גם למזבח וידעו דבעינן ראוי לבילה והש"ס דנקט לספלים היינו דס"ל דהוי דוקא לספלים לכך יהי' לספלי' אבל אנן קיי"ל דרך הכרע' בין הדיעות דקיי"ל בזה כשמואל דראוי הוא לאישים דבזה לא מוכח ממתניתן דלא כוותי' רק בזה לא קיי"ל כשמואל דס"ל דוקא לאישים רק קיי"ל דראוי לספלים ג"כ ומכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכיון דאינו לשיתין רק מכח כל הראוי לבילה א"כ ראוי הוא למזבח ג"כ לכך יעשה דרך רמז ויתנו ע"ג המזבח לא לספלים כנלפענ"ד ויאמין לי שאני כותב רק דרך הערה כי רעיוני משוטטת אנה ואנה בכמה ענינים שונים רק להוציא חלק א"א ואעפ"כ לדעתי הדברים נכונין בעזה"י הפוך והפוך בה:

והנה מה שהשיב רו"מ על מ"ש די"ל הכוונה דיד בנו היינו תחת ידו והשיב מן התוספתא שם שהביא בהלכה ז' דאסור ליתן ב' ידיו זעג"ז הנה אין מזה ראי' די"ל להיפוך כיון דקיי"ל כל יתר כנטול דמי ודעת קצת כאלו נטלו שתיהן ולאו דוקא בטרפות הוי כן רק בס"ת ביתר אות כתב נמי הרמב"ם כל יתר כחסר דמיא וא"כ ה"נ י"ל היד השני שלו אין בו מעלה כלל לכך הוי יתר וכל יתר כחסר והוי כלא עשה סמיכה כלל אבל ביד בנו י"ל כיון דהוי לתורת חינוך לעשות גם הוא מצוה והוי מטעם חינוך או כיון דמתכפר בו גם הוא ראוי לעשות גם הוא סמיכה א"כ אינו למותר וחציצה לא הוי לכך ס"ד זה עדיף וא"ש ודו"ק גם י"ל דכוונת התוספתא הוי דא"צ לסמוך ב' ידיו אבל אינו איסור וק"ל:

לחבורי נדרי זריזין לש"ס דף י"ז בסוגיא יש נדר בתוך נדר תשובה ה' הנה מ"ש ליישב קושייתי על הר"ן בד"ה והנה קשה על הר"ן בחבורי דף ל"א ע"ד הנה תירוצו אין אומר ואין דברים דמ"ש דאם הוי מצוה לתשולי הוי כמאן דכבר אתשיל זה אינו דלא הוי כאלו כבר אתשיל רק מה דהוי דשיל"מ היינו כיון דהוי מצוה א"כ מן הסתם יעשה כן והוי כאלו בודאי יבא ממילא וסופו לתשול אבל לא לומר דהוי כאלו כבר אתשיל ובפרט דלמה בנדר