נדרי זריזין חלק ב שט

לקושייתינו בתוס' פ"ב דב"מ גבי יאוש של"מ דאף היכי דלא הוי יאוש במילי דמצוה שאני ומוכח דבמצוה הוי שלא מדעת כמו מדעת וכן ברפ"ק דזבחים גבי סתמא לשמו קאי מוכח נמי כעין זה די"ל בין דבר הרשות דלאו סתמא לשמו למילי דמצוה דסתמא לשמו קאי ייע"ש. וכמ"ש בתוס' פ"ב דב"מ ד"ה אם יש יפות מהם ובש"ס שם לא אמרו אצל יפות אלא לענין תרומה משום דמצוה הוא ובהיותי בזה תמוה לי במה דרוצה הש"ס לומר בפ"ה דפסחים בפלוגתא דר"י וי"ל בשוחט את הפסח על החמץ דחד אמר דבעינן עמו בעזרה וחד ס"ל דלא בעינן עמו בעזרה ורוצה לומר דפליגי אם בעינן על בסמוך או לא ומ"ט לא פריך מכאן דכתיב על שאול ועל יהונתן דכתיב על ומכל מקום לא בעינן על בסמוך וגם התם גופא לא הוי בסמוך וצריך עיון בזה:

ועוד קשה לי מהו פריך ומנ"ל דכוונת המשנה הוי דהפר בתחלה ואעפ"כ צריך לחזור ולהפר דילמא לעולם אם היפר מעיקרא ורוצה לקיים הפרה ראשונ' אינו צריך לחזור ולהפר א"כ להיפוך דקיים תחלה ורוצה לקיים את הקיום אח"כ אינו צריך לחזור ולקיים רק המשנה מיירי דתחלה קיים לה ואח"כ כשנודע לו שטעה שהיא נדר אחר או שהיא בתו רוצה לחזור בו מהקמתו ולהפר בזה אם מערער ואמר שטעה ושבטעות היתה לכך יכול לחזור ולהפר ומ"ש יכול לחזור היינו לחזור בו מהקמה ראשונה שיכול לחזור מדיעה הראשונה ולהפר והיינו כיון שמערער על הדבר ואמר שטעה ואם הי' יודע לא הי' עושה כן לכך יכול לחזור בו אבל אם כשנודע לו שטעה אינו חוזר בו באמת קיים ע"ש תחלה ולכך ה"נ בקריעה כיון דאינו חוזר בו לבטל קריעה ראשונה מהני לי' קריעה ראשונה ואין לומר דדייק ממה שנקט יחזור ויפר ולא נקט יחזור ויקיים כגון אם היפר תחלה ואח"כ קיים דא"כ גם השתא תקשה כן כיון שכתב הר"ן דגם בהקמה הוי כן אם קיים תחלה צריך לחזור ולקיים א"כ קשה נמי למה נקט ה"ז יחזור ויפר ולא נקט יקיים ובע"כ דחדא מינייהו נקט א"כ גם לפירוש הנ"ל נאמר כן וצ"ע:

שם גמרא ר' אשי אמר כאן בתכ"ד כאן לאחר כ"ד כו'. קשה לי א"כ בהפרה למה יועיל תכ"ד הרי מוכת בנזיר דף שם דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש והקדש בטעות הוי הקדש אף תכ"ד א"י לחזור כו ואף ב"ה לא פליגי רק מכח דס"ל יש שאלה בהקדש אבל בלא"ה הי' מודה דתכ"ד לאו כד"ד וא"כ בהפרה כיון דקיי"ל נשאלין על ההיקם ואין נשאלין על ההיפר א"כ כיון דאין שאלה בהפרה ראוי שיהי' תוך כדי דבור לאו כדבור דמי וצריך עיון בזר והנה הרמב"ם השמיט כל האוקומתות הללו והעתיק המשנה כצורתה ותמהו עליו בזה ומה שנראה ליישב בזה והוא ע"פ מ"ש לעיל להקשות דמהו פריך מקריעה בשלמא התם חייב לקרוע בין שהוא בנו בין שהוא אביו לכך אנן סהדי דאם הי' יודע שהוא בנו הי' קורע נמי לכך לא נחשב קריעה בטעות אבל בהפרת נדרים דאין עליו חיוב להפר רק ברצונו תליא מלתא י"ל שפיר אם הי' יודע שהיא בתו או להיפוך לא הי' מיפר לכך בעינן שיפר פעם אחרת ועיין מה שבארתי לעיל כוונתו באריכות אך כעת נראה לפמ"ש בק"א סי' רס"ז והעתקתיו בחבורי ספר החיים בקונטרס רשפי אש על מ"ש כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן ולמה חלקו בתרתי דבע"כ מ"ש הנודר כאלו בנה במה היינו אם קיימו דבלא"ה הרי חכם עוקר הנדר מעיקרו ובע"כ מיירי במקיימו וא"כ למה אמר אח"כ והמקיימו הו"ל לומר בחד לשנא הנודר ומקיימו כאלו בנה במה והקריב קרבן וכתבנו דהכוונה אף שהוא לא נדר רק חבירו הדירו והוא מקיימו נמי הוי כאלו הקריב קרבן וכעת נראה יותר דזה קאי על הבעל דאם קיים נדרי אשתו נחשב כאלו הקריב עליו קרבן אך הרמב"ם השמיט סוף לשון ר"נ מ"ש בזה והמקיימו כאלו הקריב קרבן רק כתב ומצוה לתשולי שלא יבא לידי מכשול ולמה ברישא לא שינה לשון הש"ס רק בסיפא שינה לשונו בע"כ דפסק בסיפא דלא כר"נ ולפי טעם הרמב"ם תינח היכי שהוא נדר דשייך לומר שלא יהא מכשול לפניו אז הוי כאלו הקריב קרבן אבל באם אשתו נדרה אף שהוא לא היפר אין לפניו מכשול לכך לדידי' מצוה לתשולי עלה אך להפר לה אין מצוה בזה והטעם שפסק הרמב"ם דלא כר"נ י"ל מכח דיש פלוגתא בפ"ז דכתובות אם הוא נתן אצבע בין שיני' או היא נתנה אצבע ב"ש ולכך י"ל דר"נ ס"ל כמ"ד הוא נתן וא"כ הוי הוא הגורם לנדרה לכך נחשב כנדר הוא לכך הוי הוא כהקריב עליו קרבן ולא הוי כבונה במה דסוף סוף ההתחלה עשתה היא שהתחילה לנדור לכך דומית היא כבנה במה והוא כמקריב קרבן אבל הרמב"ם לפי דעת הט"ז והובא בב"ש באה"ע סי' ע"ד פוסק הרמב"ם כמ"ד היא נתנה אצבע ב"ב ולכך השמיט והמקיימו רק ס"ל בקיום לא הוי כמקריב קרבן ולכן א"ש דהש"ס דילן דפריך כאן מקריעה היינו כיון דמפורש בפ"ז דכתובו' דר' יוסי ס"ל הוא נתן אצבע ב"ש וכיון דס"ל הוא נתן א"כ ס"ל דהמקיימו כאלו החריב עליו קרבן א"כ מצוה היא לתשולי עלה וכיון להוי מצוה אנן סהדי דאף אם הי' יודע שבתו היא או להיפוך נמי הי' מיפר ואעפ"כ יחזור ויפר לכך פריך מקריעה כיון דמסיק הש"ס כולה פרקין ר' יוסי הוא ולכך לר' יוסי לשטתו שפיר פריך והוכרח לתרץ כדמתרץ אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד היא נתנה א"כ אין עליו מצוה להפר להך אין לדמות כלל קריעה להפרה ולכך בהפרה בכל ענין יחזור ויפר ועוד הי' נראה לפי מה שהקשיתי לעיל דמהו פריך נימא דיש חילוק בין דבור למעשה דבמעשה לא בעינן כוונה לשם מי הוא אבל בדבור בעינן כוונה ממש כעין שמחלק הה"מ לענין מצות צריכות כוונה כן נימא נמי בזה אך נראה די"ל כמו דאמרינן בתמורה דף ד' גבי מה דתנא תנא קמי' דר"י כל אזלין שבתורה יש בהם מעשה לוקה עליו אין בו מעשה אינו לוקה עליו חוץ ממקלל ומימר כו' דלוקה אף שאין בו מעשה ואר"י לא תתני מימר דבדבורא קעביד מעשה ופרש"י שנעשה מחולין קדשים עכ"ל א"כ לפ"ז י"ל ה"ה נמי הפרה הוי להיפוך כיון דתחלה הוי אסור עלי' החפץ כקרבן וכהקדש וע"י הפרתו נעשה חולין לה א"כ בדבורא קעביד מעשה שיוצא מקדישם לחולין לכך הוי הדבור כמעשה ופריך שפיר ממעשה אמעשה ולכך א"ש דהנה הלח"מ בפי"ג משכירות תמה על הרמב"ם שכתב בה' סנהדרין דמימר אף שאין בו מעשה לוקה עליו שהרי ר' יוחנן קאמר לא תתני מימר דבדבורא קעביד מעשה ותירץ שם דהרמב"ם פסק דלא כר' יוחנן בזה רק דמימר לא הוי מעשה ולכך א"ש דהש"ס דילן דס"ל דמימר חשוב מעשה לכך אף הפרה חשוב מעשה לכך פריך מעשה אמעשה אבל הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן רק דמימר לא הוי מעשה כלל לכך ה"נ י"ל דהפרה לא הוי מעשה רק כדבור לכך שאני בין דבור למעשה ולק"מ בלא"ה מהפרה אקריעה וא"ש ודו"ק:

ועוד הי' אפשר לומר דדבר זה אם הפרה דומה למימר אם לא יהי' תליא בפלוגתת הפוסקי' עם הרמב"ם שמכל הפוסקי' משמע דבעל מיגז גייז הנדר רק מכאן ולהבא ולא למפרע ולכך לדידי' שפיר כיון דיוצא מקדשים לחולין הוי מעשה כמו במימר דיוצא מחולין לקדשים אבל לדעת הרמב"ם דמשמע מדבריו דס"ל דבעל עוקר הנדר מעיקרא כאלו לא הי' ומה שתמוה עליו מן הסוגיא כבר ישבו הכ"מ ולח"מ וא"כ כיון דבעל מעקר עקר והוי כלא הקדישה מעולם כלל א"כ אינו דומה למימר דהתם מעקירא הוי חולין והשתא קדשים לכך הוי כמעשה אבל בהפרה כיון דבעל מעקר עקר א"כ הוי ביטול למפרע כאלו לא הי' קדשים כלל מתחלה וכאלו הקדישה דמי א"כ בזה לא נחשב כמעשה לומר דהוי יוצא מקדשים לחולין דהרי הוי כלא הי' קדשים כלל ולכך לא הוי כמעשה:

והנה דין זה של הרמב"ם נראה דתליא במה דמבעיא לעיל בפ' יו"ד אם בעל מיגז גייז או מקליש קליש דאם מיגז גייז לחצי נדר אז כמו דגזיי' בכמות הנדר דחצי מותר וחצי אסור כמו כן לענין זמן הנדר נמי מיגז גייז ועד הפרה אסור ואחר הפרה מותר אבל אם מקליש קליש כמו דאין מחלקין גוף הנדר לחצאין מכח דאי אפשר לחלקו כן בזמן הנדר לא ניתן לחלקו לחצאין רק אם הותר הותר לגמרי ולכך בטל לי' מעיקרא ואפשר דמזה עצמו יצא להרמב"ם דבעל עוקר מעיקר' כיון דלעיל פושט הש"ס דמקלי קליש ולא מיגז גייז לכך ס"ל בזה נמי לא מיגז גייז רק מעקר מעיקרא ולכך א"ש די"ל דמה דפריך הש"ס הפרה אקריעה ולא משני מכח דהפרה הוי רק דבור היינו כדי שלא לפשוט מזה האיבעי' דמקליש קליש או מיגז גייז ולכך דוחה די"ל דלעול' בעל מיגז גייז ואינו מתיר רק מכאן ולהבא והוי כמעשה ומ"מ יש לחלק כדמחלקו כאן בש"ס אבל לפי האמת דפושט הש"ס בלא"ה דמקליש קליש א"כ מוכח דבעל עוקר מעיקרא לכך א"ש בלא"ה דהפרה הוי רק דבור ולכך בעינן כוונה אבל בקריעה דהוי מעשה לא בעינן כוונה וק"ל והנה עפמ"ש בדרך השני מכח דהרמב"ם ס"ל מימר לא הוי כמעשה א"כ ה"ה הפרה לא הוי כמעשה א"כ לפ"ז צריך לומר מה דהרמב"ם ס"ל בפי"ג מה"ש דחסמה בקול הוי כמעשה היינו כיון שע"י דבורו עביד מעשה וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב מחמת דע"י דבורו מגבהת ראשה ונעשה מעשה והיינו דאז נעשה מעשה תיכף ע"י דבורו אבל בהפרה דבשעת דבורו ליהא מעשה רק דבור לכך לא הוי נחשב כמעשה ממש וא"ש ודו"ק היטב ועיין ראי' לסברתינו הנ"ל דהיכי דעוקר מעיקרא לא נחשב היתר מאיסור בתוספות פסחים פ"ג דף מ"ד ד"ה וה"ה לערלה בשתים שם כתבו כן כיון דעוקר מעיקרא לא נחשב יש היתר לאיסורו ודו"ק היטב. והנה במ"ש נתיישב לי דקדוק אחד במשנה מה דנקט ה"ז יחזור ויפר וקשה כיון שהעלה הר"ן בשם התוספתא דאף בהקמה נמי יחזור ויקיים וא"כ קשה למה נקט במשנה רק הפרה ולא הקמה אך לפמ"ש י"ל כיון דאמרינן בסנהדרין דף ס"ה מ"ש דלר"י כפיפת קומתו הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה ומשני שאני התם דישנו בלב כו' וא"כ מוכח מה דמהני במחשבה שבלב לא נחשב כמעשה ומה דלא מהני בלב הוי כמעשה א"כ כיון דקיי"ל דקיים בלבו ה"ז קיים אבל היפר בלבו אינו מופר א"כ י"ל דרבותא נקט לא מבעיא בהקמה כיון דמהני בלב ודאי הוי הדבור כדבור דעלמא לא כמעשה ולכך פשיטא דבעינן כוונה ובלא כוונה לא מהני אף גם בהפרה כיון דהיפר בלבו אינו מיפר וא"כ הוי ס"ד דדבור זה הוי כמעשה ממש ולא לבעי כוונה לשם מי שהוא לכך קמ"ל דאעפ"כ יחזור ויפר ודו"ק ועיימ"ש לקמן בזה:

והנה מ"ש לעיל דאם עוקר הבעל מעיקרא לא נחשב כמעשה עיין קצת ראי' לזה עמ"ש התוס' פ"ב דפסחים דמה שיש לנדרים ושבועות היתר ע"י שאלה לא נחשב היתר לאסורא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקר' הוי כלא הי' מעולם ייע"ש א"כ ה"נ מה שהבעל עוקר הנדר מעיקרא להרמב"ם לא נחשב היתר לאיסורא להיות כמעשה ודו"ק: