נדרי זריזין חלק ב שג

הושעיא דמשני הא רבי הא ר"י א"כ הוי רישא דיטלו בע"כ כמ"ד דכהנים ולוים נהנין לי כמ"ד ט"ה ממון והו"ל להקשות דרישא וסיפא כמ"ד ט"ה ממון ומציעתא כמ"ד ט"ה אינו ממון וצ"ע טובא בזה:

רש"י ד"ה איתיבי' כו' עד מאן דפריך הכא ס"ל כוונתו בזה כיון דבמשנה קאמר יפר וא"כ בשלמא אם בעל בכלל בריות י"ל דתשמיש הוי דברים שבינו לבינה כדמסיק לעיל ולכך יפר חלקו כדין בינו לבינה ולאחרים א"י להפר אבל אם אין הבעל בכלל בריות א"כ קשה מ"ט יפר הרי לא הוי בינו לבינה כיון דהוא אינו בכלל בע"כ דמכח ענוי נפש יפר ומוכח דהוי תשמיש ענוי נפש א"כ קש' שוב דיהי' יכול להפר עולמית כדין ענוי נפש וק"ל:

ר"ן ד"ה ואני אומר כו' ונרא' לי דליכא למסמך בהא אגמרא דבני מערבא כו' דברי הר"ן צ"ע חדא מי הכריחו לכל הפירוש הזה דבנתגרשה אסור' גם בו בשלמא הרשב"א והרא"ש שפירשו כן היינו לפי פירושם שם בש"ס דמהו דפריך אימא סיפא ויכולה להנות בלקט הוי הקושיא מדלא נקט דמותרת בו מוכח דבו אסורה לכך הוכרח לפרש דתירץ ר"נ הוי כן באמת דבנתגרש' מיירי ואסורה בו אבל לפירוש הר"ן בעצמו דהקושיא הוי כן כיון דהיא מותרת בבעל ואינה עניה איך מותרת ליקח. לקט כו' א"כ בזה י"ל דר"נ מתרץ כך דבאמת בעל לאו בכלל בריות ומותרת בו תמיד אף אחר עונשין אך כל זמן שהיא יושבת תחת בעלה אסורה בלקט מכח דאינה עני' אבל בנתגרש' דאין הבעל חייב לה מזונות היא עני' ויכולה להנות בלקט כו' ואין לומר מהו קמ"ל די"ל דקמ"ל דלא שייך בזה ט"ה ממון וכמו דצ"ל להס"ד דפריך אימ' סיפא ולא הוי ס"ל דטעם קאמר רק הוי דין בפ"ע ומהו קמ"ל ובע"כ דקמ"ל דלא שייך בזה ט"ה ממון א"כ גם עתה י"ל כן דקמ"ל כן ומי דחקו להר"ן לפרש כך ולומר שהירושלמי סותר לש"ש דילן ודברי הר"ן סתרי אהדדי וצ"ע ועוד קשה לי על הר"ן דהרי אליבא דעולא דמפרש הר"ן דס"ל לר"נ דתרתי בעינן שתהי' מותרת בו וגם מותרת בלקט שכחה ופיאה ותרתי בעינן כמ"ש הר"ן להדיא א"כ לפ"ז בע"כ י"ל דבעל אינו בכלל בריות אף אחר גרושין דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא הרי אחר הגרושין תתסר בו ועבור היתר לקט לבדו הוי ענוי נפש וכיון דאחר גרושין הוי ענוי נפש יהי' יכול להפר כמו אם אומרת הריני נזיר' אחר שאתגרש ובע"כ דעול' ס"ל דבעל אף אחר גרושין אינו ככלל בריות א"כ בש"ס דילן עצמו יש פלוגתא בזה דעולא ס"ל כהירושלמי ור"נ פליג בזה וס"ל דלא כהירושלמי ואיך לא הרגיש הר"ן בזה ואיך כתב בפשיטות דש"ס דילן חולק אירושלמי וצ"ע גם בזה דברי הר"ן ועיין בק"א סי' רי"ז בדין נדר מיורדי הים ע"ש בזה:

הרא"ש ד"ה שאני הכא דמוכחא מלתא כו' שאני נהנה לבריות בפירותיהן כדפי' לעיל אבל נטול' אני מיהודים משמע מפירותיהן כוונתו דבקונם שאני נהנה לבריות עיקר האיסור מן הבריות לא מן הפירות לכך מותרין הם ע"י הבעל לכך לא הוי ענוי נפש אבל בנטול' אני מיהודים משמע לי' הנדר מגוף הפירות עצמן ואף ע"י הבעל אסור בהם לכך הוי כחנוני דאין פרנסתו אלא ממנו לכך יפר ומ"ש שאני נהנה אין כוונתו בלשון שאני על עצמו רק בל' שאני בפתח כלומר דיש שנוי וחילוק יש בין שאני נהנה. לבריות בין נטיל' כו' וק"ל:

בא"ד ומשמשתו לא קשי' לי' כלומר דהוי קשה להרא"ש לפי' זה למה הוצרך להקשות דיפר לעולם הו"ל להקשות מלשון ומשמשתו משמע דהנדר על תשמיש הרי ראוי לפרשו על פירות דזה יש לפרש כמ"ש הרא"ש רק דהקש' א"כ יפר לעולם ומ"ש והאי דצריך להפר חלקו בדר"נ כו' ריונתן דמשנה זו אתיא כר"ג לעיל דף פ"א ע"ב דס"ל צריך הפר' מדרבנן ה"ה בזה מכח דלפום ריהטא בעל הוי בכלל בריות והוי כדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור ולעיל דקאמר א"י להפר היינו או דאתיא כרבנן דר"ג או אף כר"ג אתיא וכוונתו דלאחרים א"י להפר דמן התור' לא הוי ענוי נפש דמותרת לו ולעצמו צריכ' הפר' מדרבנן וע"י הפרה מותרת לו ומ"ש שיכול' להנות בלקט אבל ממנו לא היינו אחר גרושין ועיין לעיל מה שהקשיתי בזה על הרא"ש ייע"ש:

ע"ב גמרא מאי לאו למ"ד ספקו טובל כו' עיין פרש"י ואין הבנה ולפענ"ד נרא' להמתיק קצת הדבר דבדבר שספקו טובל א"כ חזינן שנהנ' הבעלים מן התרומ' שהרי ע"י התרומ' הותר' לו כל תבואתה וא"כ חזינן שנתנ' התורה לבעלים להנות מן התרומ' והמעשר שהרי נהנה מזה שמרויח שמותרת תבואתו וא"כ כיון דחזינן דהך הנא' התיר' לו התור' אמרינן דגם הנאה זו מותרת לו ליטול פרוט' מישראל ליתן התרומ' לבן בתו כהן מתוך שהותר' לו הנא' זו הותר' נמי זו אבל בדבר שאין ספקו טובל א"כ אינו נהנה מן המעשר שהרי תבואתו לא הותר' לו שבלא"ה מותרת א"כ כיון שלא זכת' לו התור' בההוא הנאה י"ל דלא הותר' לו הנא' כלל להנות ממעשר לכך אין לו רשות ליקח פרוט' ליתן המעשר למי שירצ' ולא שייך לומר מתוך שהופר' הנא' זו הותר נמי ליקח פרוט' וא"ש ודו"ק היטב:

שם גמרא רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק כו' צ"ע דא"כ תקשה על המשנה למה לא נקטה מעשר עני שבגורן והרי עיקר הוכחת הש"ס ופרכתו תחל' הוי רק ממה דלא נקט מעשר עני והרי עדיין הקושיא במקומה עומדת למה לא נקט מעשר עני המתחלק בגורן וצ"ע והנה בהיותי בזה ראיתי בתוי"ט שתמה על הרמב"ם דבפ"ז מנדרים הלכ' ח' העתיק הדין שבכאן דבאמרה קונם שאני. נהנה לבריות מותרת בנקט ושכחה ופיאה ומעשר עני שבגורן ואח"כ תיכף אח"כ כתב הדין בקונם כהנים ולוים נהנין לי כו' סיים וכן הדין במתנות עניים ולא פירש במעשר עני בבית לבד רק משמע בכל מתנות עניים אף בלקט כו' הדין כן באומר קונם עניים אלו יטלו אחרים, והם לא יטלו ותחלה כתב דמותרת בלקט כו' והוא תמוה מאוד וכן דברי הש"ע סתרי. אהדדי מ"ש בסי' רכ"ז לסי' רל"ד שפסק נמי כמו כן והנה דברי הרמב"ם הי' נראה ליישב די"ל כיון שבלא"ה תמהו שפסק כמ"ד ט"ה אינו ממון ומה פסק בקונם כהנים אלו יטלו אחרים והם לא יטלו ומתרץ הש"ך בחו"מ סי' ש"נ דשאני נדרים דאפילו ויתור אסור במודר הנא' וכ"כ הכ"מ בשם הר"ש פקולי כו' ייע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא ס"ל לר"א והכי קיי"ל דויתור אסור במודר הנאה רק באם ראובן הדיר את שמעון מנכסיו דאז דעת האוסר את חבירו לאסרו אפי' בויתור כיון דלו אין קפידא בדבר ואוסרו רק על אחרים כיון דשונאם דעתו אפי' על ויתור אבל האוסר א"ע מנכסי חבירו כיון דלו יש הפסד בכך לכך אף אם אסר א"ע בנכסיו מ"מ אנן סהדי דלא אסר רק בהנאה ממש מה דחזינן שאמר כן להדיא אבל אין דעת על ויתור וכל דאפשר למעט בכוונת נדרו ממעטינן דמסתמא לא הוי כוונתו להרבות באיסורו רק למעט ובזה מודה ר"א לרבנן דויתור מותר והרי רבנן ס"ל בלא"ה דויתור מותר ולמעט בפלוגתא עדיף וי"ל בהא אף ר"א מודה ולפ"ז י"ל. דהוי קשה להרמב"ם קושייתינו לעיל מ"ס לא פריך הש"ס רישא אסיפא דברישא אוסר במעשר עני מוכח דס"ל דט"ה ממון ובסיפא קאמר דיטלו בע"כ מוכח דס"ל דט"ה אינו ממון ומזה הוכיח הרמב"ם דאף למ"ד ט"ה אינו ממון מודה במעשר עני בבית דאסורו דזה נחשב כממון ממש ולכך א"ש שיטת הרמב"ם דאם הוא נדרה שלא להנות מבריות אז במעשר עני אסורה בזה הוי ט"ה ממון ממש ועדיף משאר ט"ה ובלקט שכחה ופיאה מותרת באמת כיון דט"ה אינו ממון ואף אם הוי ממון בהו כתיב תעזוב יתירא ולכ"ע לא הוי ממון ומכח ויתור מותרת כיון דהיא אסרה הנאה מהם לא הוי דעתה על ויתור לכך מותרת בהני אבל באם הוא אסר עניים שיהנו ממנו בזה אסור אה בלקט כו' אף דכתיב בהו תעזוב יתירא זה לא מהני רק לרבנן דס"ל ויתור מותר במודר הנאה ואינו אסור רק למ"ד ט"ה ממון בזה מהני תעזוב יתירא לגלות דאינו ממון בזה אבל באוסר אחרים על עצמו כיון דויתור אסור במודר הנאה. אף בלקט שכחה ופיא' אסור אף דהוי ויתור גם זה אסור לכך אוסר בכולן כן הי' נרא' אפשר לפרש שיטת הרמב"ם מיהו שיטת הש"ע אי אפשר ליישב כן דהוא פסק בסי' רכ"א דגם באוסר עצמו מנכסי חברו נמי אשור בויתור א"כ קשה קושיא הנ"ל אם שייך בלקט כו' ויתור גם הוא תתסר בהם ואם לא שייך בזה ויתור גם בקונם עניים אלו וצ"ע גם יש לעיין כיון דכתיב בהו תעזוב יתירא א"כ משמע דאסור לו לקבל פרוטה כלל מעניים ואסור לעכבו ליתנו למי שירצה. וא"כ איך שייך בזה ויתור כיון דאסור לקבל פרוט' או לעכבו למי שירצה. וא"כ לא שייך בזה ויתור כלל וצ"ע גם דעת הרמב"ם בזה ומה שנרא' ליישב בזה בעזר"ה הוא כך כיון דאמרינן לעיל בפ"ד דהמודר הנא' מחברו לא ילונו ולא ילוה ממנו לא יקנה ולא ימכור לו ומפורש בש"ס הטעם הכל מכח דגזרינן הא אטו הא ועיין בסי' רכ"ז דדוקא ביחיד גזרינן אבל בנודר מכל ישראל או מאומה שלימה לא גזרינן א"כ ה"נ דנהי דמדינא יש חילוק בין מתנות עניים ולמתנות כהונה וכן במתנות עניים עצמן בין מתחלק בגורן למתחלק בתוך ביתו היינו לדינא אבל לראות עיני האדם דומה לו דשוין הם זה כמו זה ולכך ה"נ גזרינן לקט שכחה ופיאה ומעשר המתחלק בגורן אטו מעשר המתחלק בתוך הבית דלפי דעת האדם שוין הם ולכך א"ש דתחל' מיירי הרמב"ם שנדרה הנאה מכל הבריות בזה לא גזרינן הא אטו הא ולכך בלקט שכחה ופאה ומעשר עני המתחלק בגורן אבל אח"כ דמיירי שהוא נדר מעניים אלו ובזה כיון דעניים אלו מותרים באחרים לכך גזרו דאתיא לאחלופי לקט שכחה ופאה במעשר עני שבתוך הכית דמחליף הא אטו הא והוכיח הרמב"ם כן ממה דהוי קשה לו למה נקטה המשנ' ברישא בקונם שאינו נהנה לבריות להנות בלקט כו' ולמה לא נקט זה בסיפא בקונם כהני' אלו ולוים אלו הו"ל למתני דנהי דיטלו אחרים מ"מ יכולין להנות בלקט שכח' ופאה ובשלמא להני דמפרשי דטעמ' קאמר' המשנ' מ"ט אינו יכול להפר מכח דיכול' להנות א"ש דנקט כן בריש' אבל הרמב"ם דפסק כר"נ דנתגרש' קאמר א"כ הוי דין בפ"ע והוי קשה לו לאשמעינן בסיפא בקונם כהנים אלו כו' ונדע מכ"ש בריש' בנדר' מכל הבריות אלא ודאי דבאמת רק ברישא מותרת בלקט שכח' ופאה כיון דנדרה מכל העולם אבל בסיפא אסורין אף בלקט וא"ש ודו"ק היטב:

שם גמ' כהנים ולוים כו' יטלו בע"כ אלמ' ט"ה אינו ממון כו' קשה לי מהו פריך לפמ"ש בש"ע יו"ד סי' רט"ו דאף דנדרים חלין ע"ד מצוה מ"מ כופין אותו לשאול על נדרו ומקיים המצוה א"כ ה"נ מהו פריך הרי באוסר הנאת. כל הכהנים אין יכול לקיים מצות תרומות ומעשרות כלל וא"כ נהי דנדרים חלין ע"ד מצוה מ"מ כופין אותו לשאול על נדרו ולקיים המצוה ולכך קאמר בכהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ והיינו דאף דאינו רוצה כופין אותו לשאול על נדרו ונוטלין בע"כ אבל בקונם כהנים אלו כיון דיכול לקיים המצוה באחרים לכך אין כופין אותו לשאול על נדרו לכך יטלו אחרים ומתו פריך וצ"ע: