נדרי זריזין חלק ב שד

שם גמרא ל"ק הא רבי הא ר' יוסי בר"י קשה לי א"כ כיון דהוי כתרי תנאי למה ברישא נקט באוסר כל כהנים ובסיפא נקט באומר לוים אלו וכהנים אלו הו"ל למנקט בחדא גוני וצ"ע על המפ' שלא התעוררו כזה ומה שהי' נראה לומר הוא כך דהנה לפמ"ש התוס' והר"ן די"ל דבנודר אין דעת הנודר מסתמא ע"ד מצוה והשעה"מ הסכים זה לאמת ייע"ש בה' ר"ה וא"כ קשה מהו פריך נימא דכ"ע ס"ל ט"ה ממון רק ברישא באוסר כל הכהנים א"כ אם יחול הנדר לא יכול לקיים מצות תרומה ומעשר לכך אין דעתו ע"ד מצוה ואף דאמר כהנים ולוים נהנין לי לא הוי דעתו ע"ד מצוה לכך יטלו אבל בסיפא בכהנים אלו כיון דיכול ליתנו לאחרים לכך הוי דעתו אף על תרומות ומעשרות לכך יטלו אחרים ומהו פריך וצריך לומר דבאמת ס"ל להש"ס דאף דט"ה אינו ממון אסור במודר הנאה כמ"ש הכ"מ וש"ך מכח דויתור אסור רק דברישא יטלו בע"כ מכח דלא הוי דעת הנודר ע"ד מצוה ובסיפא הוי דעתו ע"ד מצוה רק דפריך דכיון דנקט ברישא יטלו בע"כ מוכח דט"ה אינו ממון דאם הוי ממון מה בכך דלא הוי דעתו ע"ד מצוה אכתי לא עדיף משאר תרומה דאין רשאים הכהנים ליטול בע"כ בלי רצון הבעה"ב ולמה יטלו בע"כ מוכח מזה דט"ה אינו מעון לכך רשאין בע"כ ליטול שלא ברצונו ואין נחשבין בזה גזלנין ובסיפא מוכח דהוי ט"ה ממון דלא ניח' לי' לאוקמא כר"א דס"ל ויתור אסור במודר הנאה רק משמע לי' דאתיא אף כרבנן דס"ל ויתור מותר ובע"כ דס"ל ט"ה ממון או י"ל דלא כמ"ש הכ"מ והש"ך רק באם ויתור אסור במודר ע"מ כאן מותר ורק בלא זה הוי אפשר לומר דמתניתין אתיא כמ"ד ט"ה ממון ולכך בסיפא אסורין ליטול ובריש' ה"ט דיטלו בע"כ מכח דאין דעת הנודר מ"ד מצוה כלל כנ"ל ורק עיקר קושייתו הוי כיון דנקט יטלו בע"כ ואם ט"ה ממון רק דאין דעתו על דבר מצוה למה יהי' עדיף משאר תרומ' ואיך מותרין לגזול ממון שלו ובשלמא אם ס"ל ע"ה אינו ממון אף דלכתחלה אמרה התורה שהרשות ביד בעה"ב ליתן לעי שירצה ואין הכהן רשאי לקבל בע"כ מ"מ י"ל להיפוך דס"ל להמשנה דדעת הנודר הוי ע"ד מצוה נמי ולכך אף תרומת ומעשרות נמי בכלל ולכך נהי דבעלמ' זכתה לו התורה ליתן למי שירצה היינו היכא דלא יומשך מכח זה ביטול המצוה לגמרי אבל היכי דמכח זכות שלו יומשך דכל המצוה יתבטל לא זכתה לו התורה כלל ולכך יטלו בע"כ אך בזה קשה דאם ט"ה אינו ממון ודעתו הוי ע"ד מצוה א"ש אבל אם ט"ה ממון קשה למה יטלו בע"כ ובע"כ דס"ל דאין דעת הנודר ע"ד מצוה כלל וא"כ גם אין תרומת ומעשרות בכלל א"כ למה יוגרע משאר תרומה ולמה יטלו בע"כ ובע"כ דס"ל ט"ה אינו ממון והוי דעתו נמי ע"ד מצוה ואך א"כ קשיא אסיפ' דיטלו אחרים והם לא יטלו מוכח דט"ה ממון ולזה מתרץ הש"ס הא רבי הא ר"י וכוונתו כך דבריש' אתיא כרבי דס"ל דט"ה אינו ממון וסיפא אתיא כר' יוסי דס"ל ט"ה ממון ומ"מ נקט דוקא באומר אלו דכאוסר כולם אז אמרינן אין דעת הנודר ע"ד מצוה כלל ואם יהי' מכוין ע"ד מצוה לא יהי' בידו לקיימן כלל לכך אין דעתו ע"ד מצוה כלל לכך רשאים ליטול אבל לא בע"כ רק מרצונם כשאר תרומות ומעשרות ורק בקונם אלו כיון דאפשר ע"י אחרים הוי דעתו גם ע"ז לכך אסורין אף ליטול אף מרצונו כיון דט"ה ממון ות"ק ס"ל ט"ה אינו טמון דאם הוי ס"ל דט"ה ממון א"כ אף בע"כ לא היו יכולין ליטול אם הוי דעתו ע"ד מצוה לכך הוי אמרינן שאין דעתו ע"ד מצוה והי' דינו שיטלו אבל מרצונו כדינו דעלמא אבל כיון דש"ה אינו ממון א"כ אם הוי דעתו ע"ד מצוה אין בזה ביטול זכות הכהנים דהרי יכולין ליטול בע"כ לכך אמרינן דהוי דעתו גם ע"ד מצוה וא"כ שוב כיון דאינו רשאי ליתן למי שירצה לכך יטלו בע"כ ולכך שפיר נקט דבאומר קונם כהנים על כולן לכך קמ"ל יטלו בע"כ אף שלא מרצונו רק בע"כ אבל אם הוי אומר אלו הוי דינם רק דרשאים ליטול אבל לא בע"כ ובסיפא ס"ל דט"ה ממון ולכך אם הוי אוסר הכל ה"א דאין דעתו ע"ד מצוה כלל והי' מותרין ליקח מדעתו אבל באומר אלו אף מדעתו אסורין לכך נקט אלו ואח"כ מפרש רבא דאף באם הוי ט"ה ממון מותרין באומר כולם דשוינהו כעפרא כן נראה לי ודו"ק היטב:

ועוד הוי קשה לי מה פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא הרי במשנה נקט יטלו בע"כ משמע דוקא בע"כ רשאין ליטול אבל מדעתו אסורין ליטול דעכ"פ הוא אסור ליתן להם אף דלהך ס"ד דפ"ה אינו ממון מ"מ מדעתו אסור וכן מורה יותר לשון הרמב"ם וטוש"ע סי' רכ"ז ייע"ש א"כ מהו פריך מסיפ' דבשלמ' בריש' שאסר את כולם ואין יכול לומר שיתן לאחר לכך רשאים ליטול בע"כ אבל בסיפא ממ"נ ליטול בע"כ למה יגרע משאר תרומות ומעשרות כיון דרשאי ליתן לאחרים ולכך ממ"נ בע"כ אין רשאים ליטול למה יוגרע משאר תרומה ומרצונו אף בריש' אסור ומהו פריך ולכאורה צ"ע. וי"ל עוד נופך לפי מה דקיי"ל דהמודר הנאה לא ילוונו ולא ילוה ממנו מכח גזרה הא אטו הא וס"ל להרמב"ם דבנודר מכל ישראל או מאומה שלימה לא גזרינן וא"כ מה פריך בסיפא י"ל כיון דמדעתו אסור ליתן גזרינן אף בבע"כ אטו מדעתו אבל ברישא דאסר כל הכהנים ויומשך ביטול מצוה לגמרי לא גזרו לכך בע"כ מותר ומדעתו אסור וכדי ליישב כל זה נראה דהנה לשון יטלנו בע"כ יש לפרשו בשני פנים או דהכוונה דיטלו ממש בע"כ בלי ידיעתו כלל ונתינתו וכמו שמורה לשון הרמב"ם והש"ע שכתבו הרי הכהנים באין ונוטלין בע"כ או י"ל הכוונה דודאי ידיעתו בעינן שהוא יתן למי שירצה רק הכוונה דבע"כ היינו אף שהוא אסרן בהנאתו א"כ הוי כוונתו אף שלא יטלו ממנו תרומה מ"מ אומרים לו הב"ד שמחויב הוא ליתן להם וז"ש יטלו בע"כ אף שהוי שלא מרצונו דהוא הי' חפץ שיתסרו כולם בהנאתו ובאמת הוא מחויב ליתן להם ולכך דרך כלל נקרא בע"כ אבל לאיזה כהן באמת נותן כפי מה שרוצה הוא כן נותן וכיון דט"ה אינו ממון ויכול ליתן וכמו שמפרש הרמב"ם וש"ע הסיפא דיטלו לו אחרים ומפרש הרמב"ם דיתן לאחרים ושינה מלשון המשנה דאחרים אסורין ליטול בע"כ וא"כ אם בסיפא מ"ש יטלו אחרים הכוונה דנותן לאחרים כן ה"נ הכוונה ברישא דיטלו בע"כ היינו שהוא מחויב ליתן בע"כ אף שאינו רוצה אבל מ"מ יכול ליתן למי שירצה ובזה א"ש כל הסוגיא על נכון דהנה לפי הס"ד של הש"ס דלא הוי ידע מסברת רבא כיון דאסרינהו שוינהו לט"ה כעפרא הוי קשה לו דאי אפשר לפרש יטלו בע"כ לגמרי בע"כ בלי נתינתו כלל דקשה אטו בשביל דאסר הכהנים בהנאתו יאכל ט"ה שלו וזכות שלו היכן אזיל מה דזכתה לו החורה ליתן למי שירצה וכיון דבשאר תרומה אין רשאים ליטול בע"כ למה יאבד בזה זכות שלו וא"כ בע"כ מ"ש יטלו בע"כ אין הכוונה בע"כ ממש רק דמחויב ליתן בע"כ להם למי שיבחר וכיון דמוכח דאף מדעתו מותר פריך שפיר א"כ אם מכח ט"ה אף מדעתו מותר למה בסיפא יטלו אחרים והי' יכול ליתן אף להנהו דאסרן עליו וקשה שפיר רישא אסיפא ולזה מתרץ רבא כך דכ"ע ס"ל ט"ה אינו ממון מיהו אף דאינו ממון מ"מ מדעתו אסור ליתן כמו בפורע חובו של חברו ומבריח ארי אף דלא הוי הנאה מ"מ מדעתו אסור כן ה"נ בזה ולכך בסיפא יטלו אחרים דממ"נ בע"כ אין רשאים ליטול דלא גרע משאר תרומה ומדעתו אסור כנ"ל אבל ברישא באמת מדעתו אסור ומ"ש יטלו בע"כ היינו בע"כ ממש שלא מרצונו כלל ולא תקשה אם הוי שלא בידיעתו כלל איך מותרין ליקח ט"ה שלו וט"ה שלו שזכתה לו התורה היכן אזיל היינו כיון דאסרינהו שוינהו עלוי' כעפרא בעלמא לכך בטל לי' ט"ה שלו ולכך מותרין ליקח בע"כ ממש ובזה נדחה ראיות הרשב"א שמביא ראי' בנדר מנכסיו נעשה הפקר ולפמ"ש אין ראי' כלל די"ל בממון ממש אף דנדר הנאה מ"מ לא נעשה הפקר וממון ממש דהוי שלו ובחזקתו אינו יוצא מרשותו בסלוק וגלוי דעת כזה מה דנדר הנאה מהם והכא שאני דרבא מוקי לה דס"ל לכ"ע ט"ה אינו ממון ולכך במה שאינו ממון ממש שפיר מהני סילוק וגלוי דעת כזה ובסלוק כל דהוא יוצא מרשותו כיון דאינו ממון ממש ומה יומתק בזה שיטת:

הרמב"ם על נכון שפסק דט"ה אינו ממון ופסק כמתניתין דבאלו יטלו אחרים ועיין בכ"מ וש"ך חו"מ סי' ש"נ שנדחקו ואחר דחקם לא מצאו ראי' להרמב"ם ולפמ"ש יש ראי' להרמב"ם מסוגיא זו וכך הוי תירץ רבא דס"ל ט"ה אינו ממון ומדעתו אסור ושלא מדעתו מותר ולכך בסיפא אסור ממ"נ וברישא נוטלין בע"כ ממש והיינו דדייק הרמב"ם בלשונו ושינה מלשון המשנה ברישא כתב הרי הכהנים באין ונוטלין בע"כ ובסיפא במקום יטלו אחרים כתב יתן לאחרים והיינו דבלשון המשנה אפשר לפרש יטלו בע"כ היינו שהוא מחויב ליתן להם בע"כ ובאמת לפי פירוש הנ"ל מדעתו אסור רק רבא מוקי לה בע"כ ממש לכך מפרש הרמב"ם באים ונוטלין בע"כ לרמז דבע"כ ממש קאמר ובסיפא קאמר דלא נטעה דבע"כ יטלו לכך אמר יתן לאחרים מדעתו לכך אסורין ממ"נ ודו"ק וז"ב ונכון לדעתי דעת הרמב"ם. ועיין מ"ש בדף ל"ו גבי התורם משלו על חברו ט"ה של מי מ"ש ראי' להרמב"ם ייע"ש:

והנה עוד הוי קשה לי בקונם כהנים כו' יטלו בע"כ נהי דט"ה אינו ממון מ"מ כיון דבעין רעה יכול לתרום אחד מסמ"ך א"כ אם תורם בנו"ן או בארבעים בזה שפיר מהני לכהנים מדעתו ובשלמא זה אין להקשות כיון דמן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי ומדרבנן בעינן שיעור א"כ מה שמפריש יותר מן החיוב מהנה לכהני' משלו ולכאורה הי' אפשר לומר ראי' מזה לשיטת הנו"ב במהד"ת חלק יו"ד דאף דחטה אחת פוטרת הכרי היינו רק דבשאר התבואה מותרת אבל מ"מ ידי נתינה לא יצא מן התורה ומה"ת חייב ליתן כדי נתינה ייע"ש א"כ א"ש כאן כיון דעכ"פ חייב ליתן מן התורה לא מהני לכהנים כלל מיהו דברי הנו"ב תמוהין כמ"ש בחבורי למסכת ביצה וכעת אוסיף עוד דמסוף פ"ב דקדושין בסוגיא דט"ה ממון דמשני שם דבשמואל פליגי ייע"ש הנה משם מוכח להדיא דפטור להדיא בחטה אחת דאם עכ"פ חייב ליתן נהי שביאר שם בנו דעתו דבעינן שיתן בפ"א כשיעור אבל אם הפריש חטה אחת אין לו תחנה והוי מעוות לא יוכל לתקון מ"מ הרי כמו דלמ"ד דלא מהני חסה אחת וחייב לשלם רק דמי החולין ולמה לא יהי' יוכל הבעה"ב לומר אני לא הייתי מפריש כלל תרומ' או אם הייתי מפריש לא הייתי נותנו לכהן רק הייתי אוכלו בעצמי ולמה לא ישלם לו הכל ובע"כ או מכח דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן לומר שהי' חוטא או אף אם נאמן שהי' חוטא מ"מ סוף סוף לאו שלו הוא והי' הוא גוזל הכהן וסוף סוף הטבל לאו שלו הוא רק חלק הכהן א"כ ה"נ מה בכך שהי' יכול להפריש חטה אחת מ"מ הי' גוזל הכהן והי' עובר עשה מן התורה וסוף סוף מה"ת מחויב ליתן כדי נתינה ויש לכהני' חלק כך וכך בזה ולאו שלא גנב רק של הכהן ולמה יתחייב לשלם בע"כ מוכח דלא כוותי' רק מן התורה פטור בחטה אחת ואף שמדרבנן חייב מ"מ כיון דמן התורה הוי שלו חייב לשלם לו ואזלינן בתר דין תורה מיהו י"ל אף אם חייב רק מדרבנן מ"מ כיון