נדרי זריזין חלק ב שיא

סתם מהני אף אחר כ"ד מכח דיש בריר' וא"כ תימא עליו מה שתמהתי לעיל ועוד תמי' לי יותר על הד"מ והש"ך למה הביאו זה בשלמ' הנ"י בע"כ ס"ל העיקר כגירס' שלפנינו ברי"ף שם דגרסו בסיפא דאמרו לו מת וקסבר אביו הוא לא יצא וכמו שגם הב"ח בסי' רל"ד הביא גירס' זו ולכך קאמר דנהי דבאם קסבר אביו הוא לא מהני אחר כד"ד מכח דבזה לא שייך בריר' כיון דקסבר בפירוש אביו הוא בלבו עכ"פ אך באם אף בלבו לא התכוין לשום מת אמרינן בריר' אבל לדידן כיון דקי"ל בטור וש"ע דאפי' בקסבר אביו הוא נמי מהני אף אחר כד"ד א"כ למה הביאו דברי הנ"י בזה במת סתם ומכח דיש בריר' תיפוק לי' אפי' בסבר אביו דלא שייך בריר' נמי מהני אף אחר כד"ד וצ"ע ועיין ביו"ד סי' ש"מ מ"ש עוד ליישב דברי הד"מ והש"ך ועימ"ש בפתיח' לחכורי עין דמע' הארכתי עוד בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל בדרך נכון יע"ש:

שם גמרא והלכתא בכל התור תכ"ד כד"ד הנה יש לדייק למה קבע הש"ס הלכת' זו בכאן דהלכת' לא שייך רק בדבר שיש בו פלוגתא אבל כאן כיון דלא מצינו כאן פלוגת' למה קבע בזה הלכת' ונרא' דעפמ"ש לעיל די"ל בנדרים הוי תכ"ד לאו כד"ד א"ש דיש לדייק בלשון ר"א דאמר כאן בתכ"ד כאן לאחר כד"ד ואם הוי הכוונה דמשני משנה דנדרים עם בריית' דקרעים דא"כ יהי' הכוונ' דמשנ' דידן איירי אחר כד"ד ובריית' דקריע' איירי תכ"ד א"כ הו"ל לומר להיפוך כאן לאחר כ"ד כאן תכ"ד והו"ל למנקט אחר כ"ד תחלה כיון דהמשנ' ראש נ' דפריך עלה מיירי מאחר כד"ד הו"ל למימר להיפוך כאן אחר כ"ד כאן תכ"ד ומדקאמר תחלה כאן תכ"ד כאן לאחר כד"ד משמע דבא רק לתרץ הברייתות אהדדי מה דנקט בכאן יצא ובכאן לא יצא ולכך כיון דבריית' ראשונ' מיירי תכ"ד לכך נקט תחלה כאן תכ"ד ולפ"ז הוי קשה לו היא גופא כיון דבא ר"א לחדש בין תכ"ד בין אחר כ"ד הו"ל לתרץ גם קושי' הראשונ' בכך דכאן לאחר כ"ד ובע"כ דס"ל לר"א דבנדרים אף תכ"ד לאו כ"ד לכך על קושי' דמתניתין הוכרח לשייר כתירוץ הראשון כו' אבל הש"ס קאמר דלית הלכת' כר"א דבנדרים תכ"ד לאו כד"ד רק והלכת' תכ"ד בכל התורה כדבור דמי רק חוץ מהני ולכך אף בנדרים יש לחלק בין תכ"ד או לא ודוק:

והנה מסוגיא זו הי' מוכח דלא כמ"ש הט"ז בה' מו"מ סי' קצ"ה דהיכי דהוי מעשה ממש בגוף הענין לא שייך חזרה תכ"ד ייע"ש ובאה"ע סי' ל"ח ובה' מתנה סי' רמ"א ומ"ש שם אני בזה והנה מכאן הי' מוכח להיפוך דהרי כאן הוי מעשה בגוף הקריע' ואמרינן בי' תכ"ד כד"ד מיהו נרא' דמזה אין ראי' כלל דהט"ז מיירי מנדון דבא לחזור בו ולבטל המעשה לגמרי ולכך כל דבא לעקור המעש' אמרינן דלבטל מעש'. לא מהני אף תכ"ד אבל הכא דגוף הקריע' אינו ר צה לבטל רק אדרבא רוצה לקיים הקריע' רק להיות על מת אחר א"כ אינו רוצה לבטל המעש' רק מחשבתו לבד ולענין המחשבה ודבור שפיר הוי תכ"ד כד"ד וק"ל:

בא"ד והלכתא תכ"ד כד"ד חוץ כו' עיין בר"ן מה שנתן טעם בזה ונלפענ"ד ראי' לדבריו מהש"ס דנזיר דף ט' ע"א יב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ולכאורה אינו מובן דמה ענין זה לזה ועיי"ש בתוס' שכתבו וא"ת תיפוק לי' דאין בו חרטה ותירץ דשאני הכא דתכ"ד הוא וא"צ חרטה ולב"ש הקדש בטעות הוי הקדש ולהכי לב"ש לא מהני בה שאלה וה"נ לא מהני שאלה בנזיר דאקרי קדושה וכו' והנה לכאור' אין דבריהם מובנין כיון דמיירי תכ"ד ומצי לחזור בו מה ענין זה לשאלה אך לפי דברי הר"ן הנ"ל בטעם תכ"ד כד"ד א"ש ונרא' להסביר הדבר דהנה בכל דבר יש מחשבה ומעש' והכלל הוא דבדבר שאם נעשה בטעות לא הוי מעשה אז חזינן שהקפידה התור' שבמעשה זו יהי' מחשבה ג"כ כמו המעש' ולכך ממילא אם נעשה בטעות אף שהמעש' הי' מעשה ממש באופן המועיל רק שבמחשבתו סבר לעשות אדעתא דהכי ובאמת לא הי' כן א"כ אזלא לי' המחשב' כיון דהוי המחשבה בטעות ולא נשאר רק המעש' ולכך לא מהני ולכך ענין כזה מהני בו' שאלה אבל בדבר שלא מהני בי' שאלה ומוכח דאף דנעשה בטעות הוי מעשה מוכח דכאן לא הקפיד' התור' על המחשב' רק העיקר הוא מעש' לבד ולכך הוי מעש' אף שלפי מחשבחו נעש' בטעות ולפ"ז א"ש דדין תכ"ד תלוי נמי בענין זה והרי עיקר הטעם דתכ"ד כד"ד הוא מכח דכל תוך כד"ד אינו גומר במחשבתו לעשות כך או לדבר כך רק עדיין בדעתו להיות נמלך עדיין ולכך לא גמר במחשבתו להיות מסכים לחלוטין על הדבר הזה כך כל שלא גמר במחשבתו להסכים ע"ז אף שבמעש' או בדבור גמר ועשה כל מה שיש לו לעשות או גמר דבורו מ"מ הוי עדיין מעשה בלא מחשב' דכל שלא חלף והלך לו הזמן של כד"ד עדיין אין ראי' שבלבו גמר בכך והוי מעש' בלי מחשב' ולכך בדבר דבעינן מחשב' ג"כ ובלי מחשב' לא מהני ולכך בטעות בטל בדבר ומהני בי' שאלה לכך אף כד"ד מהני בי' דליכא מחשב' אבל בדבר שלא מהני שאלה וטעות וא"כ כיון דבזה לא קפדינן על המחשב' רק די במעשה בד מה חילוק יש בין כדי דבור או לא סוף סוף גוף המעש' או הדבור כבר,, נעשה ונגמר ומה בכך שאין ראי' ממעשיו די"ל ובמחשבתו לא גמר והסכים על כך מ"מ אין צורך כאן למחשבה ולכך אין לחלק בין תכ"ד לאחר כד"ד ולכך שפיר קאמר הש"ס לב"ש דס"ל א מהני שאלה בהקדש וה"ה בנזיר לכך לא מצי לחזור בו ג"כ תכ"ד והא בהא תליא אבל לב"ה דס"ל דמהני שאלה. מהני חזרה תכ"ד א"ש ויש ראי' להר"ן וא"ש ודוק מיהו קשה לי כיון דמסיק הש"ס דנדרים דבהקדש וכו' תכ"ד לאו כד"ד א"כ מוכח דאף דקיי"ל דמהני שאלה בהקדש מ"מ הוי תכד"ד לאו כד"ד וא"כ למה הוצרך הש"ס לומר טעמי' דב"ש מכח דלא מהני בי' שאלה בהקדש בלא"ה הו"ל לומר כיון דס"ל דנזיר דומה להקדש בלא"ה תכ"ד לאו כד"ד בהקדש וכן קשה לב"ה דס"ל דמצי לחזור בנזיר וכו' למה יכול לחזור. נהי דס"ל דמהני בי' שאלה מ"מ לא מצי לחזור בהקדש תכ"ד ואם ס"ל דנזיר לאו כהקדש דמי הו"ל להש"ס לומר. בקיצור דב"ש ס"ל דנזיר דומה להקדש ולא מצי לחזור בו תכ"ד וב"ה ס"ל דלאו כהקדש דמי ולכאור' צ"ע ונראה שכאן יהי' ראי' להרשב"ם דס"ל במה דאמרינן בהנך דלאו תכ"ד כד"ד היינו מדרבנן אבל מן התורה אפי' בהנך הוי תכ"ד כד"ד ונראה שמכאן הוציא זה ולכך הכא דב"ש ס"ל דהוי נזיר מעלייא וחייב להביא קרבן נזירות הוכרח לומר דלשטתי' דלא ס"ל דלא מהני שאלה לכך לדידי' מן התורה הוי תכ"ד לאו כד"ד בזה אבל לב"ה דיש שאל' הוי מן התור' תכ"ד ולא הוי נזי' ויש ראי' לה רשב"ם ולפ"ז נ"מ לנו לדין קדושין דאם חזרו תכ"ד לא הוי קדושין רק מדרבנן כהרשב"ם ולשאר פוסקים החולקים צ"ע מכאן ודוק היטב וכעת אין פנאי לעיין יותר:

רש"י ד"ה והתניא קשיין אהדדי הנה פרש"י אין לו הבנה דמה קשיין אהדדי הרי מפורש הוא בברייתא החילוק בין אמרו לו בפירוש אביו בין סתם וקסבר שהוא אביו והיינו ממש כתירוץ רב אשי ולכאורה הי' נראה דרש"י גרס כגירסא שני' של הרא"ש דלא גרס הך סיפא דאמרו לו מת סתם כו' וקשיין אהדדי אך גוף דברי הרא"ש אין מובנין דאף אם לא גרסי הסיפא קשה מה קשיין אהדדי הרי בע"כ רב אשי דמשני כאן בסתם כאן במפרש כוונתו דהבריית' דנקט אמרו לו מת אביו הוי לאו דוקא כמ"ש הר"ן והרא"ש בעצמו א"כ מה הקשה מברייתא לברייתא נימא דבברייתא ראשונה הוי אמרו לו מת אביו לאו דוקא ובאידך ברייתא הוי דוקא והיינו כתירוץ ר"א כאן בסתם כאן במפרש ודוחק לומר כיון דתרווייהו נקט בחד לישנא הוי דוחק לומר זה דוקא וזה לאו דוקא דא"כ אף אם גרסי הך סיפא יכול הרא"ש לפרש כן דפריך כיון דמהך סיפא מוכח דבברייתא זו הוי אמרו לו מת אביו דוקא א"כ דוחק לפרש לשון אידך ברייתא דהוי לאו דוקא ולכך דברי הרא"ש צ"ע ולכך נראה כוונת רש"י דלשיטתו אזיל שמפירושו בד"ה כאן בסתם כאן במפרש משמע דאינו מפרש כפירוש הר"ן והרא"ש דבאמירת אחרים לא תליא מלתא רק באמירת עצמו תליא דכאן בסתם היינו שלא פירש בשעת קריעה או הפרה לשם מי הוא קורע או מיפר כאן במפרש היינו דפירש הוא בעצמו בשעת מעשה לשם מי הוא עושה ולכך פריך שפיר דמאידך ברייתא מוכח אף דלא פירש הוא בעצמו נמי לא יצא ידי קריעה שהרי בסיפא נקט אמרו לו מת סתם וקסבר אביו הוא כו' והנה זה ודאי דלא פי' בפירוש שלשם אביו קורע דכן משמע מלשון וקסבר אביו הוא משמע דסברא בעלמא סבר כן אבל לא פירש בפיו כן ואעפ"כ אף דלא אמר בפירוש טעמ' דלא אמר לו חבירו כן אבל אם אמר לו חבירו כן אף שהוא לא אמר בשעת מעשה נמי לא יצא א"כ קשיא שפיר הברייתות אהדדי ומוכח דלא כתירוץ ר"א וק"ל. זה נראה כוונת רש"י בבירור:

ר"ן ד"ה והלכתא תכ"ד כו' האיך התנו רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה בנדרים צ"ע מ"ט הרגיש בזה כן ולא הקשה לעיל במה דקאמר אלמוהו רבנן לשעבוד' דבעל הו"ל להקשות נמי איך יש כח בידם לתקן בקום ועשה ושם לא הרגיש בזה וכאן הקשה וצ"ע בזה:

משנה אמרה קונם כו' הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. קשה לי לפירוש אחד שפירשו המפרשים דעל מה שהיפר שפיר חל הפרה רק דעל השני אינו חל ממילא א"כ מה דלא אמרינן בזה נדר שבטל מקצתו בטל כולו בע"כ מכח דבעל מיגז גייז ואינו דומה להתרת חכם וכן כתב הרמב"ם בפי"ג מנדרים הלכה י' ובש"ע סי' רל"ד סעיף ל"ו שאינו אומרים בהפרת הבעל הותר מקצתו הותר כולו שאינו דומה להתרת חכם משמע דהוא מה"ט דבעל מיגז גייז אבל אם הי' מעקר עקר הי' נמי הותר כולו ע"י הפרת הבעל א"כ מה מבעי' לי' בנזיר דף כ"א אם בעל מיגז גייז או מעקר עקר לפשוט מהך מתניתין מדנקט היפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ולהך פרושו דעל תאנים שפיר חל הפרה רק על ענבים אינו חל ולמה לא נימא בזה הותר כולו ובע"כ דבעל מיגז גייז ואין לומר דלר' ישמעאל וחכמים דס"ל מה דלא הפר לא הפר לא מבעי' להו דמיגז גייז רק דמבעי' לי' אליבא דר"ע דס"ל מקיש הפרה להקמ' מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו ובטל לי' כל הנדר מבעי' לי' א"כ מה פשיט שם מכמה משניות וברייתות לימא דאתי' כר' ישמעאל וחכמים ומנ"ל דלר"ע נמי מיגז גייז וצ"ע ועוד קשה לפשוט ממתניתין דנטולה אני מיהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים, ומ"ט לא נימא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ובע"כ דמיגז גייז וצ"ע גדול:

ע"ב פרש"י ד"ה היפר לתאנים קסבר הפרה במקצת לא שמה הפרה. הנה מלשונו משמע דס"ל כאידך פירושו של הר"ן דאין חל הפרה כלל כל שלא הפר כולו לא שמה הפרה כלל ולפ"ז לכאור' סתרי דבריו דא"כ למה פי' לעיל דאם קיים לתאנים קיים כולו מכח דכתיב יקימנו יקום ממנו ולמ"ל קרא תיפוק לי' כיון דבעינן הפרת כל הנדר וכיון דקיים מקצת אין יכול להפר הכל והפרה במקצת ל"ש הפרה ולמ"ל קרא דנקט ממנו בשלמ' להך לישנא דמפרש דאינו מיפר היינו השני אינו מיפר אבל