נדרי זריזין חלק ב של

פריך הש"ס בשבת דף קל"ג ממהול היכי מהלינן נימא דלכך בעינן ל' יום מכח דאין הולכין במא"ה משא"כ בשבת אזלינן בתר רובא ועיין מ"ש בזה ביו"ד סי' ט"ו במהדורא ג' ולפי הנ"ל א"ש ג"כ דבכה"ג הולכין במא"ה ועוד נראה להסביר הדבר יותר די"ל דקשה שפיר למה במחנות עניים יהי' ספק לקולא הרי קי"ל דניחא לאינש לקיים מצוה בממוני' א"כ י"ל דאנן סהדי שהוא עצמו מוחל לכשנגדו הממון כדי שלא יהי' בספק איסור בשלמא היכי דגם לנתבע ליכא רק ספק איסור גזל בזה מה"ת לומר שהוא מוחל לכשנגדו כדי שלא יהי' בספק גזל הרי גם לשני הוי כן איסור זה א"כ נימא דהשני מוחל לו ומה חזית בל היכי דיש לנתבע גם איסור אחר חוץ הגזל א"כ נימא דאנן סהדי שמוחל להשני כדי שלא יעשה כמה איסורים והשני לא ימחול לו כיון דלו ליכא רק איסור גזל אך י"ל כיון דקי"ל בעל מנת שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה מכח דלא ידע דמחל הרי אף דתנאי זה אינו מתנה רק אם יהי' בו אונאה ובלא"ה לא בעינן התנאי רק אם יהי' בו אונאה והרי על אז הוא מוחל לו אעפ"כ אמרינן כיון דאינו יודע בבירור לא גמר ומחל א"כ ה"נ כיון דאינו יודע בבירור אולי חייב הוא ליתן באמת לכך לא גמר ומחל לכך פטור הוא מספק מכח ממ"נ דבלי מחילה הרי הוי איסור גזל לחבירו ואין אומרים לאדם חטא ולומר שמחל מרצונו הרי לא ידע דמחל ולכך אתי שפיר נמי תינח היכי דליכא רוב אבל היכי דאיכ' רוב ובעלמ' הוי רוב כודאי א"כ נהי דחזקת ממון פוטרו עכ"פ לא הוי כודאי והוי ידע דמחל רק היכא דליכא רק איסור גזל כיון דחזקת ממון מכריע הספק ופוטרו אף מאיסור לכך למה לו למחול אבל היכי דאיכא איסור אחר דאין החזקת ממון פוטרו מן הספק איסור אנן סהדי דגמר ומחל רק דלא מהני כיון דלא ידע דמחל אבל היכי דהוי רוב ידע ומחל בזה שפיר אזלינן בספק ממון עניים בתר רובא גם י"ל לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' א' לענין מכירת ס"ת אף דעבירה קשה מלשבת יצרה מ"מ למכירת ס"ת בעינן מצוה לא הצלת עבירה ייע"ש א"כ י"ל ה"נ בזה דלא אמרינן רק ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' אבל לא הצלת עבירה לכך גבי גזל דהוי ל"ת דעשה הוי רק אם כבר עבר הלאו אבל אם ליכא לאו ליכא עשה והצלת עבירה לא ניחא לי' לקיים בממוני' לכך לא גמר ומחל אבל היכי דהוי מ"ע אז אנן סהדי דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וגמר ומחל מספק רק דלא מהני דלא ידע דמחל אבל היכי דהוי רוב אז ידע ומחל לכך בממון עניים ודאי אזלינן בתר רובא וכן בפדיון הבן ולא כהצ"צ בזה ולכך א"ש גם דברי הרשב"א די"ל ובשלמא גבי מתנות עניים וכדומה דהתורה חייבה ליתן י"ל דאף שהוא נותן הוי רק בתורת חיוב שסבר שחייב הוא אבל אם לא הי' חייב לא הי' נותן ונהי כיון דהוי לו ספק ראוי לומר דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וגמר ומחל כדי שיהא בידו לקיים המצו' ז"א דלא ידע דמחל כיון דעתה נותן רק בתורת לקט שכחה ופאה ולא בתורת צדקה לומר שהוא מסכים שאם אינו חייב יהי' בתורת צדקה בזה הוי לא ידע דמחל אבל אם גם מה שנותן עתה הוי נמי בתורת צדקה ונדבת לבו א"כ מה לי זה או זה ולכך כיון דעכ"פ הוי ספק לו אולי חייב הוא וא"א לו לצאת י"ח בע"א רק באופן זה שיהי גומר ומקנה יעשו דבלא"ה העניים איסור לכך אנן סהדי דגמר ומקני להיות צדקה לחלוטין וגמר ומחל וכיון דהוי חד שמא הוא וסוף סוף הוי נדבה ממנו לכך גמר ומקני וכיון שלא יהי' להיפוך לעניים ספק איסור לכך הוי לחומרא וא"ש דעת הרשב"א ומיושב קושיות הר"ן ודוק היטב כי זה נלפענ"ד נכון בעזה"י:

לדף ז' ע"ב לגמרא ש"מ נדוהו בפני' אין מתירין לו אלא בפניו:

אעתיק כאן מ"ש לק"ק נאדבורנא להחריף מו' שלום טויבש נ"י. תשובה ו' הנה מ"ש על קושייתי בש"ס דמנ"ל דאין בין נדוי להפרה ולא כלום דלמא לעולם בעי ל' יום רק לכך התירו בפניו כדי שיוכל אח"כ להתיר שלא בפניו וע"ז הקש' דא"כ למ"ל להתיר עכשיו הו"ל רק להודיעו שדעתו להתיר לו הנה יפה הקשיתי דבכל דבר צריך לעשות כתקחז"ל דומה לזה בהמביא גט ממד"ה צריך לומר בפ"נ ואם יאמר ידעתי לא מהני אף דלפי טעם הדבר דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ הוי ראוי שיועיל גם ידעתי מ"מ צריך לומר כתיקון חז"ל ואם לא אמרו בלשון חכמים לא מהני וא"כ ה"נ אם חז"ל תקנו שאין מתירין אלא בפניו אם יתיר שלא בפניו אף שיודיענו תחלה שדעתו להתיר לו מ"מ אינו עושה כתקון חז"ל שתקנו דאין מתירין לו אלא בפניו אבל אם מתיר בפניו א"כ עושה כתיקון חז"ל ואף דאינו בזמן ההיתר זה לא נכלל בכלל תקחז"ל דהרי הם לא פירשו בתקנתם דאין מתירין לו אלא בפניו בזמנו רק סתם אמרו דאין מתירין לו אלא בפניו ואימתי שעושה כן מקיים תקחז"ל ואף דאין ההיתר מהני אז מ"מ כיון דעשה כתיקון חז"ל והתיר בפניו יכול אח"כ להתיר גם שלא בפניו ומ"ש רו"מ ליישב קושייתי וכתב דדבר דאית לי' קיצותא לא שייך חשדא ולא בעי היתר בפניו גם לא בעי היתר כלל וא"כ כוונת הש"ס מדאין מתירין לו אלא בפניו מכח חשדא מוכח ממילא דאין בין נדוי להפר ולא כלום דאל"כ הרי יש לו קיצותא והנה בזה טעה טעות גדול דמה דאמרינן דאין בין נדוי להפרה ולא כלום היינו רק דרשאי להתיר לו מיד ואינו כמו שמתא דאין מתירין פחות מלמ"ד יום אבל ודאי אם אינו רוצה להתיר לו יכול הוא להיות נמשך כמה ימים וכן בשמתא הוי רק דלפחות מלמ"ד יום א"א אבל למעלה אין לו שיעור ואם אינו רוצה להתיר לו יכול הוא להיות נמשך כמה ימים ואין לו קצבה רק למטה ולא למעלה וא"כ שוב שייך חשדא גם בעי היתר כיון דאין לו זמן מיוחד דוקא וכן ה"נ בנדוי אף אי נימא דיש לו שיעור למטה עכ"פ למעלה אין לו שיעור ובעי היתר ושייך חשדא וא"כ מנ"ל ממה דאין מתירין לו אלא בפניו שאין בין נדוי להפרה ולא כלום ויפה הקשיתי בזה גם מה שהעיר על מ"ש בחבורי בש"ס דף ל"ה בהר"ן ד"ה ולענין הלכה שתמהתי עליו למה לא הביא ראי' ממה דבעי לקמן ככרי עליך וכו' וע"ז כתבת די"ל דלמ"ד דיש מעילה בקונמות מבעי' כן ולי' לא ס"ל הנה הרואה יראה כמה מהדוחק שיש בזה לומר דשני אמוראים יפלפלו וידברו סתם ויהי' כוונתם דלא כהלכת' והו"ל לפרש כן דקי"ל אמור צריך לפרש דבריו ומה שנסתייע מדברי הרא"ש בפירושו אין זה סיוע כלל דאין כוונת הרא"ש לומר דלי' לא סביר' לי' רק כוונתו למ"ד יש מעילה בקונמות וס"ל כן ולא בא הרא"ש לומר רק דלא נטעה דלדברי הכל הוי כן לכך כתב דזה אינו ד"ה רק הוי פלוגתא בזה ולמ"ד יש מעילה בקונמות קאמרו אך ס"ל כן דבלא"ה לא הוי מבעי' כן בסתמא וז"פ:

לדף ח תשובה ז בר"ן ד"ה כי מתו כל האנשים וכו' וא"ל דהוי מצורעין דהרי כתיב בקרב כל ישראל נשאלתי דהרי מפורש במס' נגעים דנגעים דקודם הדבור אין מטמאין. והשבתי דנראה דזה יהי' תליא בפלוגתא אם יצאו מכלל ב"נ קודם מתן תורה או לא דאם לא יצאו אז גם ישראל בכלל זה דקודם הדבור אינו מטמא אבל אם יצאו מכלל ב"נ קודם מתן תורה א"כ גם מתחלה הו"ל דין ישראל ולא יהי' דין זה דנגעים קודם הדבור אין מטמאין רק בערב רב וכדומה ולא בישראל עצמן ולפ"ז י"ל כוונת הר"ן כך דהנה י"ל דמה דמצורע חשוב כמת היינו רק מכח דטעון שלוח מחנות וכתיב בדד ישב אבל אם לא הי' טעון שלוח מחנות לא נחשב כמת דמ"ש משאר יסורין ולכך הוי כוונת הר"ן כך דא"ל שהי' מצורעים דקשה ממ"נ אם טעון בזה שלוח דיצאו מכלל ב"נ קודם מתן תורה, א"כ הלא נאמר בקרב כל ישראל ואם לא יצאו מכלל ב"נ קודם מת"ת והוי נגעים דקודם הדבור הדר עבור זה לא נחשב כמת דהרי לא ילפינן דמצורע הוי כמת רק ממרים דכתיב אל נא תהי כמת והתם הוי שלוח מחנות אבל בלי שלוח לא הוי כמת וא"כ קשה ממ"נ וא"ש ודוק. וכמדומה שכבר כתבנו בזה באיזה מקום אלא שנעלם ממני מקומו כעת גם י"ל דפנים חדשות באו לכאן וכיון דנתחדשו אחר מתן תורה הוי כאלו הי' מחדש ועימ"ש בחדושי תורה פ' תזריע בשנת תד"ר לפ"ק ומ"ש במשנה דנגע שלפני הדבור אינו מטמא היינו כגון יתרו ובני משפחתו שבא קודם מתן תורה והלך משם ולא הי' שם ואלו לא נתרפאו והבן:

לדף ח ע"א הנני מעתיק כאן מ"ש בתשובה להרבני המופלא מוה' יעקב אביגדור מפק"ק:

תשובה ח הנה על מה שהקשה על מ"ש בחבורי נדרי זריזין דף ח' לא מצאתי שום הרגשה בזה כי מ"ש רו"מ דמ"ש הש"ע בסי' ר"ג היינו דר"ג קמייתא ומ"ש בסי' רי"ג היינו דר"ג בתרייתא כל הרואה ויש לו עין יראה שלא כן הוא דהרי הש"ע כתב אח"כ וכן אם ירא שיצרו תקפו ויעבור על איזה מצוה ממצות ל"ת או יתרשל ממ"ע וכו' א"כ היינו דר"ג קמייתא וכל המצות בכלל ומ גרע ת"ת מכל המצות ולמה פרט זה יותר מכל המצות ומה דהביא מלשון הרמב"ם אדרבא משום תיובתא דהמעיין בפי"א משבועות העתיק דר"ג קמייתא לא העתיק כלל ת"ת רק כלל כל המצות יחד. ובפ"א מנדרים דזכר דברי ר"ג בתריית' לא זכר שום מצוה רק אשנה פרק זה ולמה פרט המחבר תרווייהו בע"כ דרצה לכתוב ב' מימרות דר"ג וגם למה נקט בלשונו האומר אשנה פרק זה וחשש שמא יצרו תקפו הו"ל לומר סתם החפץ ללמוד תורה וירא שמא יתקפנו יצרו ובע"כ דבא למנקט ממש כלישנא דר"ג דאמר האומר אשנה פרק זה אשנה מס' זו וכמ"ש בפירושו דאמר תרווייהו ומוכח דגם בזה כיון הש"ע למימר' דר"ג בתריית' ויפה כתבתי גם מ"ש רו"מ מדברי הרמ"א בסי' רי"ג שכתב דהוי כנדר צדקה והרי בנדר צדקה אסור לידור לכתחלה הנה זה לק"מ דבסי' ר"ג מיירי מאיסור והיתר לנדור או לא לכך שם קמ"ל מה דמותר לנדור ומה דאסור אבל בסי' רי"ג לא מיירי מהיתר לנדור או אסור רק במה דמצי הנדר לחול או לא ומיירי שם דבר הנדר אם מצי לחול או לא לכך בזה שפיר דימהו לנדר צדקה כמו דזה חל אף זה חל ולא נחית התם לענין אם מותר לכתחלה או לא רק לענין חלות הנדר לכך שפיר דימהו לנדר צדקה וא"ש גם מה שתמה עלי על מ"ש בד"ה והלא מושבע ועומד לתמוה על הר"ן דסתרי דבריו אהדדי וע"ז כתב רו"מ דמוכח מדברי ר"ג דמיירי בנשבע להדיא מדאמר נדר גדול נדר דקמ"ל דחייב אף בקרבן דבריו תמוהין מאד בזה ושגה בזה דהרי אדרב' בנדר ליכא קרבן ובשבועה איכא קרבן ואיך תלה תניא בדלא תניא לומר דנקט נדר גדול לאשמעינן דחייב קרבן ובשלמא אם הכוונה לענין חלות השבועה א"ש