נדרי זריזין חלק ב שכב

לא ידע בה בעלה אבל בזה ידע בה בעלה והו"ל לומר טעם אחר ולומר דבשלמא במשנה באומרת שנאנסה ואונס ל"ש ולכך הוי רגליים לדבר דשקר אומרת לכך מוכח דעיני' נתנה באחר וכן בשמים ביני לבינך דלא שכיח כן דרוב בני אדם אינו כן ולכך הוי רגליים לדבר דאומרת כן בשביל שעיני' נותנת באחר אבל בגרשתני דשכיח טובא שמגרשין נשותיהן וליכא הוכחה ורגליים לדבר שמשקרת לכך לא תלינן שאומרת' בשביל עיני' נתנה באחר אלא ודאי אף באומרת שזנתה ברצון נמי אמרינן דאינה נאמנת דנתנה עיני' באחר וא"כ ברצון ליכא ה"ט דשכיח הוא ואין לומר דגם בזה רוב כשירים הם זה אינו דבזה ממ"נ אם נימא דעיני' נתנה באחר נמי פריצה היא ובין כך ובין כך איתרע חזקת כשרות שלה ויצאה מן הרוב בין כך או כך ושוב כיון דיצאה מן הרוב הוי רצון שכיח לגבי פרוצים כמו בגרושין ולזה הוצרך לטעם דחזקה אין אשה מעיזה כו'. והנה אחר כותבי כל זה ראיתי בתשובת נ"ב מה"ק סי' ע' ומה"ת סי' י"ב שהרגיש נמי בזה דיש לחלק בין יש לה כתובה לאין לה ייע"ש והנה בעיוני בו ראיתי בו במה"ת הנ"ל שכתב עוד דברצון י"ל כיון דאין בעלה חייב לגרשה י"ל דלא שייך עיני' נתנה באחר ייע' שהביא ראי' מדברי התוס' בזבחים דף ב' ייע"ש וקשה לי על דבריו דא"כ מה קאמר הש"ס כאן אי ברצון מי יש לה כתובה למה עמד על הכתובה ולא הקשה מרישא דא"כ איך נקט יוצאת דמשמ' בע"כ של הבעל דכופין אותו לגרש ובע"כ הכי מיירי דהרי נקט דומיא דהשמים ביני לבינך ובזה ודאי דכופין וא"כ מה קאמר דשלש נשים יוצאות דמשמע דכופין לגרש הרי ברצון אין כופין אותו לגרש ואיך לא פריך מרישא דיוצאת ופריך רק מסיפא דכתובה אלא ודאי מוכח דכופין אותו לגרש. מיהו הי' אפשר ליישב דמה דפריך אילימא ברצון היינו כיון דיש פלוגתא דאמוראי בכתובות אם תחלתו באונס וסופו ברצון אסורה או מותרת ונהי דאין קיי"ל דמותרת מ"מ לא הוי פריך על המשנה דממשנה ליכא הוכחה די"ל כך דלעולם תחלתו באונס וסופו ברצון אסורה ומ"מ לענין לחייב לגרשה כופין אותו די"ל תחלתו באונס וסופו ברצון אין לו דין אונס ממש כיון דעכ"פ סופו הוי ברצון ומ"מ אין לה דין מזיד ממש כיון דתחלתו הוי באונס ויצרה אלבשה שהרי לדידן מה"ט נחשב אונס ממש ולכך אף למ"ד דלא הוי אונס ממש עכ"פ פושע ממש לא הוי רק נחשב שוגג הקרוב למזיד ולכך להתירה לבעלה דאין לה היתר רק באונס ממש בזה הוי תחלתו באונס וסופה ברצון אסורה דלא הוי אונם ממש אך לקונסה שלא לכוף הבעל לגרשה כיון דפשעה בזה אמרינן להיפוך דעכ"פ פשיעה ממש לא הוי כיון דתחלה הוי באונס ובזה כופין אותו ליתן גט והי' אפשר לומר דתחלתו באונס וסופו ברצון אסורה לבעלה ולא הוי ראי' מגוף המשנה לכך פריך עכ"פ מי אית לה כתובה דלענין כתובה כיון דעכ"פ אונס ממש לא הוי ונאסרה לו מכח רצונה בזה ודאי נמי דאין לה כתובה וא"ש ובזה יש ליישב נמי דעת הראב"ד דס"ל דאין אדם משים עצמו רשע אפילו לחוב לעצמו ותמהו עליו ממה דפריך כאן אי ברצון מי איכא לה כתובה לפרוך בלא"ה דאין אדם משים עצמו רשע וכבר כתבתי לעיל בזה ולפמ"ש כאן י"ל דוקא אם היא אומר' שהיתה מזידה ממש ובזה משוי נפשה רשיעה גמורה מאוד לחטוא במזיד בזה אינו נאמן אפי' לחוב לנפשו אבל היכי דהוי תחלתו באונס וסופו ברצון נהי נמי דנאסרה על בעלה מ"מ רשע ממש לא הוי כיון דעכ"פ יצרא אלבשה ולא היתה יכולה לתקוף יצרה לא מחשבת רשע גדול ולא שייך בזה לומר אין אמע"ר דלאו רשע ממש הוא ובזה לא אלים חזקת כשרות שלה ונאמנת עכ"פ לחוב לעצמה ודו"ק וע' מ"ש בתשו' בחבורי לאה"ע סי' ז' ליישב דעת הרמב"ם עיי"ש:

עוד ראיתי בדבריו שהביא לשון הירושלמי סוף מס' זו באשה שאמרה אסטרטיא נכנס כו' ייע"ש עד סוף לשון הירושלמי ייע"ש מה שפירש בו ולדעתי נראה לפרש לשון הירושלמי דיש לחלק בין אם האשה אמרה לבעלה בינו לבין עצמה טמאה אני לך ובין באה לב"ד ואמרה כך ולכך דייק במשנה ואמרה האשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך ולא קאמר האשה שאמר' טמאה אני כו' אך הכוונה דוקא אם אמרה לבעל' כן ולא בפני ב"ד וטעם החילוק כך הוא חדא דאם אומרת לו נראה כאלו ידע הדין שאסור' לו ולכך מוכח שאומרת כן בשביל שעיני' נותנת באחר כיון דיודעת הדין שנאסרה לו בזה יש לתלות שמכח עיני' נתנה באחר אומרת כן אבל בבאה לב"ד אז נראה שאינה יודעת הדין אם אסורה או מותרת ובאה לב"ד לשאול הדין מה הוא וא"כ בזה אין לומר דעיני' נתנה באחר דהרי עדיין אינה יודעת אם אסורה בזה או מותרת לכך לא שייך לומר עיני' נתנה באחר ואין לומר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יכולה לבא לב"ד ולומר כך זה אינו די"ל דהרי רבא קאמר דאף למשנה ראשונ' דנאמנת היינו מכח דמבזות נפשה כו' א"כ לפ"ז אף למשנה אחרונ' דאמרי דאינה נאמנת מכח חשש עיני' נתנה באחר היינו רק דמ"מ אינה מבזית נפשה לפני ב"ד רק לבעלה וממנו אינה מתביישת כ"כ לכך שייך שתעשה כן בשביל עיני' נתנה באחר אבל אם באה לב"ד ואומרת כן אז כיון דמבזית נפשה לפני ב"ד אנן סהדי דלא תעשה כן בשביל עיני' נתנה באחר ואף למשנה אחרונ' נאמנת ובאומרת כן לבעלה אז אף אם אח"כ באה ואמרה כן גם לפני ב"ד אין מזה ראי' דעביד אינש לאחזוקי דבורה וכיון שכבר אמרה כן לבעלה מוכרחת לומר כן גם לפני ב"ד דאם תחזור בה ירגיש בה בעלה שמה שאמרה תחלה הי' בשביל עיני' נתנה באחר וישנאה ולא יגרשנ' כיון שחוזרת בה לכך היא מוכרחת להחזיק בדבורה אבל אם בתחלת דבורה באה לפני ב"ד ואומרת כן בודאי אינה מבזית לפני ב"ד נפשה וקושטא קאמרה אפילו למשנה אחרונ' נאמנת ולא שייך לומר מה הועילו חז"ל בתקנתן כיון דמסתמ' לא תבזה נפשה. רק אם אמת הוא א"כ אין חשש בדבר כלל ועיין כעין דיוק זה מלשון לבעל' בט"ז יו"ד סי' קפ"ה ייע"ש ולכך עובדא ראשונ' של הירושלמי מיירי שאמר' לבעל' כן לכך אינה נאמנת ועובדא אחרינ' מיירי שבאה לפני ב"ד לכך אסורה וז"ש תמן באה לאסור א"ע כיון שאמר' רק לבעל הוי כוונתה לאסור עצמה שנתנה עיני' באחר לכך התירה אבל אח"כ באה להתיר א"ע כיון שאמרה לפני ב"ד כן לכך אסרה ונאמנת מדינא וא"ש ודו"ק וכן הי' נראה נכון לדינא:

עוד ראיתי בנ"ב שם הביא לשון הרא"ש בפ"ב דיבמות הלכה ח' ותמה עליו בשם תשובת פ"ס והת"ה דלמה הוכיח הרא"ש דבריו ממה שמותרת לאכול בתרומה ולא מגוף המשנה דקשה נמי איך מותרת לו כיון דשוי' נפשה חד"א ייע"ש. ולדעתי לק"מ חדא דהנה הר"ן כתב טעמים אחרים בדבר דלכך מותרת לו מכח דאפקינהו רבנן לקדושין מנה או מכח דמדינא אינה יכולה להפקיע עצמה מבעל כו' והנה על שני תירוצים הללו הקשיתי לעיל דלטעם אפקינהו רבנן לקדושין מנה הקשיתי א"כ למה לא תאכל בתרומה מדינא כיון דהוי כנשאת לו עתה ומקודם היתה פנוי' ולטעם דמדינא אינה נאמנת קשה להיפוך למה תאכל בתרומה הרי לעצמה נאמנת מה"ת ואין לומר דמיירי מתרומה דרבנן דא"כ לא שייך טעמא שלא תוציא לעז דהרי בלא"ה יהי' לעז כיון דבשל תורה לא אכלה ולכך נראה כיון דהרא"ש כתב שם טעם אחר מכח דראו חז"ל דרוב נשים אומרת כן בשביל עיני' נתנה באחר וכוונתו לדברי התוס' דמכח מגדר מלתא וסייג יש כח לחז"ל לתקן וזה הוי דבר גדול ומגדר מלתא כיון דרוב אומרת כן ולכך בא להוכיח דבריו שבע"כ הוי כתירוץ הזה מכח מגדר מלתא דאין לומר כטעם הר"ן מכח אפקינהו רבנן לקדושין או מכח דמן התורה אינה נאמנת דהרי חזינן דאמר רב ששת שתאכל בתרומה מכח שלא יהי' חשש לעז על בני' ובזה נדחו שני פירושי הר"ן ובע"כ הטעם מכח מגדר מלתא אך מן המשנה לא הוי מוכח כטעם הזה דיש לומר כטעמי הר"ן הנ"ל ואתי שפיר ודו"ק וזה נראה ברור בכוונת הרא"ש:

ועוד י"ל כוונת הרא"ש לפי מה שהקשה אותי תלמידי השנון המשכיל מוה' פייוויל נ"י מנ"ל מן המשנה דהכוונה שאינה נאמנת כלל ומותר לדור עמה דלמא הכוונה רק דלמשנ' ראשונ אמרו דיוצאת ונוטלת כתובה לכך חזרו לומר מכח עיני' נותנת באחר לכך אמרו דאינה נאמנת לענין כתובה עד שתביא ראי' לדברי' אבל לעולם אסורה לו כן הקשה אותי ובאמת הי' מקום לקושייתו לפמ"ש התוס' בפ' אע"פ דדוקא היכי דנוטלת כתובה שייך לומר עיני' נתנה באחר כו' והנ"ב מה"ת סי' י"א כתב דאין לומר כן דא"כ למה תקנו רבנן דאינה נאמנת כלל לתקנו דתהי' נאמנת רק דאין לה כתובה ייע"ש וא"כ לפ"ז קשה דלמא באמת הכוונה כך דחזרו לומר דאינה נאמנת לכתובה עד שתביא ראי' לדברי' ושוב כיון דאין לה כתובה לא שייך חשש עיני' נתנה באחר אך השבתי לו דממה דפליגי ר"ש ורבא אם אוכלת בתרומה מוכח דהמשנה קאמרה דמותרת לגמרי דאם אסורה לו מעתה מכ"ש דאסורה בתרומה וגם לא שייך חשש לעז על בני' דממ"נ על להבא הרי מתגרשת באמת ועל למפרע ליכא לעז דיאמרו השתא הוא דאתניסה ובע"כ הלעז רק על להבא ומוכח דהמשנה מיירי דמותרת כמ"ש רבא אח"כ אם נתארמלה או נתגרשה כו' א"כ ה"נ עתה על בנים שלמפרע י"ל השתא היא דאתניסה ובע"כ הלעז הוא רק על להבא ומוכח דהמשנה מיירי דמותרת אף לבעלה ובזה א"ש לשון הרא"ש דמן המשנה לא הוי קשה די"ל דרק לענין כתובה מיירי דאינה נאמנת אבל לעולם אסור' ולכך הקשה רק ממש אוכלת בתרומ' ומוכח מזה דמותרת לגמרי ולכך הקשה שפיר דנימא דשוי' נפשה חד"א ומ"ש הרא"ש אח"כ דמיירי בחוזרת בה ונותנ' אמתל' נהי דזה לא קאי על המשנ' דבמשנ' א"א לומר בחוזרת דנקט עד שתביא ראי' לדברי' וכמ"ש הנ"ב שם ובע"כ דקאי רק על תרומה מ"מ א"ש כוונת הרא"ש כיון די"ל דבתרומה מיירי בחוזרת בה שוב י"ל דהמשנ' דלא חזרה בה מיירי רק לענין כתובה ולעולם אסורה לבעלה ודו"ק:

והנה מזה מוכח נמי דאף באין לה כתובה שייך עיני' נתנה באחר דאל"כ מנ"ל לר"ש ורבא גופא דאינה נאמנת דמתניתין לבעלה מיירי דילמ' באמת מיירי רק לכתוב' והיינו כיון דאין לה כתובה ל"ש עוד עיני' נתנ' באחר ובע"כ דס"ל לר"ש ורבא דאין סברא לחלק לענין עיני' נתנה באחר בין יש לה כתובה לאין לה ולעולם שוה החשש דעיני' נתנה באחר ודו"ק היטב:

ועוד י"ל בכוונת הרא"ש עפמ"ש מהרי"ט בתשו' סי' צ"ב ליישב קושיות התוס' והר"ן דאיך התירו חז"ל לבעלה והלא שויא אנפשה חד"א ותרצו כיון דאנן סהדי דאומרת כן בשביל עיני' נתנה באחר הוי כחזרה ונתנה אמתל' לדברי' ואם נותנה אמתלא יכולה לחזור ייע"ש אבל באמת אין דבריו נראין לי דקשה תינח אם אנו דנין אם מותרת לבעלה שפיר אמרינן דמותרת לבעלה ולא שייך לומר שויא אנפשה חד"א כיון דאנן סהדי דהוי כחוזרת ונותנת אמתל' לדברי' ומה שאינה חוזרת באמת וליתן טעם לדברי' למה אמרה כן היינו