נדרי זריזין חלק ב שלג

לא עיי"ש מ"ש ביישוב קושייתם בחבורי לאה"ע ה' קדושין סי' ל"ח (במהדורא ז' סי' קצ"ב) ייע"ש בעזה"י:

זה שייך לפ"ק דנדרים דף ג' תשובה י"ח בר"ן ד"ה בל תאחר דנזירות וכו' הנה ע"ד אשר שאל על דברי הר"ן שכתב דה"ה דהוי מצי לאוקמא באומר קודם שיעברו ב' שנים אהי' נזיר ובכי ה"ג הוי דומיא דקרבנות דאינו עובר רק בג' רגלים וכו' ואתה כתבת דנראה לך הסברא להיפוך דבכה"ג דקבע לו זמן אינו עובר בב"ת אף בג' רגלים אף בקרבנות הנה סברך לא נפלאת היא כי הוא כעין סברת הרא"ש בפ"ק דר"ה הובא בטור יו"ד סי' רנ"ז והבאתיו בחבורי נ"ז בסוגיא זו וזה ממש כעין סברתך דהיכי דהתנה לו זמן ליכא בל תאחר כלל אבל מ"מ אין זה תימא על הר"ן אם הר"ן לא ס"ל סברא זו רק ס"ל כיון דיש חשש שמא ימות בכל ענין עובר בב"ת רק תוך ג' רגלים כיון דהתורה לא חששה לשמא ימות ולא חייבה אותו רק בג' רגלים גם בידינו אין לחייבו יותר אבל מ"מ בג' רגלים עובר אף דקבע לו זמן מחשש שמא ימות ואין שייך להקשות על הראשון מסברא בעלמא רק אם יש קושיא מן הש"ס והנה שבתי וראיתי שזה הוי פלוגתא ישינה הובא בד"מ ה' נדרים סי' רל"ב ובהרמ"א שם דדעת הנ"י פרק ב' דב"ק דאם נשבע לפרוע לזמן פלוני ונאנס באותו יום פטור מן השבועה (ומה שציין בש"ע הר"ן פ' כיצד הרגל ט"ס הוא והוא דברי הנ"י בסוגי' דאשו משום חציו) אבל האגודה ס"ל דחייב על השבועה שלא הי' לו להמתין על אותו יום שמא יארע לו אונס וע' שם שהביא ראי' מערכין ובקצה"ח סי' נ"ה והנה עיין בד"מ שהביא בשם הריב"ש ג"כ כדעת האגודה ועיין שם בלשונו מוכח שם להדיא דאף בקבע לו זמן מחויב לשלם לו מיד שמא יארע לו אונס והנה ידוע דהריב"ש הוי תלמי' הר"ן ומסתמא כרבי' ס"ל ולכך הר"ן יסבור ג"כ כן אף דקבע לו זמן מחויב לעשותו מיד שמא יארע לו אונס לכך עובר בב"ת מיד רק קודם ג' רגלים אין לחייבו כיון דהתורה לא חייבתו יותר אבל אחר ג' רגלים עובר בב"ת בין בקרבן בין בנזיר אף דקבע זמן והנה כעת נראה לי ראי' ברורה לדעת הר"ן דאף בקובע זמן שייך ב"ת ממה דפריך בפ"ק דר"ה דף וי"ו על רבא מן המשנה דהעיד ר"פ על שהי' לנו פרה זבחי שלמים ואכלנו אותה בפסח ואת וולדה בחג וכו' ומהו פריך נימא דהתם מיירי שהתנה בהדיא להקריבה לזמן ואז ליכא בל תאחר תוך הזמן ובע"כ אף בכה"ג שייך בל תאחר וה"ה עשה לרבא וזה ראי' ברורה להר"ן דלא כדעתך ז"ז אין להאריך:

פ"ק דף ו' י"ט בר"ן ד"ה ולענין הלכה עיימ"ש בתשובה לה' צדקה לק"ק ליזנוב (במהדורא ו' שלי ליו"ד) מ"ש בענין ספק ממון עניים ולחלק בין האומר הרי זה לבין האומ' הרי עלי דבזה לכ"ע הוי לחומר' ייע"ש כי טוב הוא בעזה"י ואעתיקנו כאן. אעתיק פה מ"ש בתשובה לק"ק ניזנוב סמוך לסטאניסלאב להחריף מו' מיכל הובנר נ"י:

תשובה כ' ע"ד שאלתו וזה שורשה באחד שנדר כשתלד אשתו כן בשנה זו יתן לצדקה דר"מ בעה"נ סך קצוב ובודאי לא שייך בכאן לומר בשנה זו עד תשרי קאמר דבעל יודע דבג' חדשים א"א להתעבר ולילד וכן הי' שאשתו הלכה לטבול בחצי אלול ונתעברה ופסק לה מאז וסתה ובר"ח ניסן ילדה בן כי הוא בן ז' חדשים וחי שני ימים ואח"כ חלה ומת. והנה האברך הזה בעת שהיתה מעוברת נתן מעט מעט לצדקה הנ"ל לפרוע חובו כי חשש שיוקשה עליו אח"כ לשלם הכל בפ"א ועד שילדה כבר נתן שליש המעות ממה שנדר. ועתה שאל ממני אם צריך הוא להשלים כעת הסך או לא. ומה שנתן כבר אין בדעתו להחזיר כלל ולא נתברר אם גמרו שערו וצפרניו עכ"ל שאלתו והנה בראש מ"ש רו"מ דאם היתה יולדת נקבה והוי חי' הי' חייב ליתן כיון דכבר התחיל ליתן כשנתעברה והוי ספק אם זכר או נקבה גלי דעתי' שהוכיח סופו על תחלתו דכוונתו הוי גם על נקבה כשתלד הנה זה ודאי טעות חדא דמה גילוי דעתו הוי בזה הרי י"ל דנתן רק על הספק אם יהי' כן יהי' על נדרו ואם לאו יהי' מתנה בעלמא וכדאמרינן כמה פעמים בש"ס דמייתי ומתני אם לחוב או לנדבה ועוד אף אם הוכיח סופו על תחלתו דכוונתו על נקבה כיון דאמר תחלה בפירוש בן א"כ אף אם כוונתו בלבו להיפוך כל שבפיו נגד מה שבלבו לא הוי דברים וגם במחשבה שבלב לא מהני אף בנדרי צדקה כמ"ש בפ"ג דשבועות דחולין מקדשים לא גמרינן א"כ ודאי אם היתה בת וחיתה פטור הי' מליתן מה שלא נתן רק מה שנתן לא הי' אפשר להוציא די"ל דכוונתו הי' דבאם לאו יהי' לנדבה גם מ"ש דודאי לא הי' כוונתו על שנה זו עד תשרי דא"א שתלד רק לט' חדשים גם בזה איני מודה לו דבשלמא אם הי' אומר כשתלד זוגתי בן אז הוי כדבריו אך הרי אמר רק כשיהי' לי בן וא"כ י"ל דודאי כוונתו על שנה זו דהיינו אם תתעבר עד תשרי שנה זו אז אם אח"כ ילדה בן אגלאי מלתא למפרע שהי' לו בו בשנה זו דכבר היתה מעוברת והרי הי' לו בן ואגלאי מלתא למפרע ונ"מ אם נתעברה אחר שנה זו אז פטור מן הנדר וז"ב לדעתי והנה בגוף הדין כיון שמת הולד בב' ימים אם חייב או לא והנה רו"מ ראו עיניו מ"ש בנזיר פ"ק בהריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה דלמ"ד ספק נזירות להקל פטור וא"כ בזה תלאו רו"מ בפלוגתת הפוסקים אם ספק ממון עניים לקולא או לחומרא והנה באמת זה אינו ראי' דהתם הפילה נפל וליכא רוב לכך הוי ספק אם הוא בן קיימא או לא אבל כאן כיון שנולד ויצא חי הרי לרבנן רוב נשים ולד מעליא יולדין א"כ הוי רוב ונהי דאנן קיי"ל לחומר' כרשב"ג היינו רק לחומר' חיישינן למיעוט' מכח חזקת איסור לשוק אבל כאן לענין איסור כזה ודאי נהי דבעלמ' אין הולכין במא"ה מ"מ בספק ממון עניים או צדקה דהוי ספק איסור' נמי לכך אף הסוברים דבספק ממון עניים נמי לקול' מ"מ ברוב ודאי הוי לחומר' והסברא נותן כן וגם למעט בפלוגת' עדיף וי"ל ברוב לכ"ע הוי כן ועוד נראה לי דבר נכון בעזה"י דנהי דהר"ן בפ"ק דנדרים דף ו' מדמה דין בעיא דנדר לצדקה לדין שאר ספק ממון עניים וא"כ משמע דס"ל דגם בנדר הוי ספק ממון לקול' מ"מ נראה דיש לחלק בין אומר הרי עלי או אומר הרי זה דכל ספק ממון עניים שמביא הש"ס הוי עיקר החיוב על החפץ כגון בפיאה או שאר ספק מתנות עניים או מתנות כהונה דהתורה אמרה דחפץ זה שייך לצדקה וא"כ כיון דעיקר החיוב על החפץ והחפץ הוי לו דין ממון לכך אזלינן בתר החפץ ולגבי החפץ הוי ספק ממון וכיון דהחפץ יש לו דין להיות נשאר ביד המחזיק גם האיסור פקע וכן בצדקה בנדרים דאומר והדין א"כ מקדיש החפץ והוי כאומר זה לצדקה בכה"ג הוי עיקר הספק על הממון והוי ספק ממון לקולא אבל באומר הרי עלי ליתן א"כ הנדר חל עליו ועל גופו וא"כ עיקר הספק עליו אם מחויב ליתן מכח הנדר או לא בכה"ג הוי עיקר חלות הספק על האיסור לא על הממון וכיון דספק איסור' לחומר' אמרינן להיפוך שמחויב ליתן ג"כ וז"ב לפענ"ד:

ושוב עיינתי בקונטרס הספקות בקצה"ח כלל א' ס"ק ט' בסופו בשם מהרש"ח שנראה שגם הוא הרגיש בזה דנדר שאני דהוי לחומר' אך לא כמ"ש שהוא פקפק עליו מלשון הר"ן ולפמ"ש אין כאן סתירה כלל מהר"ן ובזה מודה הר"ן וסברתי ברורה בעזה"י עכ"פ גם הוא כתב דבנדר הוי לחומר' ועוד הי' נראה לי כיון דקיי"ל ביו"ד סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכוונה ולפי הענין שנשבע או נדר עליו וא"כ בשלמא בנזיר י"ל דמיירי שכבר נתעברה אשתו כמה פעמים רק שהי' חסר זכר וא"כ נדר רק אחר זכר ולכך י"ל דהוי אומדנא שרצה דוקא בבן קיימא לא בנפל אבל בזה שלא יכלה להתעבר כלל א"כ מסתבר דהי' עיקר כוונתו שיראה שתוכל אשתו להוליד וכיון דעכ"פ ראה שהם בני אולידו די בזה ולכך הי דאם ילדה בת אין לחייבו כיון שאמר בפירוש בן מ"מ אם נתקיים לשונו והי' לו בן די אף בזה לו כיון דראה שהם בני אולידו ועכ"פ הי' כדבורו לכך נראה דחייב להשלים מספק. ואין כאן מקומו להאריך יותר:

והנה שבתי וראיתי בהשקפה בעלמא בספר ברוך טעם דגם הוא רוצה לומר כן דברוב ודאי אזלינן בממון עניים רק השואל בשם הרב מו' מרדכי הקשה עליו מדברי הצ"צ בבכור ומדברי המרד' גבי קנה פרה מן הנכרי ע"ת אם יהי' טרפה יהי' של הנכרי וכו'. והנה אין פנאי לעיין באריכות דבריו אך בהשקפה ראשונה ראיתי כי אין כאן התחלת קושיא כלל דמן המרדכי ודאי לא קשה דודאי היכי דהוי עיקר הספק רק במתנות עניים גופו אם מחייב ליתן או לא י"ל דודאי אף אם מספק פטור מ"מ אם הוי הרוב מסייע לחיוב חייב. אבל התם אין עיקר הספק במצות נתינה רק עיקר הספק הוי בענין גוף הפר' אם הוא של הנכרי או של ישראל והרי נ"מ עוד לכמה דברים לענין ממון כגון אם מתה הפרה תחלה על מי האחריות וכדומה וא"כ עיקר הספק הוי בקנין גוף הממון וכיון דלענין הממון לא מהני רוב ואלו הוי אתי לקמן לדינא אם מתה הפרה היינו פוסקין דהישראל פטור מכח דאין הולכין במא"ה לכך אף דעתה נ"מ גם לממון נמי קם דינא וז"ב ומן הצמח צדק נמי לא קשה דבבכור כיון דהוי מלוה הכתובה בתורה והוי כאן שעבוד נכסים וא"כ אם נימא שהוא חייב לפדותו נשתעבדו נכסיו כבר וכבר מקודם הוי נכסיו משועבדין לכהן ואינן ברשות מרא קמא א"כ בזה אלים חזקת ממון כיון דהרוב סותר חזקת ממון לומר דהוי חזקה בטעות שהחזקנו עד הנה בחזקת שהוא שלו ועתה משועבדים לכהן ולכך בזה גם במתנות כהונה לא אזלינן בתר רובא. אבל בשאר מתנות כהונה דליכא שעבוד נכסים ואף אי נימא דחייב ליתן הוי רק מכאן ולהבא כגון בנדון כזה דאף אם חייב ליתן הוי רק מכח נדרו ואין כאן שעבוד נכסים רק חיוב על גופו ליתן ואף אם חייב ליתן מ"מ עד הנה הנכסים שלו בחזקתו בלי טעות א"כ אין הרוב סותר לחזקת ממון לכך ודאי אזלינן בתר רובא וחילוק זה ברור ונכון מאוד ובקשתי לעיין באחרונים אולי ימצא בהם איזה דבר מדברינו יודיעני כי ה' יודע כי אני מוטרד מאוד והקפוני הרבה דברים ולכך אין בידי למשמש בספרים ואיני כותב רק מה שהורוני מן השמים. לחדושי הש"ס מס' נדרים פרק ב דף כ"ב תשובה א גמרא עולא במסקי' וכו' עד א"ל את את