נדרי זריזין חלק ב שח

צריך לטעם שמא יגרשנה ולא יעקרו נשואין הראשונים ויועיל הפרתו ודשלב"ל לא הוי דבידה למאן וצ"ע כעת בזה:

ר"ן ד"ה אמר ר' אילא כו' כשדה זו שאני מוכר לך דמיא עדיף מנה כו' ט"ס יש כאן וכך צ"ל כשדה זו שאני מוכר לך דמיא אע"ג דעדיף מנה שבידו להקדיש עכשיו קונם דאשה נמי אית בי' כו' כלומר דתחלה כתב דדומה לשדה זו שאני מוכר לך ואחר כך אמר אע"ג דשדה זו שאני מוכר לך עדיף בחד צד כיון שבידו להקדישה מתה מ"מ קונם דאשה יש בו מעלה אחרת שאינו כשדה זו לכך שקולי' הם וק"ל:

ד"ה מתקיף לה רב שישא כו' עד הלכך אין בידה להפקיע עצמה מהם שלא תעשה לכאורה קשה לי א"כ מה פריך דשמואל אדשמואל נימא דשמואל ס"ל כמ"ד קני את וחמור קנה הכל מכח מנו דחייל אהא חייל נמי אהא ולכך ה"נ כיון דעכ"פ על שאר מעשה ידי' ראוי לחול הקונם מכח דבידה להפקיע ע"י שתאמר איני ניזונית א"כ הוי כדבר שבא לעולם דדמיא לשדה זו שאני מוכר לך א"כ שוב אף על מעשה ידי' שאין בידה להפקיע חל הקונם מכח מגו דחייל אהא חייל אהא כמו בקני את וחמור וצ"ע בזה ועיין בק"א סי' רל"ד סעיף ע"א מ"ש עוד בדברי הר"ן בזה ייע"ש:

ע"ב גמרא אי הכי כו' קשה לי מהו פריך נימא דהמשנ' מיירי שאמרה רק יקדשו ידי לעושיהן ולא קונם כלל ולכך מהשתא אי אפשר לחול דבזה הוי קדושת דמים ואינו מפקיע מידי שעבוד ולכך חל רק אחר גרושין ומ"מ לא הו"ל דשלב"ל כיון דבידה להקדיש בקונם דמפקיע מידי שעבוד ואם היתה אומרת קונם להדיא הי' באמת חל מהשתא לכך שוב כיון דבידה להפקיע מע"י הוי בא לעולם ויכולה לאסור אף ביקדשו ידי בקדושת דמים ומה פריך וצריך לומר כיון דבמשנה מתחיל בלשון קונם קונם שאיני עושה ע"פ אבא כו' א"כ מסתמ' גם סיפא דנקט שאיני עושה ע"פ הוי דומיא דרישא דהרי בודאי הוי דבר והפוכו ואם רישא מיירי בקונם סיפא נמי מיירי בקונם ומה דמשני הש"ס באומרת יקדשו ידי היינו דמיירי דאמרה תרווייהו קונם ויקדשו ידי או דאמרה יקדשו ידי בקונם על פיך אבל מיירי נמי בקונם אבל לומר דמיירי רק ביקדשו ידי אי אפשר כיון דרישא מתחיל בקונם ובזה הי' מיושב על נכון דעת הרמב"ם שפסק ביקדשו ידך לעושיהן דיפר שמא יגרשנ' ותמה הפרישה עליו דבקדושת דמים כיון דמדינא אינו מפקיע מידי שעבוד א"כ הו"ל דשלב"ל ייע"ש ואני בחדושי לאה"ע הארכתי בזה ועיין בב"ש ושעה"מ ומפ' ולפמ"ש א"ש דבשלמא הש"ס לא מצי לפרש דמיירי ביקדשו ידי ומכח דבידה לאסור בקונם כיון דהמשנה מיירי בקונם אבל הרמב"ם פסק שפיר כיון דעכ"פ אם היתה אומרת קונם הי' מפקיע תיכף מדי שעבוד ונהי דאדמוהו מ"מ כיון דהוי רק מכח אלמוהו כעין שכתב הר"ן לענין אחר גרושין דלא הו"ל דשלב"ל דבזה אוקמוהו אדינא כן ה"נ באומרת יקדשו ידך דהוי קדושת דמים מ"ט כיון דבידה לומר קונם ומדינא מפקיע תיכף א"כ אוקמוהו בזה אדינא ואף קדושת דמים לא נחשב דבר שלא בא לעולם ומהני ואתי שפיר שיטת הרמב"ם בפשיטות ודו"ק:

והנה מדי דברי בזה אזכיר מה דקשה לי עוד מה פריך דשמואל אדשמואל הרי ריב"ן אמר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו משמע הא לולי חשש החזרה מכח שתתסר בדברים הללו עצמן אם יחזירנה עבור זה לא הוי יכול להפר ובע"כ דס"ל לריב"ן דנדרים הללו אף בינו לבינה לא הוי ועוקר מה דהוי בינו לבינה היינו מכח שתהי' אסורה לחזור לו וא"כ נימא דבזה קאמר הלכה כריב"ן דנ"מ לענין זה דמלאכות הללו לא הו"ל דין בינו לבינה ונ"מ באם נדרה בעודה ארוסה בזמן שאינה משועבדת לו עדיין ונדרה רק ממלאכת ה' סלעים ולא משבעה מלאכות בענין שאפשר ליזהר לה וכמ"ש הר"ן לעיל בד"ה בידה להתגרש א"כ כה"ג לא מצי מיפר אף בשותפותא דאב כיון דאין לו דין בינו לבינה אבל לת"ק משמע דיש לה עצמה דין בינו לבינה שהרי נקט בקונם שאיני עושה ע"פ אבא ע"פ אביך א"י להפר והרי בכה"ג אפשר לה להזהר בכך ומותרת לו ואעפ"כ טעמא דנדרה מאבא ואביך אבל בנדרה מבעלה עצמה כה"ג הוי בינו לבינה ויכול להפר חק דאח"כ קאמר דבזה א"צ אפילו הפרה כיון דמשועבדת לו אבל משמע אם הי' צריך הפרה הי' שייך הפרה וס"ל דזה עצמו הוי דברים שבינו לבינה ומריב"ן משמע דזה לא הוי בינו לבינה א"כ נימא דלכך קאמר הלכה כריב"ן ונ"מ לענין ארוסה שנדרה כנ"ל וצ"ע:

גם במה שדברנו לעיל דמזה מוכח דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא דאל"כ הרי גוף השעבוד דרבנן הנה י"ל דאין מזה ראי' די"ל כיון דמשמע מדברי ריב"ן דאסורה לחזור לו והיינו אף אם ירצה להחזירה להיות נאסר במעשה ידי' מ"מ אסור להחזירה מכח דאי אפשר ליזהר בכך וכמ"ש הר"ן לעיל וא"כ לפ"ז י"ל דמן התורה אסורה להנשא נו מכח חשש איסור תורה והוי ספקא לחומרא מן התורה וא"כ י"ל דלכך אינו חל מה"ת מכח דלתשמיש ודאי משועבדת לו מה"ת וא"כ אם נימא דהנדר חל תהי' אסורה עליו מכח דאי אפשר ליזהר בדברים הללו ויצטרך לגרשה והרי זה הוי מן התורה שאין ביד האשה כח להפקיע א"ע מבעל' ולהיות נאסרת בתשמיש ולהיות מוכרח לגרשה לכך הוי כאן שיעבוד מה"ת ולכך לא חל הנדר אף דהוי מה"ת ולפ"ז יהי' מוכח דאף לרבנן אסורה לו ומיושב מה שהקשיתי לעיל למה לא קאמר הלכה כריב"ן לזה דאסורה לו מכח חשש שמא לא יהי' נזהר דא"א ליזהר ולפמ"ש מיושב דאף רבנן מודים בכך דאל"כ למה לא יפר הרי הוי רק שיעבוד דרבנן ונדר הוי מן התורה ואיך יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה וא"כ אצ"ל הלכה כריב"ן ודו"ק. מיהו לפמ"ש הפ"י בפ' אע"פ דאף דחיובי אשה הוי רק מדרבנן היינו דעיקר תקנתן הוי מדרבנן אבל כיון שכבר תקנו רבנן כן והמה ידעו ונשאו זא"ז נעשה חיוב של תורה ממש א"כ א"ש גם כאן מה דאין הנדר חל ונשאר קושייתינו בדוכתא וצ"ע:

והנה בסוגיא זו הי' מקום לעיין הרבה אך מחמת שכבר עיינתי בה בעזר"ה מכבר והארכתי בזה בחידושי לאה"ע סי' פ' וסי' פ"א הרבה בחידושי ש"ס ופוסקים לכך לא רציתי להאריך בזה עוד רק שלא להוציא פה הסוגיא חלק העליתי מעט מה שעלתה במצודתי כעת בעזר"ה. שם גמרא תני ועוד שמא יגרשנה עיין בר"ן מה שפירש בזה ולפי דבריו קשה לי מהו פריך הש"ס בריש פרקין במה דמשני בדברים שבינו לבינה כי נפקא מתחת ידו חייל נדרה מר' יוחנן בן נורי שאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומהו פריך נימא דכוונת הש"ס כך די"ל אם נדרה שיחול הנדר תחתיו אז כיון דמצי מפיר נדרה כל זמן שהיא תחתיו כיון דחל הפרתו ובטל לי' נדרא שוב לא חייל אח"כ עוד אף אם נתגרשה רק אם נדרה שיחול רק אחר גרושין אז בענוי נפש מצי מיפר נמי בזה כמ"ש ר"ע דאם אומרת הריני נזירה לכשאתגרש יפר דא"כ מצי מיפר רק על אחר גרושין אבל בבינו לבינה אם לא נדרה רק כי נפקא מתחת ידו חייל נדרא ויהי' הכוונה כך כדאיתא תחות ידי' היינו אם חלות הנדר הוי כד איתא תחת ידו מצי מיפר אבל כי נפקא מתותי' ידי' היינו דחלות הנדר הוי כי נפקא מתותי' ידי' אז חייל נדרא ולא מהני הפרתו וא"כ מהו פריך מר' יוחנן הרי י"ל דכוונתו הוי כך דהנה הי' ראוי לומר דא"צ להפר דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל אך כיון דתקנות אלמוהו הוי רק לטובת הבעל אך לחובת הבעל לא אלמוהו ולכך אמר ר' יוחנן כך חדא דלא אלמוהו לשעבודא כלל ולכך יפר, ואף את"ל דבעלמא אלמוהו לשעבודא דבעל מ"מ כאן אם נימא אלמוהו ולא יהי' צריך להפר יומשך לו רעה מכח שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ולא יהי' יכול להפר על אחר גרושין לבדו ולכך טפי טוב לו שלא אלמוהו ושוב חל הנדר תיכף ויכול להפר מעתה ובזה כיון דכבר היפר בטל לי' נדרא לגמרי ומהו פריך ועוד קשה יותר מהו פריך אף אם נפרש כפשוטו דאף אם היפר תחתיו לא מהני הפרתו אחר גרושין מ"מ לק"מ מריב"ן דהרי י"ל דס"ל לריב"ן בנדרה שאיני עושה ע"פ הוי כוונתה רק בעודה תחתיו בזמן שמשועבדת לו אבל שאינה משועבדת לו לעשות לא אסקא אדעתא לנדור מזה ולא אסקא אדעת' לנדור על אחר גרושין כלל רק כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ אם נימא דכוונתה רק על תחתיו בטל לי' נדרא מתחלתו והוי לבטלה לכך בודאי הוי כוונתה על אחר גרושין ולזה קאמר ריב"ן דאם נימא דאלמוהו לשיעבודא לא יחול תחתיו ונצטרך לומר דכוונתה הי' אחר גרושין ויחול נדרא ולא יועיל הפרתו כלל לכך טפי עדיף לומר דלא אלמוהו ויחול נדרא תחתיו ושוב אמרינן דנחכוונה רק תחתיו ולא על אחר גרושין ולכך שוב מהני לי' הפרתו תחתיו וטוב לו יותר שלא אלמוהו הלל ומהו פריך הש"ס מריב"ן וצ"ע בזה:

ויש להסביר הדבר יותר די"ל דמה שנדרה קונם שאני עושה לפיך היינו רק ביושבת תחת בעלה דאו כיון דמשועבדת לו, אין בידה להפקיע ממנו בע"א רק בנדר אבל אחר גרושין כיון שאינה משועבדת לו ובידה שלא ליתן לו בלא"ה לזה לא היתה צריכה לנדור כלל רק אם הוי לבטלה הוי הוכחה דנדרה אחר גרושין אבל היכי דליכ' הוכחה י"ל דלא כיונה לזה כנ"ל. ועיין ראי' לזה בפרש"י במשנה ייע"ש מ"ש בזה:

דף פז ע"א גמרא והא גבי קרעים דכתיב על על כו' לכאורה קשה לי לפמ"ש הה"ט בישוב דעת הרמב"ם דבה' ק"ש משמע דמצות צריכות כוונה ובה' מצה פסק דכפאו ואכל מצה יצא משמע דס"ל א"צ כוונה ומחלק בין מעש' לדבור דדבור דהוי רק דבור בעלמ' בעינן כוונה אבל במעשה לא בעינן כוונה וא"כ ממנו יקח לנדון דידן נהי דאין שייך בזה מצות צריכות כוונה או לא מ"מ נאמר כאן ג"כ חילוק כזה דהתם גבי קריעה דהוי במעשה ממש לכך מעשה אלים ולא בעינן כוונה אם מכוין לזה או לזה רק בכל ענין מהני אבל כאן דהוי רק בדבור בעלמא לכך בעינן שיכוין לשם מי הוא מיפר ונחלק נמי בין דבור למעשה וצ"ע ועוד הוי קשה לי מהו פריך הרי עיקר הטעם דבעל מיפר הוי מכח דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וכן באב הוי הטעם כן וא"כ בשלמא בקריעה דהתורה חייבתו בקריעה ולא בדעתו תליא מלתא וגם כיון שהוא מחויב מה"ת לקרוע אנן סהדי שאם הי' יודע שהוא בנו הי' קורע נמי כמו כן ולכך הוי קריעה שפיר אבל בנדר כיון דאין בו חיוב להפר או לחיים רק אם רוצה וא"כ אפשר דאם סבר דהיא בתו קיים או היפר אבל אם הי' יודע שהיא אשתו לא הי' מיפר ומקיים או להיפוך וכן בגוף הנדר אם נדרה מן התאנים כו' וגם כיון דעיקר טעמו דע"ד בעלה ואבי' נודרת לכך הוא מיפר דהוי כאומר איני רוצה כמ"ש רש"י בגיטין א"כ בזה ודאי בעינן דעתו ממש דאם הי' בטעות לא הי' נחשב דעת ואיך שייך לומר בזה ע"ד בעלה היא נודרת לכך לא הוי הפרה וצ"ע ועיין ראי'