נדרי זריזין חלק ב שב

שם ושם מיירי נמי מאחר גרושין וא"כ מוכח דיכולה לאסור אף לאחר גרושין מכח דנדרים חלין אף על דבר שלב"ל ולמ"ל להרא"ש טעמא דהוי בידו וצ"ע טובא ושוב ראיתי ברשב"א בחדושיו פירש כמו שכתבתי ודברי הרא"ש והתוספת שכתבו נמי כן צריך עיון טובא כעת בזה:

דף פד ע"א גמרא איתיבי' רבא לר"נ נטולה אני מיהודים כו' קשה לי מהו פריך הרי חזינן דהש"ס משני ש"ה דמוכח' מילת', א"כ מוכח להדי' דהיכי דמוכח' מילת' לכ"ע בעל בכלל בריות. א"כ בלא זה מהו פריך נימא הרי למשנ' ראשונ' אמרו דבנטול' אני מיהודים יוצאת ונוטלת כתוב' ובע"כ הטעם כמ"ש הרא"ש והר"ן דיש אומדנ' כיון דאסר' תשמיש כל ישראל יש אומדנ' דתשמיש קשה לה והרי חזינן שבנדר' מכל הבריות לכ"ע יפר אם הבעל בכלל בריות ולא ס"ד כלל לומר דזה לא הוי ענוי נפש ובנטול' אני מיהודים למשנ' ראשונ' אמרו דא"י להפר ובע"כ דבזה אמרינן דיש אומדנ' דתשמיש קשה לה ובע"כ לא הוי האומדנ' דאסר' עצמ' מן הבעל דהרי גם בנדר' מן הבריות הוי בעל בכלל ואעפ"כ לכ"ע הוי ענוי נפש ובע"כ אין הוכח' בזה ממה שנדר' גם מן הבעל רק מכח גוף הנדר וכלשון הרא"ש שכתב כיון שאם ר' תשמיש כל ישראל עלי' ודאי אנוס' היא וכן הוי לשון הר"ן א"כ מוכח דעיקר הוכח' הוי מגוף הנדר דנדר בתשמיש לא הוי אסר' עצמ' מכל יש ישראל רק דהתשמיש קשה לה וא"כ בשלמ' בנטול' דיש הוכח' קשה לה ובזה אין סבר' לחלק בין הבעל לבין אחר ולכך הוי הוכח' דנדר אף מבעל דאם תשמיש קשה לה מה בין בעל לאחר אבל בקונם שאני נהנה לבריות דליכא הוכח' לכך לא הוי בעל בכלל בריות ומהו פריך לתרץ בנטול' אני מיהודים מוכחא מילתא דתשמיש קשה לה אבל בקונם שאני נהנה לבריות ליכא הוכח' דנתכונ' לבעל ואף למשנ' אחרונ' דס"ל דיפר ובע"כ דלא מהמנינן לה שהוי התשמיש קשה לה היינו רק למה שנוגע לבעל אינה נאמנת לחוב לו אבל במה שיכול להפר ודאי חיישינן כיון דיש אומדנ' דתשמיש קשה לה ויש הוכח' שנתכוונ' אף לבעל לכך צריך הפר' עכ"פ ומהו פריך וצ"ע:

שם גמרא ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות כו' קשה לי מהו פריך נימא דיש חילוק בין ארוס' לנשוא' דבנשוא' הבעל אינו בכלל בריות ובארוס' בעל הוי בכלל בריות ומתניתין דנטול' אני מיירי דנדר' כשהיא ארוס' כעין דמשני הש"ס בר"פ המדיר דמיירי שהדיר' כשהיא ארוס' כן נמי לתרץ הכא כן דנטול' אני מיהודים מיירי דנדר' כשהי' ארוס' ולכך הוי בכלל בריות ואף אם הוי דוחק להש"ס לחלק בין ארוס' לנשוא' בזה אכתי מהו פריך לתרץ בנדר' קודם אירוסין ואמר' נטול' אני מיהודים ונתארס' ובעל יכול להפר בקודמין בצירוף שותפתי' דאב ולכך למשנ' ראשונ' אמרו דנטול' אני מיהודים לא הוי מדברים שבינו לבינה מטעם שכתבו הרא"ש והר"ן שם לכך לא הי' בידו להפר כלל ולכך יוציא ויתן כתוב' ומה דחייב לה כתוב' היינו כיון דנתארס' סתם בלא תנאי ע"מ שאין לה נדרים לכך יש לה כתוב' ומשנ' אחרונ' אמרו דהוי בינו לבינה לכך אמרו יפר חלקו בצירוף כח האב דמיפר בקודמין כו' מיהו י"ל חדא דמשמע דנקט דומיא דאינך באומרת טמא' אני לך דמשמע בנדר' תחתיו ועוד י"ל דס"ל ארוס' לית לה כתוב' וא"כ למה אמר יוציא ויתן כתוב' או כיון דהוי נדרים גדולים אף בקדש' סתם אין לה כתוב' ועוד י"ל דאם אמר' נטול' אני מיהודים אין אפשר לה לקבל קדושין כלל מאחרים כמ"ש במקום אחר רק בזה י"ל דכיון דמיירי לפי הנ"ל שיש לה אב א"כ האב יכול לקבל קדושין שהרי ברשותו הוא רק מכח אינך טעמי אינו מתרץ כן כנ"ל ודוק:

שם גמרא שאני הכא דמוכח' מלתא דאהתיר' קא אסרה נפשה נראה לפרש הכוונ' עפמ"ש התוס' לקמן בסוף המסכת להקשות למה תהי' נטול' מן היהודים הרי אין איסור חע"א ותרצו מכח כולל מגו דחייל אבעל חייל נמי אכולם ייע"ש וא"כ שפיר קאמר כאן דמוכח' מלתא דאהיתר' מכוונה ואז כיון דחייל אהיתרא חייל נמי אאיסור' אבל אם נימא דלא הוי דעת' רק אאיסור' ולא אהיתר' א"כ לא חייל הנדר כלל ולמה נדר' ובע"כ מוכח דהוי דעת' נמי אהיתר' והנה הרווחתי בזה ליישב במה דקש' לי טובא שהסוגיות סותרות זא"ז דבשבועות מבעי' לי' בנזיר שאמר שבוע' שלא אוכל חרצן בכמה אם נימא דאהיתרא קמשתבע ודעתו אכ"ש או דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתו אכזית ופשט משבוע' שלא אוכל נבל' דהוי דעתו אכזית ייע"ש א"כ הרי מוכח מהתם דלא אמרינן דעתו אהיתרא רק אאיסורא ולמה אמרינן הכא דהוי דעתו אהיתרא ואין לומר דשאני התם דהזכיר לשון אכיל' ואכיל' בכזית משמע הרי הכא נמי בעל בכלל בריות לא משמע לר"נ ואעפ"כ אמרינן דכאן מוכחא מלתא דאהיתרא קנדר ולמה התם לא אמרינן כן ואין לחלק בין אם תחלת האיסור הי' ממנו ובין איסור מחמת עצמו שהרי שם מוכיח מחלב ונבלה ייע"ש ואין לומר כיון דעיקר פשיטות התם מר"י ור"ל וי"ל דר"נ כאן לא ס"ל כוותייהו רק דדעתו אהיתר' א"כ קשיא דברי הרמב"ם אהדדי שלמה פוסק התם בנכל' וחרצן דעתו אכזית וכאן פוסק כר"נ דבעל לאו בכלל בריות כמ"ש הכ"מ וא"כ קשי' עליו ממשנה דנטול' אני מיהודים ובע"כ כתירוץ הש"ס דדעתו אהיתרא והנה לפמ"ש לעיל בישוב הסוגיא מקושיית הר"ן מן הירושלמי דיורדי הים ונעשה יורדי יבשה דודאי בלשון הוי בעל בכלל בריות רק מכח אומדנא אינו בכלל א"ש די"ל התם כיון דלשון אכיל' הוי בכזית משמע לכך לא אמרינן דעתו אהיתר' אבל הכא דהלשון כולל אף הבעל רק מכח אומדנא אמרינן דאינו בכלל היכי דיש אומדנ' להיפוך דכיון גם עליו אזלינן בתרי דאומדנא מוציא מיד אומדנ':

ועוד הוי מקום להסביר יותר דהנה ידוע פלוגתא דר"מ ורבנן באומר ערך פחות מבן חודש עלי דר"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון לדמים ורבנן ס"ל אדם מוציא דבריו לבטל' ובטל לי' הנדר וכבר כתב הריטב"א הובא בשעה"מ ה' נדרים דדוקא היכי שצריך לשנות את לשונו ס"ל לרבנן דלא משנין לשונו עבור הך חזקה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אבל היכי שא"צ לשנות לשונו גם לרבנן אין אדם מוציא. דבריו לבטל' ולפ"ז י"ל אף אם נימא דבלשון אין בעל בכלל בריות א"ש דכאן הוי סתם משנה ומוקי לה ר"נ כר"מ ולכך אמרינן אם כוונתה תהי' רק על אחרים א"כ לא יחול הנדר כלל כיון דליכא כולל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך בע"כ הוי כוונתה אף על הבעל אף דאינו בלשון יהודים משנין לשונו אבל התם ר"ל מוקי להמשנה שם ככ"ע אף כרבנן ולרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה היכי דצריך לשנות לשונו וכיון דסתם אכיל' בכזית אם נפרש בכל שהוא נשנה את לשונו לכך מוקי לה במפרש חצי שיעור ואתיא ככ"ע ופשוט התם דלרבנן עכ"פ בלא אוכל חרצן הוי בכזית והוי א"ש אך לפ"ז תקשה על הרמב"ם דפוסק כרבנן בערכין ופוסק כר"נ דבעל לא הוי בכלל בריות ופוסק בנטול' אני מיהודים דיפר חלקו ומ"ט בעי הפר' כיון דבעל אינו בכלל בריות וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש לעיל דבעל הוי בלשון בריות רק שמכח אומדנא אמרינן שאין כוונתה. עליו בזה אף לרבנן אין אדם מוציא דבריו לבטל' לכך אמרינן אף בעל בכלל ואתי אומדנא מוציא מידי אומדנ' אבל התם כיון דאכיל' בכזית א"כ אם נפרש כל שהוא נצטרך לשנות לשונו בזה קיי"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה לכך דעתו אכזית מיהו כל זה א"ש לשיטת הסוברים דל' אכיל' בעצמ' הוי בכזי' אבל מה נעש' להשיטות שהבי' המשל"מ בה' חמץ דס"ל דל' אכיל' משמע כ"ש רק דהלמ"מ הוי בכזי' ולדיד' נצטרך לומ' מה דאמרי' בשבועות כיון דאמר שלא אוכל דעתו אכזית הכוונה רק מכח אומדנ' כיון דהזכיר לשון אכילה ובלשון אכילה הוי הלמ"מ דהוי בכזית בכל דוכתא כאן נמי דעתו אכזית א"כ בזה גם התם הוי רק מכח אומדנא וקשה שפיר מכאן דמוכח להיפוך ואין לומר שום תירץ רק דר"נ פליג על ר"ל שם ובאמת לדידהו לא קיי"ל או כר"ל שם או לא קיי"ל כר"נ כאן רק אא הוי בכלל בריות וא"ש וק"ל ועדיין צ"ע בזה ועיימ"ש ביאור ל יא זו והגרסא ישינ' בתשוב' לה' נדרים סי' רי"א בק"א בהשמטות עודנו בכת"י לק"ק טארנאפל ייע"ש:

שם גמרא והתניא בברייתא ובמעשר עני כו' קשה לי טובא מהו פריך לפי מה דמשני הש"ס לעיל עולא ורבא דמ"ט קאמר מ"ט אינו יכול להפר מכח דיכולה להנות א"כ מהו פריך נימא דהברייתא דינא קמ"ל במה דמותרת לכך נקט נמי מעשר עני דאף בזה מותרת אבל המשנ' דקאמר' טעם למה א"י להפר מכח שיכול' להנות א"כ אם הוי נקט מעשר עני ה"א דוקא בזמן שיכול' להנות מכולם כגון בשנה השלישית דיש נמי מעשר עני אז לא הוי ענוי נפש כיון דיש לה כמה צדדים להיתר או לקט או שכח' או פיא' או מעשר עני וכיון דשכיח הרב' התירא אז א"י להפר אבל בשני דליכא מעשר עני כגון ראשון ושני כיון דליכא מעשר עני בשביל לקט שכח' ופיא' הוי ענוי נפש לכך קמ"ל דאף בזמן דליכא. רק הני לקט שכחה ופיא' נמי יפר ומהו פריך וצריך לומר דהקושיא קאי לר"נ דמתרץ נתגרש' כו' א"כ המשנ' נמי דינא קמ"ל ולכך פריך דלנקט נמי מעשר עני. ובהכי הוי א"ש מה דקש' לי במה דקאמר אביי לא דכ"ע ספקו טובל כו' וקש' דאין זה דרך הש"ס לדחות בסברא כדי שיהי' נשאר הקושיא דאדרבא טפי ראוי לומר דפליגי בספקו טובל לתרוץ המשנ' וברייתא וכיוצא בזה אמרינן בכמה דוכתא ומהם בפ"ב דפסחים דף כ"ז א"כ הך בריית' אמאן תראיימו כו' והכא אביי דוח' דיפלגו בע"א ויהי' נשאר הקושיא במקומ' ולפמ"ש א"ש דר' יוסף דמתרץ הא ר"א יסבור כר"נ לעיל דמתרץ נתגרש' קאמר לכך מוכרח לתרץ הא ר"א הא רבנן אבל אביי קאמר דכ"ע ספקו טובל ומשנ' וברייתא לא קש' די"ל במשנ' טעמא קאמר' וברייתא קמ"ל לדינא ורבא אף דמתרץ לעיל מ"ט קאמר מ"מ מתרץ הכא אליבא דר"נ ור' יוסף כמ"ש כעין זה בכמה דוכתא וק"ל:

ועוד קשה לי מהו פריך לתרץ הא כמ"ד ט"ה אינו ממון והא כמ"ד ט"ה ממון הבריית' אתי' כמ"ד ט"ה אינו ממון והמשנ' כמ"ד ט"ה ממון מיהו זה הי' אפשר ליישב דאם הברייתא ס"ל ט"ה אינו ממון קשה למתני נמי מתנות כהונ' כגון זרוע ולחיים וקיבה דמותרת הכהנת ליקח עבור בעלה ובע"כ דגם הברייתא ס"ל ט"ה אינו ממון מיהו זה קשה כיון דבע"כ המשנה דנקטה לקט שכח' ופיא' ולא נקטה מעשר עני ס"ל ט"ה ממון דאל"כ אין טעם לאסו' במעשר עני ובע"כ דס"ל ט"ה ממון וא"כ למה פריך הש"ס הרישא דכהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ אסיפא דכהנים אלו הו"ל להקשות מרישא דומיא דנקט לקט שכחה ופיאה ולא נקט מעשר עני מוכח דס"ל ט"ה ממון וסיפא דיטלו בע"כ מוכח דט"ה אינו ממון ומכ"ש דקשה לר'