נדרי זריזין חלק ב שא

גמרא אימא סיפא יכולה להנות בלקט שכחה כו' הא בעל הוי בכלל בריות כו' קשה לי לפמ"ש הרא"ש לקמן דף פ"ד בטעם היש גורסי' דס"ל דאף דאין בעל בכלל בריות מ"מ צריך הפרה מדרבנן דלפום רהיטא משמע דהוי בכלל בריות ייע"ש דמוקי לה כר"ג דצריך הפרה כו' עיימ"ש שם בביאורו וא"כ קשה מהו פריך כאן נימא דאתיא כר"ג ומדרבנן צריך הפרה דבעל נראה לפום רהיטא דהוי בכלל בריות ולכך א"ש דמשנתינו אתיא כר"ג דלעיל ולכך א"ש לתחל' קאמר א"י להפר מכח דלחומר' אזלינן בתר דין תורה וא"י להפר לאחרים מה"ת כיון דמה"ת לא הוי בעל בכלל בריות א"כ לא הוי ענוי נפש ולכך א"י להפר מה"ת דלחומר' אזלינן בתר דין תורה וכיון דהוי נדר שלתורה א"י להפר מה"ת כיון דמה"ת אין הבעל בכלל ולא הוי ענוי נפש אבל להיפוך שתהי' נהנית ממנו אזלינן בתר דרבנן דהוי בכלל בריות לכך קמ"ל שיכולה להנות בלקט אבל לא משל הבעל כל זמן דלא היפר לה ואם היפר לה לעצמו ודאי דמהני הפרה רק דקמ"ל דבלא הפרה אסורה ממנו ומ"מ אף דאסורה ממנו א"י להפר לאחרים דבזה אזלינן מה"ת וצ"ע בזה. שם גמרא רבא אמר לעולם בעל בכלל בריות כו' עיין בר"ן שהקשה דאכתי מ"ש מפירות חנוני ולדעתי יש ליישב והוא די"ל דס"ל לרבא כר' יהודא אמר שמואל דמתוך שמיפר למתענה מיפר לאינו מתענה והרא"ש ביאר הענין מכח דאף באינו מתענה יש קצת ענוי משמע הא אם ליכא בו מנוי נפש כלל מודה דלא אמרינן מתוך ולכך ה"נ כיון דמשמע כאן בש"ס דאם נדרה גם ממנו הוי ענוי נפש ואם לא נדרה ממנו רק מאחרים לא הוי ענוי נפש ולכך מדינא הי' ראוי שיהי' מיפר לעצמו דהוי מתענה ולא יפר לאחרים דהוי אינו מתענ' רק י"ל דאמרינן מתוך שמיפר לעצמו מיפר לאחרים כשמואל ולכך קמ"ל רבא כך בפי' המשנה דקאמרה בקונם שאני נהנה לבריות דאף שמיפר לעצמו א"י להפר לאחרי' דלא הוי לדידהו ע"נ כיון דמיפר לעצמו שוב הוי לגבי אחרי' אינו מתענה לכך א"י להפר אך של תקשה כיון דהוי בעל בכלל בריות א"כ צריך הפרה לעצמו וא"כ נימא מתוך שמיפר למתענה מיפר לאינו מתענה ויפר לכל לכך קמשמע לן דיכולה להנות מאחרים מלקט שכחה ופיאה א"כ לא הוי באחרים ענוי נפש כלל לכך לא אמרינן בהו מתוך לכ"ע וזה כוונת רכא לעולם בעל בכלל בריות דאם לא הוי בכלל בריות לא הוי שייך לומר מתוך כיון דלעצמו א"צ כלל הפרה לכך אמר בעל הוי בכלל בריות א"כ צריך הפרה לעצמו והוי ראוי לומר בי' מתוך לכך קאמר ועוד שיכולה להנות בלקט וא"כ לא הוי באחרים ע"נ כלל לא שייך בי' מתוך כן הי' נראה לומר מיהו זה דוחק לומר כיון דיכולה להנות בלקט לא יחשב אפילו ענוי נפש כל דהוא זה שאינו סבר' כלל וצ"ע בזה:

שם גמרא אימא סיפא ויכולה להנות בנקט שכחה ופיאה עיין בר"ן שפירש דהקושיא היא כיון דהיא אינה עני' דהיא יכולה להתפרנס מן הבעל איך מותרת ללקוט לקט שכחה ופיאה כו' ולכאורה קשה מהו פריך נימא דמיירי שנדרה כשהיא ארוסה ולכך אין הנדר בכלל דבעל לאו בכלל בריות ומ"מ יכולה להנות בלקט כו' א"כ ה"נ נפרש דמיירי שנדרה כשהיא ארוסה כעין דמוקי לה בפרק המדיר דמיירי שהדירה כשהיא ארוסה כו' א"כ ה"נ נפרש דמיירי שנדרה כשהיא ארוסה ולכך אין הנדר בכלל דבעל לאו בכלל בריות ומ"מ יכולה להנות בלקט כו' מכח דארוסה אין לה מזוני לכך היא עני' ויכולה להנו' בלקט וא"י להפר היינו בשותפתי' דאב נמי א"י להפר כיון דהוא אינו בכלל ומ"מ היא עני' כיון דארוסה אין לה מזוני ומהו פריך ואין לומר דס"ל להש"ס דבארוסה ודאי בעל בכלל בריות א"כ מהו פריך אח"כ לר"נ מנטול' אני מיהודי נימ' דשם מיירי כשהיא ארוסה ואף דארוסה אין לה כתובה נימא דמיירי שכתב לה וצ"ע:

רש"י ד"ה דלמא מיין דאית לה צערא ולא שייר אלא טומאת מת כו' מה שכיון רש"י בזה עיין בהרא"ש וגם מה שקשה על הרא"ש מה ראי' מנזיר שמשון דהתם הוי נזיר ואינו אסור לטמ ו' וכאן אנו רוצים לומר להיפוך דתהי' אסורה לטמאות ותשתה יין וזה לא מצינו כבר הרגיש בזה הר"ן ולדברי כולם קשה מה ראי' מנזירות שמשון הרי זה לא מהני רק במפרש נזירות שמשון אבל בסתם נזיר אם מתנה ע"מ שאטמא למתים לא מהני דהוי מחנה עמש"ב וכן משמע לעיל מפרש"י דהביא ראי' דאין נזירות לחצאין ממ"ש במשנה דהאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין או שאטמא כו' וא"כ אם מזה מוכיח דאין נזירות לחצאין גם בטומאה הוי כן דגם בזה אינו מועיל תנאי וסתרי פרש"י אהדדי דכאן משמע דבטומאה לא שייך אין נזירות לחצאין וצריך עיון:

ד"ה ואין יכול להפר דמתניתין אכ"ע קמהדר כו' כוונתו בין לרבנן דס"ל בהנאת פלוני הוי ענוי נפש בין לר"י דהוי בינו לבינה כאן א"י להפר לא מכח ענוי נפש ולא מכח בינו לבינה כיון דהוי תרתי יחד דמותרת מבעל ומאחרים בלקט כו' אבל הנאת פלוני מיירי בזמן דליכא לקט שכחה ופיאה כו' כמ"ש הרא"ש והר"ן וק"ל והבן זה:

ד"ה ר"נ אמר כו' והאי א"י להפר א"צ להפר קאמר הנה דברים הללו אין להם הבנה ולמה פירש כן רק לר"נ ולא לאינך מפרשים וגם איך כתב דא"צ להפר הלא שפיר א"י להפר קאמר מכח דלא הוי ענוי נפש כיון דמותרת ממנו לכך א"י להפר שתהי' מותרת מאחרים וצ"ע ועיין מ"ש לקמן בישוב זה. ר"ן ד"ה רבא אמר כו' דהכא בשלקטה לקט שכחה ופיאה כו' הנה תיבת בשלקטה ט"ס הוא וצ"ל כשכיחא לקט שכחה ופיאה דאם הכוונה בשלקטה ממש א"כ למה הוצרך לסיים אח"כ דהתם מיירי בימות הגשמים לתרץ כשעדיין לא לקטה ובע"כ כיון דיכולה ללקוט אין יכול להפר א"כ בע"כ מ"ש תחלה בשלקטה ט"ס הוא רק צ"ל כשכיחא לקט כו':

ד"ה ר"ן אמר כו' ואני אומר דאם איתא הו' עד סוף הדבור ואני אומר דלפי דעתו תקשה יותר דע"כ לא מדמה הש"ס דין זה לפלוגתא דר"י ור"ע רק באוסר על עצמו מיורדי יבשה לאחר למ"ד יום אז למ"ד דבתר חלות הנדר אזלינן כיון דבשעת חלות הנדר הוי יורדי יבשה או יורדי הים אסור בהן אבל באם נדר מעתה תיכף מיורדי יבשה או יורדי הים וחל הנדר תיכף ואח"כ נעשה שינוי ודאי דמותר בהם דבזה דבין בשעת אמירה בין בשעת חלות הנדר לא הוי יין בכלל נדרו אף אם אח"כ נעשה שינוי מותר בהם א"כ הכא כיון דנד' חל תיכ' ומיד על הכל ואעפ"כ לא חל על הבע' דלא הוי בכלל בריות ולמה תתסר אח"כ בו אך לדעתי אין זה דומה כלל לשון של הירושלמי דהתם במפרש יורדי הים או יורדי יבשה א"כ בגוף הלשון אין יורדי הים נכללין בלשון נדרו וכיון דאין נכללין כלל בלשון נדרו לכך אף דנשתנ' אח"כ י"ל דבתר שעת אמירה אזלינן ואז לא הוי בכלל נדרו אבל בבעל אטו הבעל לאו שמו בל' בריות ודאי בל' בריו' אף בעל בכלל ותדע דאם בל' תליא מלתא מה פריך מנטולה אני מיהודי' דלמא בכלל בריות אינו בכלל אבל בלשון מיהודים הוי בכלל בעל נמי ומה מדמה לשון ללשון ובע"כ דאין הכוונה מצד הלשון דודאי בעל הוי ברי' ויהודי כמו הכל רק מ"ד בעל לאו בכלל בריות היינו מצד האומדנא דכל שלא פירשה הבעל הוי כאנן סהדי שלא כוונה על. הבעל והוי כהתנית חוץ מן הבעל וא"כ כיון דבלשון הי' נכלל הבעל נמי רק מכח אומדנא אמרינן דלא כוונה הבעל שוב כמו דהוי אומדנא דלא כוונה עליו כל זמן היותה תתתיו כן יש אומדנא להיפוך דכוונתה הי' אם תתגרש תתסר נמי בו ועל אחר גרושין ליכא אומדנא כלל ובלשון הנדר נכלל מתחלה ועוד בשלמא ביורדי הים ויורדי יבשה דצריך להיות השינוי בגופן ממש שהם ישתנו מיורדי הים ליורדי יבשה או להיפוך בזה הוי כפנים חדשות בא לכאן כאלו הי' איש אחר ולכך י"ל דבתר אמירה אזלינן אבל כאן אם אין מגרשה או מגרשה אין כאן שינוי מעשה בגוף הבעל רק הוא בעצמו כמו שהוא בתחלה כן עתה ולא הוי שינוי בגופו כלל וכל דלא הוי שינוי בו אין כאן פנים חדשות לכך שפיר חל האיסור עליו אח"כ כיון דאין מניעות הנדר בו בגופו רק מבחוץ מצד אחר וז"ב ונכון לדעתי בעזר"ה:

בא"ד ויכולה להנות בלקט שכזה ופיאה דכתיב בהו תעזוב יתירא לא ידעתי מה בעי הר"ן בזה הלא לכל התירוצים שמשני הש"ס צריך לומר כן דלכך מותר בהו דליכא ט"ה דכתיב תעזוב יתירא ולמה נקט רש"י היתר רק בלקט שכחה ופיאה ולמה לא יחשב אחר גרושין ענוי נפש והרי אם אמרה הריני נזירה לכשאתגרש מיפר משמע אף באם נדרה אחר גרושין בענוי נפש נמי יכול להפר צריך לומר דס"ל לר"נ נמי כמ"ש הר"ן תחלה לרבא כיון דיכולה להנות בלקט לא הוי ענוי נפש ומשנה דלא היתה פרנסתו אלא ממנו מיירי בענין דליכא לקט כו' כן נמי יהי' כוונת ר"ן כן וזה כוונת הרא"ש בד"ה נתגרשה מ"ש ואע"ג דהשתא לא הוי ענוי נפש הואיל ויכול לבוא לידי ענוי נפש לכשתתגרש מצי מיפר והוא תמוה דהרי אדרבא במשנה קאמר דאין יכול להפר אך כוונתו דהיא אינו מפרש כהר"ן דמ"ש ויכולה להנות הוי דין בפ"ע ולדיוק נקטי' הא ממנו אסורה רק דנתינת טעם הוי כמו לרבא אך בענין אחר דתחלה הוי ס"ל להנך מ"ד דאם אין הבעל בכלל בריות אף אחר גרושין אינו בכלל ור"נ מפרש דאף אם אינו בכלל בריות מ"מ אחר גרושין הוי בכלל בריות ולכך קאמר טעמא למה אין יכול להפר והלא נהי דעתה מותרת בו אחר הגרושין אסורה עכ"פ והוי ענוי אחר גרושין והי' ראוי שיהי' יכול להפר לכך קמ"ל דאעפ"כ א"י להפר מכח דבנתגרש יכולה להנות בלקט כו' וז"ש רש"י להס"ד ה"א דבזה נהי דעתה לא הוי ענוי נפש כיון דהוי אחר גרושין מצי מיפר קמ"ל דא"י להפר כיון דמותרת בלקט כו' ובהכי מיושב לשון רש"י בד"ה ר"נ וז"ל א"צ להפר קאמר ולעיל עמדנו אלשון זה ולפמ"ש כאן א"ש דרש"י ס"ל באמת דאחר גרושין כיון דנאסרה גם בו אף דמותרת בלקט מ"מ יכול להפר ולכך פירש דמ"ש אין יכול להפר' א"צ להפר קאמר כלומר כל זמן שהיא תחתיו אין צריך להפר' דמותרת בו וגם אחר גרושין אין לו צורך להפר כיון דיכולה להנות בלקט ואין לו הכרח בהפרה אבל אם רוצה יכול להפר כיון דהוי אחר גרושין ענוי נפש כיון דנאסר' גם בו אבל מ"ד הראשוני' ס"ל דאם לא הוי בעל בכלל בריות אף אחר גרושין לא הוי בכלל בריות לכך אין יכול להפר כלל ולכך פרש"י כן רק לר"נ ודו"ק:

הרא"ש ד"ה נתגרשה כו' מידי דהוי אהך דאמר לקמן שדה זו שאני מוכר לך כו' צ"ע למה לי ראי' הרי מפורש בש"ס לקמן ובכתובות פ"ה דנדרים חלין על דבר שלא בא לעולם והש"ס לא דחה רק דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו וא"י לאסור דבר שלא בא לעולם על חברו אבל לעצמו מודה דיכול לאסור דשלב"ל והכי קיי"ל ביו"ד סי' ר"ה בש"ע וש"ך