נדרי זריזין חלק ב שי

והנה במ"ש נתיישב מה שהקשה הר"ן בש"ס כיון דמאותה ילפינן דבעינן שיכוין לה תינח בהפרה אבל בהקמה מנ"ל דלא מהני ייע"ש ולפמ"ש לעיל א"ש דאדרבא מהפרה נלמוד לכ"ש להקמה דמה בהפרה דלא מהני בלב כלל ואעפ"כ לא מהני אם מכוין לשם אחרת ובעינן אותה דוקא כמ"ש בהקמה דמהני בלב דלא הוי הדבור כמעשה רק כדבור בעלמא דפשיט' דבעינן שיכוין לשם אותה שמיפר וכתבה התורה גבי הפרה ומכ"ש בהקמה וא"כ אין ראי' למה שהכריח הר"ן דינו דאם קיים לשתי נשיו לא מהני מכח דלה דוקא ולפמ"ש אין הכרח לדבריו ודו"ק:

עוד הי' נראה בדברי הרמב"ם מה שלא העתיק בדין זה שום אוקימתא דהוא ס"ל להלכתא כר"א דמחלק בין תכ"ד או אחר כ"ד וכמ"ש להדיא בה' אבל ודברי הרב"י כאן בסי' רל"ד שכתב דהרמב"ם מספקא לי' אם הלכתא כר"א הוא תמוה כמ"ש הלח"מ בה' אבל ששם פסק הרמב"ם. להדיא כר"א ייע"ש ולכך א"ש כל דברי הרמב"ם ומזה ראי' למ"ש בחבורי ליו"ד סי' רי"א דבנדרים הוי סכ"ד לאו כד"ד ולשיטת הרמב"ם יובן יותר כיון דהוא פוסק דבהקדש הוי תכ"ד לאו כד"ד ועיין בחו"מ סי' רנ"ה וא"כ כיון דנדרים הוי בקונם דאוסר בקרבן הוי נמי תכ"ד לאו כד"ד ולכך א"ש כיון דהרמב"ם פוסק דאחר כ"ד אף בקריעה לא מהני רק תכ"ד א"צ לחזור ולקרוע וא"כ תינח התם אבל בנדרים דתכ"ד לאו כד"ד לכך בכל ענין יחזור ויפר כמו בעלמא אחר כד"ד וממילא כיון דמחלק ר"א בקריעה בין תכ"ד בין אחר כד"ד א"ש המשנה אפילו בתכ"ד כנ"ל וס"ל דר"א חולק ואינו מחלק בין סתם למפרש כמ"ש הפוסקים בזה ודו"ק:

והנה בזה נמי דברי הרמב"ם תמוהים דבה' אבל פסק דבין באמרו לו מת אביו וקרע בין באמרו לו סתם וקסבר אביו הוא בכולם יש חילוק דבתכ"ד פטור לקרוע ואחר כד"ד חייב לקרוע והוא תמוה דממ"נ כיון דרב אשי מוקי להך ברייתא דאמרו לו מת אביו יקרע לאחר כ"ד א"כ מוכח דבאמרו לו מת סתם אף אחר כ"ד יצא ואם מיירי הך ברייתא דמת סתם וקסבר אביו הוא בתכ"ד א"כ דבאמרו לו מת אביו, אף תכ"ד לא מהני ואיך פסק הרמב"ם דבשניהם בתכ"ד פטור ואחר כד"ד חייב ואיך יפרש הברייתא דמחלקת בין אמרו לו מת אביו למת סתם ועיין שם בהה"מ וב"י סי' ש"מ. אך לדעתי נראה ליישב דהרי יש להבין לפום שנויא דר"א לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד א"כ משמע דבאמרו לו בפירוש מת אביו לא מהני קריעתו אחר כ"ד וחייב לקרוע שנית א"כ אף באמרו לו מת סתם כיון דבלבו קסבר אביו הוא למה פטור מלקרוע ממ"נ כיון דאם אמר בפירוש כן יש קפידא אף אם הי' בלבו כן נמי יופסל כיון דבלבו הוי לשם אביו וצריך לומר דדברים שבלב אינן דברים כדקיי"ל בכ' דוכתא ולכך ה"נ אין קפידא במה שיכוון בלבו אך לפ"ז תליא דין זה בפלוגתא דמצות צריכות כוונ' דלמ"ד מצו' א"כ כוונ' ס"ל במצו' נמי הוי דברי' שבלב אינן דברי' וכיון דעשה המעש' אף אם כיון לשם מצוה מהני אבל למ"ד מצות צריכות כוונה א"כ ס"ל דבמצוה הוי דברים שבלב דברים דבלא"ה למה נצרך בזה כוונה ובע"כ דבמצוה הוי דברים שבלב דברים. ובחדושי לאו"ח סי' תמ"ח הארכתי בזה בישוב דברי המג"א שם ייע"ש. ולפ"ז הנה אם מצות צריכות כוונה הוי פלוגתא. דתנאי ועיין בפ' ע"פ דר' יוסי דס"ל אכלן בלא מתכוין יצא ס"ל מצות א"צ כוונה ייע"ש א"כ א"ש דברייתא זו דמחלקת בין אמרו לו בפירוש מא"ל מת סתם וקסבר אביו הוא אתיא כר' יוסי דס"ל מצות אין צריכות כוונה ולכך יש חילוק בין אמר להדיא לאם הי' בלבו כן אבל הרמב"ם לשטתו דפוסק מצות צריכות כוונה ויהי' העיקר כגרסת הה"מ דאף בכפאו ואכל מצה פסק הרמב"ם דלא יצא אף במעשה ייע"ש בה' ר"ה ולכך כיון דס"ל צריכות כוונה א"כ אין חילוק בין דבור למחשבה ולכך אף אם כיון בלבו לשם אביו הוי כמפרש לשם אביו וא"ש:

ובהכי יתיישב דעת הטור ממה שתמה עליו הב"ח דבסי' רל"ד משמע מדבריו דס"ל בסתם אף אם כיון בלבו לשם בתו מהני אף אחר כ"ד כפשט הסוגיא ובה' קריעה פוסק כדעת הרמב"ם דבין במפרש בין בסתם יש חילוק בין תכ"ד לאחר כ"ד ייע"ש מה שנדחק ולפמ"ש א"ש דבהפרת נדרים כיון דהוי רק רשו בלבד ואם בעי מיפר א"כ בדבר הרשות הוי דברים שבלב ודאי אינן דברים לכך יש לחלק בין סתם למפרש והוי כמו קריעה למ"ד מצות אין צריכות כוונה כהך ברייתא שמביא הש"ס כאן אך בקריעה עצמה דהוי מצוה ואנן קיי"ל מצות צריכות כוונה א"כ בזה הוי דברים שבלב דברים לכך אין חילוק בין אמר לו להדיא אביו הוא לאם סבר אביו הוא ודו"ק. אך מזה יהי' מוכח דאף במצוה דרבנן צריך כוונה ולא כמ"ש המג"א בסי' ס' בשם מהרדב"ז דבמצוה דרבנן לכ"ע א"צ כוונ' דהרי כאן הוי מצוה דרבנן ואעפ"כ בעינן כוונה ודו"ק. מיהו נראה דיש ליישב שיטת הרמב"ם והטור בענין אחר והוא ע"ד מה שרוצה הב"ח בסי' רל"ד ליישב אך הוא נדחק לחלק בין לשון אותה ללשון על והוא דוחק דמה לי לשון אותה מה לי לשון על. אך הכוונה כך דהנה י"ל דיש חילוק בין קריעה לנדרים דבנדרים דכתיב רק פ"א אותה לכך נהי דמשמעות אותה משמע שיכוין לשם מי שהוא מ"מ היינו דוקא אם אמר בפירוש כן אך אם כיון רק בלבו אמרינן דאין קפידא בזה אבל בקריעה דכתיב על שאול על יהונתן דכתיב שני פעמים על ובחד הוי סגי לכתוב על שאול ויהונתן בנו וכתיב שני פעמים על לכך הוי על השני מיותר ללמוד דאף כיון בלבו לשם אחר לא מהני (ומה יומתק בזה לשון הש"ס והרי גבי קרעים דכתיב על על ולמה לא פריך בקיצור והכתיב על בע"כ כמ"ש) רק הנה זה יהי' תליא בפלוגתא המבואר בפ' השואל דף צ"ז מה דפליגי ר' יאשי' ור' יונתן דר' יאשי' ס"ל כל מקום שנאמר שנים משמע שניהם יחד כל שלא פירש הכתוב אחד אחד כמו אביו קלל אמו קילל ור' יונתן ס"ל דמשמע שניהם ומשמע אחד מהם כל שלא פירש הכתוב אחד אחד ייע"ש ולפ"ז ה"נ כיון דעיקר קריעה מסיק הש"ס במ"ק דילפינן מויקם דוד ויקרע את בגדיו כו' וא"כ אם הוי כתיב על שאול ויהונתן הוי משמע דוקא על שני מתים יש חיוב לקרוע אבל על מת אחד פטור מקריעה לכך הוצרך לכתוב על על ב"פ וא"כ אינו מיותר וזה לר' יאשי' דס"ל דמשמע שניהם יחד דוקא אבל לר' יונתן דס"ל דמשמע אחד מהם א"כ הוי על השני מיותר ובע"כ ללמוד דאף בסבר בלבו שהוא אביו נמי חייב לקרוע. והנה אנן קיי"ל כר' יונתן כמ"ש הט"ז בשם הרשב"א ביו"ד סי' רכ"ח גבי אם נדר שלא יעשה כ"א ברשות ראובן ושמעון וכן מור' הסוגיא דב"מ שם דקאמר רבא. סבר לה כר' יונתן והלכה כרבא דבתראי הוא וא"כ א"ש דהך ברייתא דמחלקת בין אמרו לו מת אביו לבין קסבר אביו הוא אתיא כר' יאשי' דס"ל משמע שניהם יחד וא"כ הוי לשון על אינו מיותר דאצטריך לגופי' לכך ס"ל דבאם רק בלבו סבר שהוא אביו יצא ידי קריעה ומ"מ אם אמר בפירוש לשם אביו לא מהני דבזה אינו נצרך ליתורא רק מגופי' דקרא משמע כן וכמו דנלמוד מנדרים דאות' אף דאותה אינו מיותר שהרי איצטריך לאינו מיפר ב' נשים כאחת כמ"ש הר"ן כאן ובע"כ דמגופי' דקרא מוכח כן כן ה"נ בלשון על אבל אנן דקיי"ל כר' יונתן דמשמע שניהם ומשמע אחד הם א"כ הוי לשון על השני מיותר ללמוד מנה דאף אם בלבו סבר אביו הוא לא מהני ולכך פסקו הרמב"ם והטור דבכל ענין אחר כ"ד לא יצא אבל בנדרים דליכא יתור לכך מחלק הטור בין סתם למפרש וא"ש שיטת הרמב"ם והטור:

והנה אין להקשות לפמ"ש דיש סברא לחלק בין אחד לשני מתים א"כ לפום מה דס"ד במס' מ"ק דיליף מויקם איוב ויקרע למה לא פריך דהתם שבעה הוי ומנ"ל דבחד סגי. מיהו י"ל דהש"ס פריך קושיא יותר אלימתא דאפילו על הרבה ליכא הוכחה די"ל מלתא יתירתא עביד, כמ"ש ויגז את ראשו כו' ופריך קושיא יותר אלימתא ועוד נרא' להסביר יותר דודאי מצד הסברא אין לחלק בין אחד להרב' ומסתמא כיון שיש חיוב לקרוע על אחד נמי חייב לקרוע ולכך אם ילפינן מאיוב כיון דכתיב סתם ויקרע את בגדיו ממילא מסברא אף על אחד הוי כן אבל אם נלמוד מקרא דעל שאול ועל יהונתן אם הוי כתיב על שאול ויהונתן למ"ד דמשמע שניהם דוקא הוי חזינן דגלת' התור' דבעינן שניה' ובחד פטו' כיון דכתבה התור' שניהם יחד ולע"ד זה משמ' שניהם יחד דוק' א"כ חזינן דגלת' התור' דשני' בעינן וה"א דהוי גזה"כ דבחד פטו' לכך צריך למכתב על בכל אחד וא"ש ודו"ק:

שוב ראיתי בש"ס מ"ק דף כ"ו גבי על אב"ד וכו' דפריך שם באמת אימא עד דאיכא כולהו ומשני על על הפסיק הענין והוא מכוין לדברינו והתם יהי' לר' יאשי' ייע"ש ודו"ק:

והנה ראיתי בש"ך יו"ד סי' ש"א שהביא לשון הנ"י דבאם אמרו לו מת לך מת ולא נודע איזו הוא וקרע ואח"כ נודע לו איזהו הוא יצא ידי קריע' דיש בריר' עכ"ל והנה מזה משמע דס"ל דבשעת קריע' צריך לכוין לשם מי הוא קורע ובלא כוונ' לשם מי הוא לא מהני רק אף אם קרע סתם ונודע לו אח"כ מהני מכח דיש בריר' וכוונתו כיון דקריע' דרבנן ובדרבנן קי"ל דיש בריר' והוא תמוה דאם בדין בריר' תלי' מילת' איך משני הש"ס כאן בסתם כאן במפרש ומשמע בסתם אף בנדרים א"צ לחזור ולהפר הרי נדרים הוי דאוריית' ובדאוריית' אין בריר' א"ר אף בסתם יחזור ויפר ואין לומר דהש"ס מוקי למשנ' כמ"ד יש בריר'. חדא דא"כ מה נעשה להרא"ש וסייעתו והכי קי"ל בש"ע סי' רל"ד דבסתם א"צ לחזור ולהפר והרי אנן קי"ל דבדאוריית' אין בריר' ואם הנ"י לא ס"ל כן למה הביא הש"ך דברי הנ"י בזה. ועוד מהו פריך הש"ס ולמ"ל לתרץ כאן בסתם כאן במפרש לתרץ דבשניהם מיירי בסתם רק זה כמ"ד יש בריר' וזה אתי' כמ"ד אין בריר' אלא ודאי דאינו נופל זה בדין בריר' כלל דהכא לא בעינן שיכוין לשם מי הוא קורע ואין קפיד' רק שלא יכוין להיפוך כאן אם כיוון לשם אחר אבל אם קרע בסתמ' מהני מצד עצמו ואין צורך לומר מכח בריר' דהוברר הדבר למפרע דע"ז הוי הקריע' רק בלא זה מהני כל שלא כיוון לשם אחר מהני דקריע' בסתמ' מהני ודברי הנ"י והש"ע צ"ע שוב עיינתי בלשון הש"ס שלפנינו וז"ל דיש בריר' תכ"ד כו' ומשמע דרוצ' לומר דוקא תכ"ד מהני אבל אחר כד"ד לא מהני וא"כ תמוה ביותר דברי הנ"י דלמ"ל מת סתם אפי' באמר לו מת אביו משמע להדי' מן הש"ס והרי"ף דיכול לחזור בו תכ"ד ומכ"ש דקש' על הד"מ והש"ך כיון דאנן קי"ל באפי' קסבר אביו הוא מהני לי' קריע' ראשונ' אף אחר כ"ד ומכ"ש באמרו לו מת סתם ולמה כתבו זה. וזה הי' נרא' לתרץ דט"ס הוא ברי"ף שלפנינו ולפני הד"מ והש"ך הוי הגירס' כך שתיבות דיש בריר' הוי סוף הדבור ודבור תוך כדי דבור הוי מציין בפ"ע דקאי על הרי"ף שכתב שם כאן תכ"ד על זה ציין הנ"י דבריו וצריך להיות שני נקודות בין תיבת בריר' לתיבת תכ"ד וא"כ הוי כוונת הנ"י דבאמרו לו מת