נדרי זריזין חלק ב שטז

כעולא דבעני לעני מחלוקת וס"ל לרבנן דלא אמרינן מגו לכך לא מהני ע"י אשתו אבל אנן כיון דכמה אמוראים ס"ל דאמרינן מגו ומגביה מציא' קנה חבירו הכי קי"ל לכך לא בעי' שיש לה בית כלל מכח מגו וא"ש שיטת הרמב"ם על נכון והנה דרך הזה של קני ע"מ להקנות כתבנו קצת בחבורינו לאו"ח אך באופן אחר ודרך זה נראה יותר נכון בעזר"ה והנה בסוגיא זו יש להאריך הרבה אך מחמת שכבר הארכנו בזה בחבורי לא"ח סי' שס"ו וביו"ד סי' רכ"ב וגם באה"ע סי' פ"ה לכך קצרתי כאן:

רש"י ד"ה כיון דלזכות לאחרים הוא כו' אבל בעלמא היכי דיהיב מתנה לאשתו אימא לך דיד אשה כיד בעלה כו' הנה דברי רש"י אינם מדוקדקין דבנותן מתנה לאשתו מפורש בש"ס ב"ב דקנתה ואין הבעל אוכל פירות ואיך כתב דבעלמא היכי דנתן מתנה לאשתו יד אשה כיד בעלה וכן מוכח אח"כ מגוף הסוגיא דאמרינן מגו דזכי' לנפשה כו' מוכח דלנפשה פשיטא דזכיא ונראה דחסרון תיבה אחת יש ברש"י וכצ"ל אבל בעלמא היכי דנתן אחר מתנה לאששו הוי יד האשה כיד בעלה ובזה עלו דברי רש"י כהוגן:

משנה ונדר אלמנה וגרושה כו' כיצד כו'. לכאורה נראה ה"ה באב הוי כן אם נדרה תחתיו על אחר ל' יום וביני כיני נתארסה או נשאת יכול להפר דבתר אמירת הנדר אזלינן וכן להיפוך אם נדרה תחת הארוס באירוסין ושמע בעלה וקיים לה אי הוי גרושין כמו הקמה ונתגרשה מן האירוסין אף שיצאה לרשות האב וחלות הנדר הוי ברשות האב א"י להפר כיון דהנדר הוי תחת הארוס וקיים לה וז"ב בעיני ועיין בק"א מ"ש בזה ועיין בלשון הר"ן שכתב דנדר אלמנה וגרושה מיותר משמע דקמ"ל דאף אם אח"כ נשאת קודם חלות הנדר נמי קיים ייע"ש וקשה לי מנ"ל הכוונה כך דילמא כוונת הפסוק להיפוך דנדר אלמנ' וגרושה יקום אף אם נדרה תחת הבעל על אחר זמן ובנתיים נעשית אלמנ' וגרושה נמי קים עלי' אף דכבר היפר לה מכח דבתר חלות הנדר אזלינן וצ"ע. גם מ"ש הר"ן דמהך קרא מוכח כר"ע צ"ע דהרי בש"ס מבואר להיפוך דלשון ונדר אלמנ' וגרושה משמע טפי כר"י רק ר"ע מלשון אשר אסרה על נפשה למד ולא מלשון ונדר אלמנ' וגרושה דאדרבא זה מורה כר"י ורש"י כאן נזהר בלשונו וז"ל ונדר אלמנ' וגרושה כו' כיצד באיזה ענין מיירי משמע דאין כוונתו מכח פשיטא רק בא לפרש גוף הקרא באיזה ענין מיירי ומפרש דמיירי אף אם נשאת אח"כ ולא דמקרא הזה מוכח כן דקרא דייק טפי כר"י וכן פרש"י אח"כ דף פ"ט וז"ל בד"ה ור"ע סבר הרי הוא אומר כל אשר אסרה על נפשה כו' וכוונתו דהמשנה נמי מוכיחה מלשון כל אשר אסרה על נפשה דהכי כתיב קרא ונדר אלמנ' וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה ומכל אשר אסרה על נפשה למד כן מיהו כיון דהש"ס אינו מביא הך תיבות דכל אשר אסרה על נפשה מוכח דאין המשנה רוצה להביא הלימוד על כך רק כוונתו לפרש הקרא באיזה ענין מיירי ולכך פרש"י במשנ' דבאיזה ענין מיירי ובש"ס פרש"י דעכ"פ הוכחת הדין כוונת הש"ס מכח כל אסרה על נפשה אך דברי הר"ן שכתב דמקרא גופא מוכח כן צ"ע כעת בזה:

דף פט ע"א במשנה רש"י ד"ה הרי זה מיפר כו' ואשמעינן היכי דבאה ברשות עצמה בשעת הנדר והיכי דבאה ברשות אחרים נמי מכ"ל כלומר דהמשנה אשמעינן שני הדינין היכי דתחלה היתה ברשות אחרים ובאה אחר כך ברשות עצמה והיינו סיפא וכן להיפוך היכי דבאה ברשות אחרים נמי היינו דתחלה היתה ברשות עצמה ואח"כ ברשות אחרים והיינו רישא וק"ל:

שם גמרא אמר אביי אפילו תימא ר"י מתניתין דתליא נפשי' ביומי' כו' קשה לי לפי משמעות המפ' דדוקא בתלתה בגרושין ונשואין אבל אם תלתה בשאר תנאי מודה ר"י דאזלינן בתר אמירת הנדר א"כ למה נקטה המשנה בתלתה בימים ולא נקט רבותא טפי דאפילו בתנאי נמי אזלינן בתר חלות הנדר ולנקוט רבותא טפי ולהיפוך קשה לפי מה דנקט במשנה רק ימים הו"ל לפרש כך דיש חילוק בין זמן לשאר תנאי דאם תלתה בזמן כיון דשמשא ממיל' ערבא לכך הוי כאלו כבר חל הנדר כיון דבודאי יחול ושמשא ממילא ערבא אבל אם תלתה בתנאי כיון דהוי מחוסר מעשה ואין ידוע בודאי שיחול הנדר לכך אין יכול להפר עד זמן שחל הנדר ממש והו"ל לפרש כה"ג וצ"ע ועיין בהר"ן לעיל דף פ"ד מה שהביא שם לשון הירושלמי בנדר מיורדי הים לאחר למ"ד ונעשה בינתיים יורדי יבשה דתליא לה בפלוגת' דר"י ור"ע הנה זה הוי רק לסברת ר"ח כאן אבל לסברת אביי ולפירוש הר"ן כאן שדוקא בתלתה בנשואין וגרושין פליג אבל בשאר דברים אף ר"י מודה דאזלינן בתר אמירת הנדר א"כ לדידי' אף כר"י לא אתיא התם דאף לר"י ראוי לילך התם בתר אמירת הנדר ובע"כ דלא אתיא נמי כר"י ובע"כ דס"ל כמ"ש הר"ן שם לחלק התם לפום גמרא דילן והו"ל להר"ן להביא סייעתא לסברתו מכאן לפום סברת אביי כאן וצ"ע בזה:

משנה ט' נערות נדריהן קיימין כו' הנה הר"ן הביא בשם הירושלמי דר"י לא פליג אדרבנן רק אמרו לחדד התלמידים אך לדעתי נראה דמלשון הש"ס דקאמר זו דברי ר"י אבל חכ"א שלש כו' ואם איתא דאין נ"מ לנו לדינא לא הוי מביא הש"ס דברי רבנן ולומר בלשון וחכ"א כיון דאין נ"מ לדינא לכך הי' נראה דהש"ס דילן חולק אירושלמי וס"ל דיש בזה פלוגתא והוא עפש"מ לעיל דכמו דבבעל אזלינן בתר האמירה כן נמי באב אזלינן בתר אמירה ייע"ש ולפ"ז אם נדרה כשהיא נערה על אחר למ"ד יום וביני ביני נעשה בוגרת שהביאה סימני בגרות אז מהני הפרת האב שהיפר מכבר ולפי זה סבירא ליה לר"י דיש לחלק בין חד לריעותא לתרתי לריעותא דאם נדרה כשהיא נערה לאחר למ"ד יום וביני ביני נעשית רק בגרות או יתומה או רק יתומה בחיי האב אז מהני הפרת האב שהיפר מכבר אבל אם הוי תרתי לריעותא מקודם חלות הנדר נעשית בוגרת ויתומה או יתומה ובגרות בזה אף דהיפר לה האב אחר אמירתה כיון דלא חל הנדר עד שנעשית בוגרת ויתומה וכדומה דהוי תרתי לריעותא לא מהני הפרת האב שמתחלה כלל ויש חילוק בין חדא לריעות' לתרתי לריעות' אבל רבנן ס"ל דאין חילוק בין חדא לריעות' לתרתי לריעות' ובין כך ובין כך אם נדרה כשהיתה ברשותו על אחר זמן והיפר לה מקודם מהני לכך אמרו דשלשה חילוקים יש ולכך קאמר הש"ס אכל חכ"א דס"ל דפליגי ר"י ורבנן בדינא ולא כהירושלמי ודו"ק:

רש"י ד"ה ה"ז יכול להפר כו' אע"ג דלאו נדרי ענוי נפש הוא דלאו כל כמיני' לאפקועי שיעבודא מנה יכול להפר הנה לשון זה אינו מובן כלל ויותר הי' נראה דהוי ט"ס לגמרי ומ"ש דלאו כל כמינה כו' הכל מיותר רק כצ"ל אע"ג דלא נדרי ענוי נפש הוא יכול להפר מכח בינו לבינה ואם נראה לקיים כמו שהוא לפנינו נראה דט"ס הוא מ"ש לאו כל כמיני' לאפקועי שעבודא מנה רק צ"ל בלשון זכר לאו כל כמיני' לאפקועי שעבודא מיני' וכוונתו דרש"י מפרש הסיפא מ"ש קונם שאיני נהנית לך היינו מה שהוא יהנ' ממנה יהי' קונם ויהי' הוא אסור בהנאה שלה וכמו דמפרש הרישא בקונם שאיני נהנית לאבא היינו שמה שיהי' נהנין הם ממנה כן מפרש רש"י בסיפא שהכוונה שהוא לא יהי' נהנה ממנה וס"ל לרש"י דברישא כיון שאינה יכולה ליזהר מלעשות לו שהרי משועבדת לו והוי ודאי שתעבור על התנאי והוי כנדרה רק הנאתה על אבא ואביך וא"כ זה לאו ענוי נפש הוא וכן להיפוך אם נדרה קונם שאני נהנית לך אם אני עושה ע"פ אבא ואביך כיון שא"א ליזהר בהם שלא תעשה להם וכמ"ש הר"ן א"כ הוי כנדרה הנאתו עליו לבד ולכך כתב רש"י להקשות בין על הרישא בין על הסיפא למה יכול להפר דברישא בודאי לא הוי ענוי נפש מה שנדרה הנאתה עליהם ואף בסיפא כיון דלאו כל כמינה שלה שאין לה כח לאפקועי שעבודא מני' היינו מן הבעל וא"כ לא יחול הנדר כלל מ"מ יפר משום דברים שבינו לבינה אך בהיות כן הדבר צריך עיון למה באמת צריך הפרה בזה כיון דאין הנדר חל כלל למ"ל הפרה לכך פירש"י צ"ע אם לא שיש ט"ס לגמרי הני תיבות דלא כל כמינה כמ"ש בתחלה:

ר"ן ד"ה ר"י אומר כו' ההוא דנקט נערה מפני שנדרי קטנה אינו כלום תמיהא לי טובא הרי משכחת לה במופלא הסמוך לאיש דהוי נדר תורה לחד מ"ד ואף לאידך עכ"פ הוי נדר מדרבנן מיהו בזה הי' אפשר לומר דקמ"ל רבותא בנערה דאף נדר מן התורה יכול להפר אך זה קשה למ"ד בנדה דף מ"ו דמופלא הסמוך לאיש הוי נדר מן התורה א"כ לנקוט רבותא טפי דאף בקטנה יצאה מרשות האב ונדרי' קיימין כשהיא סמוכה לאיש ואף דנדרי' נבדקין עכ"פ משכחת לה כשבדקה וידעה לשם מי נדרה דנדרים מן התורה ולא מהני הפרת האב ובאמת זה הוי פלוגתא דאמוראי בנדה שם ופריך הש"ס מכמה תנאים מר' יהודא ור"י והתוס' שם כתבו דאף ר' יהודא סבירא ליה מופלא הסמוך לאיש דאורייתא והו"ל לפרוך מכאן דא"כ לנקוט קטנה ומדנקט נערה מוכח דמופלא הסמוך לאיש דרבנן וצ"ע בזה:

ד"ה קונם כו' עד דקסבר תנא דמתני' דכי האי גווני בעל מיפר אע"פ שלא חל הנדר. הנה מלשון דכי האי גווני משמע דאף בסיפא דוקא בכה"ג דאי אפשר לה להזהר ושודאי תעבור עליו והוי כחל הנדר תיכף כיון דבודאי תעבור בזה ס"ל לתנא דמתניתין דיפר אבל בדין אם התנית תנאי שאינו מוכרח שתעבור עליו דוקא ס"ל לתנא דמתניתין דאינו מיפר כיון דלא חל הנדר וצ"ע א"כ מדמה הש"ס ברייתא דין דקונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו וכן בריי' דנדר בנד' ונזיר ומה ונזיר ומה פריך ע"ר פפי מהני ברייתות דלמא ע"כ לא קאמר ר"פ דבשאלה ד"ה אע"פ שלא חל הנדר היינו רק דומיא דהפרה דפליגי ר"נ ורבנן דמיירי באם עשוי לעבור על התנאי אז לר"נ אף בזה אין יכול להפר ולרבנן מיפר כה"ג ובשאלה כ"ע מודים באם חלה נדרו בתנאי שעשוי לעבור עליו ואי אפשר ליזהר בו לכך ד"ה שואל אע"פ שלא חל הנדר אבל בהני ברייתות דאפשר לזהר ואינו מוכרח לעבור עליו דוקא שפיר מקרי לא חל הנדר לכ"ע א"י לשאול רק אם חל הנד' וגם מנ"ל לרב' מהא לשרקי' טינא דס"ל דלרבנן ור"ן לא פליגי רק בהפרה ולא בשאלה דלמא פליגי נמי בשאלה רק פלוגתתם דשאלה הוי דומיא דפליגי בהפרה היינו באם אי אפשר ליזהר שמוכרחת לעשות כגון את אשמשך או א"א להזהר כמו בקונם שאני עושה ע"פ אבא ואביך אבל במה שאפשר לה ליזהר לכ"ע א"י לשאול כמו דמודים בהפרה כה"ג וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה רהיט בגפא כו' ואית דמפרשי דהיינו רהיט בכפ' רץ יחיד הנה בזה יש ט"ס בכפא וצ"ל נמי בגפא וכוונתו דתחלה מפרש בגפא היינו סולם ואית דמפרשי בגפא היינו מלשון בגפו יבא דהיינו שרץ יחידי וק"ל: