נדרי זריזין חלק ב שז

באומרת יקדשו ידי לעושיהן למה לא יחול מיד הרי גוף הידים אף מדרבנן אינו של בעל רק שיעבוד בעלמא יש לבעל וא"כ אם מן התורה לא זכה כלל הבעל בשיעבוד זה וגוף הידים שלה הם ולא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר ולמה לא נלך בתר דין תורה דההקדש חל מיד ואיך יש כח ביד חכמינו ז"ל להפקיע איסור תורה בקום ועשה אלא ודאי שאף שלו נעשה מן התורה ויש לבעל שיעבוד מה"ת ולכך לא חל ההקדש:

ובזה נבין גוף כוונת הסוגי' ויתיישב עוד דקדוק אחד מה דפריך הש"ס וכי אמר' הכי מי מקדשא והא משעבדא לבעל' והרי זה הוי אריכות לשון אטו התרצן לא ידע דמשועבדים לבעל הרי במשנ' מפורש דאינו חל מיד וה"ל להקשות ממ"נ אם משועבדים לבעל הוי דשלב"ל ואם אין משועבדים יחול מיד וה"ל להקשות וליטעמך אך נרא' דכוונת הסוגי' יהי' כך דתחל' הוי ס"ל דמיירי דהקדיש' גוף מע"י וגוף מע"י הוי ממש שלו ובזה אף אם אינו נחשב שלו מן התור' עכ"פ לאו שלה הוא דהפקר ב"ד הפקר ולכך הוי א"ש מה דהנדר אינו חל עתה מן התור' ולכך פריך דה"ל דבשלב"ל וע"ז משני כך דודאי המשנ' מיירי רק באומרת קונם שאני עושה על פיך כמפורש במשנ' ולא ביקדשו ידי רק הכוונ' כך דמשני כיון דמשכחת לה באומרת יקדשו ידי דאז חל מהשתא כיון דגוף הידים אינן קנויים לו מדרבנן ג"כ ורק שיעבוד יש לו עליהן ובזה ס"ל להתרצן דלהיות נחשב שלו לא נעשה מדרבנן שלתורה והפקר לא שייך בשיעבוד לבדו וא"כ בזה אזלינן בתר דין תורה וחל תיכף ההקדש מיד וא"כ כיון דאם היתה אומרת יקדשו ידי הי' חל תיכף ההקדש א"כ כיון דהוי בידה להפקיע ממנו מע"י ע"י עצמה הדר אף באומרת קונם מע"י לא נחשב דשלב"ל כיון דהוי בידה להקדיש תיכף ע"י אמירת יקדשו ידי והוי כוונת הש"ס כיון דמשכחת לה באומרת יקדשו ידי שוב חל אף בקונם אבל המקשן ס"ל דאף להיות שלו ממש נעשה מדרבנן דין תורה ולכך פריך דמדבריך משמע דאם אומרת יקדשו ידי חייל תיכף והרי וכי אמרה הכי מי מקדשה והא משועבדין לבעל התור' דמדרבנן נעשה של תורה ממש וא"ש ודוק וכן מה דמשני בפ"ג דקדושין דף ס"ג באומרת יקדשו ידי נמי הכוונה כך כיון דמשכחת לה ביקדשו ידי שוב אף בקונם לא הו"ל דשלב"ל וק"ל או אף אם התם הכוונה ביקדשו ידי ממש מ"מ כאן י"ל הכוונה כנ"ל וא"ש ביאור הסוגיא:

והנה מדי דברי בסוגיא דקידושין אזכיר מה שיש לתמוה שם בתוס' שכתבו שם דה"ה דהוי מצי לתרץ דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפ' אע"פ והם דברים שאינם מובנים דהתם משני הש"ס רק לענין דמפקיע מידי שעבוד אבל לענין דשלב"ל מה מהני דהוי קדושת הגוף וראיתי בפ"י שהרגיש בזה וכתב דס"ל להתוס' דקדושת הגוף חל על דשלב"ל אבל הוא תמוה שהרי מפורש בש"ס כאן בדשלב"ל על חבירו הוי כפירות חבירו על חבירו וא"כ כמו דאין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו אף דהוי קדושת הגוף כן ה"נ א"י לאסור דשלב"ל על חבירו אף דהוי קדושת הגוף ומ"ש הפ"י ראי' מקדוש' דחלה על וולדות הוא תמוה עפמ"ש דבהקדיש ממש כיון דחל על הבעלים בעצמן והוי כפירות חבירו על עצמו וכמו דיכול לאסור פירות חבירו על עצמו יכול לאסור דשלב"ל על עצמו וכיון דחל ההקדש על עצמו חל על הכל דאין הקדש לחצאין אבל הכא אם לא הי' משני ביקדשו ידי רק בקונם שאני עושה על פיך א"כ אוסרת רק על הבעל והוי דבר שלב"ל על חבירו והוי כפירות חבירו על חבירו כן ה"נ א"י לאסור דשלב"ל על חבירו ואין לומר דתירוץ הש"ס הוי למסקנא דדבר שלב"ל עדיף מפירות חבירו על חבירו א"כ ממ"נ אם מסבר' אמר כן הו"ל לתרץ תיכף כדפריך יאסר דשלב"ל על חבירו דהוי פירות חבירו על חבירו הו"ל לתרץ דדשלב"ל עדיף מפירות חבירו ואם לא רצה לסמוך ע"ז מסברא רק רוצה להביא ראי' לדבריו א"כ מהו משני דקונמות מפקיע מידי שעבוד וכדרבא מה ראי' מרב דלמא רבא לא קאמר דמפקיע רק באוסר על עצמו דהוי פירות חבירו על עצמו גם כיון דמפקיע השיעבוד נעשה שלו ממש אבל מנ"ל דיכול לאסור בקונמות דשלב"ל על חבירו ומנ"ל דיכול לאסור פירות חבירו על חבירו ומה ראי' מרבא ואם מסבר' אומר כן למ"ל כדרבא הו"ל לתרץ מיד דדשלב"ל אינו דומה לפירות חבירו על חבירו ואם ס"ל דשוין הם דשלב"ל על חבירו מה מועיל דמתרץ שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הרי בפירות חבירו על חבירו לא מהני קדושת הגוף לכך דברי התוס' צ"ע בזה:

והנה קשה לי מהו פריך דשמואל אדשמואל הרי רוצה הש"ס לומר דמ"ש הלכה כריב"ן היינו להעדפה וביאר הר"ן הכוונה לענין דהעדפ' דידי' הוי א"כ חזינן אף דאמר סתם הלכה כריב"ן אין הכוונה לענין הפרה רק לענין העדפה רק דפריך דנימא הלכה כת"ק א"כ אכתי מהו פריך הש"ס הרי ריב"ן קאמר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו וא"כ מוכח דבאומרת קונם שאני עושה על פיך אסורה עליו לגמרי והיינו כמ"ש הר"ן דמכח מעשה ידי' של ה' סלעים הי' מותר להחזיר' רק דבכלל הנדר הוי נמי שבעה מלאכות של טוחנות ואופה ולכך אסורה עליו דא"א להזהר בכך וא"כ י"ל דבזה פליגי ת"ק וריב"ן דר"ע דס"ל יפר מכח העדפה ס"ל נמי דאדם מקדיש דשלב"ל רק מה דאינו חושש שמא יגרשנה היינו דס"ל דבלשון קונם שאני עושה על פיך אינו משמע מלאכות הבית רק משקל ה' סלעים ובזה יכולה ליזהר וריב"ן ס"ל דכולם בכלל ולכך ס"ל דיפר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו א"כ י"ל דבזה פסק שמואל כריב"ן לענין דהכל בכלל הנדר הזה ואסורה לחזור לו ונ"מ באשה פנוי' שנדרה שפלוני יהי' אסור במעשה ידי' אסורה להנשא לו או באשת איש שאמרה איני ניזונית כו' דודאי חל נדרה מהשתא אז חל הנדר ואסורה לישב תחתיו כיון דאי אפשר לו ליזהר ונימא דבזה קאמר הלכה כריב"ן לענין דאסורה לחזור לו ובכה"ג לא הוי מצי לומר בענין אחר רק הלכה כריב"ן וצ"ע בזה ועימ"ש לקמן בסוף הסוגי' בישוב זה:

ר"ן ד"ה וכי אמרה הכי קדשי כו' אפילו למ"ד אדם מקדיש דשלב"ל כו' לא ידעתי למה הוצרך לזה הרי בפירוש אזיל כאן הש"ס אליבא דשמואל דאמר הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבשלב"ל וזה הוי עיקר פרכת הש"ס דשמואל אדשמואל וא"כ למה לו לפרש אליבא דמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל ועוד אף אם רצה לפרש למ"ד אדם מקדיש לא הוי צ"ל טעמא דידי' רק כפשוטו דבשלמא אדם מקדיש דשלב"ל הוי מכח דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו דההקדש חל נמי לעצמו וכיון דחייל חייל לגמרי על הכל כיון דנעשה קודש אבל כאן באוסרת רק על הבעל הוי דשלב"ל על חבירו ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו לכ"ע כדקאמר לעיל ולכך א"י לאסור דשלב"ל על חבירו וה"ל לפרש כך וצ"ע. דף פו ע"א גמרא אשה בידה להתגרש עיין בר"ן מה שהקשה דהרי יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וכן הקשו התוס' בפ' אע"פ ולכאורה הי' נראה לי לומר דמזה ראי' לדעת הסוברים דבאומרת איני ניזונית ואיני עושה אין יכולה לחזור בה אח"כ עוד ולכך הנה מעלת בידו נראה דהוא מטעם הואיל כמו דאמרינן בעלמא ועיקרה בפ"ג דפסחים דמכח הואיל נחשב כשלו כן ה"נ אם בידו לפדותו וכדומה מכח הואיל נחשב כשלו ואינו נקרא דשלב"ל ולפ"ז הרי הפוסקים נקטו כללא דהיכי דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל א"כ בשלמא אם הוי בידה להתגרש לא הוי מחוסר ממונא אף שמפסדת מזונות מ"מ בידה להנשא לאחר ויתן לה כמו כן מזונות ולא הוי לה הפסד ממון וכן היכי דהוי בידו לפדותו אינו הפסד ממון דמרויח כנגדו גוף השדה דהי' גובה ממנו המלוה אבל אם תאמר איני נזונית ואיני עושה יש לה הפסד ממון דדלמא למחר לא יספיק לה מע"י למזונותי' ותפסיד הרבה ולא יהי' בידה לחזור בו עוד ולא להנשא לבעל אחר ותהי' מוכרחת לישב תחתי' ומ"מ לא יהי' לה מזונות הללו והוי הפסד ממש לכך נקרא מחוסר ממונא ולא אמרינן הואיל לכך לא מהני מה שבידה לומר איני נזונית ואיני עושה וק"ל:

והנה קשה לי מהו פריך הש"ס דאשה בידה להתגרש הרי מפורש בנדה דף מ"ו דבעל יכול הוא להפר לאשה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה אף דהוי רק קדושי דרבנן והיא נדרה כשהית' בת י"א דהוי נדרי' מן התורה מ"מ יכול הוא להפר מכח דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת יע"ש. וא"כ נימא דלכך קאמר שמואל הלכה כריב"ן דנ"מ בקטנה שנדרה כך ונשואין שלה הוי רק דרבנן ונדרה כשהיא בת י"א שהוי נדרה מה"ת ולהך בזה יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ודשלב"ל לא הוי כיון דבידה למאן ויחול תיכף הנדר דאינו משועבד עוד וא"כ בזה לא הו"ל דשלב"ל ומה דנקט ריב"ן שמא יגרשנה ולא שמא חמאן היינו חדא די"ל דריב"ן עצמו מיירי אף בגדולה וס"ל כמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל רק שמואל דאמר הלכה כריב"ן היינו דנ"מ לקטנה שלא הו"ל דשלב"ל כיון שבידה למאן וכמו דרוצ' הש"ס לומר דנ"מ להעדפ' טפי י"ל דנ"מ לקטנ' ולת"ק כמו דלא חייש לשמא יגרשנה אף דר"ע ס"ל אדם מקדיש דשלב"ל למה דלא ידעינן מאוקימתא דיקדשו ידי ואעפ"כ לא חייש לשמא יגרשנה כמו כן לא חייש לשמא תמאן אבל לריב"ן דחייש לשמא יגרשנה חייש לשמא תמאן או אפשר כיון שכתבו התוס' בכתובות דמה שלא אמר שמא תאמר איני נזונית ואיני עושה היינו מכח דלא שכיח א"כ אם לומר איני נזונית וא"ע לא שכיח הוא טפי מגרושין כן י"ל שמא תמאן נמי לא שכיח הוא ולכך לא חייש לשמא תמאן רק לשמא יגרשנה רק מ"מ כיון דבידה למאן שוב הוי דבר שבא לעולם כמו שהקשו שם התוספות דהוי בידה לומר איני נזונית וא"ע אף דל"ש הוא מ"מ כיון דבידה היא הוי בא לעולם כן ה"נ בזה ומהו פריך הש"ס די"ל לכך קאמר הלכה כריב"ן דחייש לשמא יגרשנה לכך חיישינן נמי לדידן בקטנה עכ"פ. והנה לכאורה הי' נראה דמזה ראי' למ"ש בק"א סי' רל"ד סעיף ב' מה שהרמב"ם והפוסקים השמיטו דין זה דבקטנה יכול להפר מוכח דלא קי"ל כוותי' מכח דלא קי"ל כר"פ דכל הנודרת ע"ד בעלה הוא נודרת ולכך לא משני הש"ס כן מכח דלא קי"ל כר"פ ואיך אמר כאן הלכתא כריב"ן אך אכתי לא הונח בזה דנהי דלא קי"ל כר"פ מ"מ היינו דוקא אם נדרה בשנת י"א דהוי נדר מן התורה אבל אם נדרה מקודם דהוי נדרי' רק מדרבנן בזה ודאי יכול להפר דנהי דהוי נשואי דרבנן מ"מ אתיא דרבנן ומיפר נדרים דרבנן וא"כ נימא בכה"ג נ"מ דהלכה כריב"ן דיפר מכח חשש שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ודשלב"ל לא הוי דבידה למאן ובזה הוי א"ש יותר דלא קאמר בזה הטעם דיש לחוש שמא תמאן דאם תמאן הרי קי"ל דמיאון עוקר נשואין הראשונים למפרע וא"כ אם נעקרו נשואין הראשונים בטל לי' הפר' למפרע אם לא קי"ל כר"פ דכל הנודר וא"כ ממ"נ אין לחוש שמא תמאן דאם תמאן לא יועיל הפרתו ואם לא תמאן א"צ להפרתו לכך