נדרי זריזין חלק ב רצז

ובעי הפרה וז"ש רש"י דלא יחל דברו הוי מן התורה ואע"ג דלאו כל כמינה לאפוקי שעבודו דבעל מ"מ היינו רק מדרבנן ומן התורה חל הנדר ובעי הפרה ומ"ש רש"י תחלה דרחמנא זכה לי' הכוונה מדרבנן דדרבנן נמי קרי לי' רחמנא וכמ"ש הש"ך בסי' כ"ח גבי אמרה תורה אמרו לפני כו' דדרבנן נמי קרי תורה כו' וה"נ רחמנא כוונתו מדרבנן ולכך כאן קאמר דרשב"ג ס"ל דבתר ד"ת אזלינן דחל הנדר מיהו לפמ"ש לקמן דטעמא דר"ג הוי מכח דהוי כדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור צריך לגרוס כאן להיפוך והך אע"ג צריך להיות להיפוך אע"ג בדאוריית' לאו כל כמינה לאפקועי שעבודא כלומר אף דמן התורה לאו כל כמינה רבנן החמירו דבעי הפרה דהוי כדברים המותרין כו':

ר"ן ד"ה בין בינה לבינו שנדרה מפירות בעלה בין בינה לבין אחרים שנדרה מפירות אחרים הנה שינה הר"ן כאן פירושו דלעיל ברפ"ז דף ע"ט ע"ב פירש לעצמו היינו בעודה תחתיו ובין לאחרים היינו אם נדרה ממנו ונשאת לאחרים כו' ולמה כאן שינה פירושו ופירוש בד"א ואין לומר דהלשון הוי קשיא לי' דשם קאמר בלשון לעצמו ולאחרים ולא קאמר בינו לבינה לבין אחרים ומדשינה הלשון משם לכאן ומכאן לשם ומדלא קאמר שם תניא נמי הכי להביא סיוע מברייתא זו לחילוק שנו כדרך כל מקום בש"ס להביא סייעתא וכאן לעיל לא הביא סיוע מהך ברייתא בע"כ דשם כוונתו בדרך אחר וכאן בד"א אך א"כ תקשה על הש"ס למה משני שם התירוץ ול משני החילוק כמפורש בברייתא זו ואם הכוונה באמת כמו כאן קשה על הברייתא דלמה שינה הלשון משם לכאן דודאי מ"ש כאן הברייתא בינה לבין אחרים אינו מיפר הכוונה אף דגוף הענין הוי מדבר הנקרא בינה לבינו כגון נדרה מתשמיש או ריחוץ וקישוט דהוי גוף הענין מבינו לבינה רק שנדר זה לא נדרה ממנו רק מאחרים שלא תעשה אם תהי' נשואה להם וכן מה דנקטה כלל הברייתא דין שאני עושה ע"פ אבא ואביך נמי הכוונה כך שהיא נדרה מדבר שגוף הענין הוי בינו לבינה שאם נדרה שלא תעשה לו הוי בינו לבינה רק שנדר זה לא אסרה ממנו רק על אחרים אינו מיפר, וזה מורה כפירוש הר"ן בכאן ואם כן קשה נתרץ גם לעיל כן וממ"נ קשה או על הר"ן או על הש"ס וצ"ע:

הרא"ש ד"ה תשמיש המטה ענוי נפש הוי או דברים שבינו לבינה ואע"ג דביוה"כ הוי ענוי נפש כו' דבריו דמשמע ממנו דוקא אם נימא דתשמיש הוי בינו לבינה ולא ענוי נפש אז קשה מיו"כ דהוי ענוי נפש ומוכרח לומר דאסמכתא הוא אבל אם הוי תשמיש המטה ענוי נפש א"ש כלא זה ולא נצטרך מר דהוי אסמכתא ובאמת זה אינו דבין כך או כך צריכין אנו לכך דהרי אם תשמיש הוי ענוי נפש קשה קושיות הש"ס לעיל ברחיצה א"כ לחייב עלה כרת ובע"כ כדמשני דהתם כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידוע ענוי השתא א"כ שוב גם איסורא ליכא מן התורה דהרי בחד קרא כתיב המצוה והכרת ואדרבא בקרא כתיב כי כל הנפש אשר לא תעונ' ונכרתה ולפי תירוץ הש"ס נצטרך נמי לומר דכוונה אם לא יהי' ניכר ענוי נפש עתה ונכרתה, וא"כ ממ"נ אם תשמיש המטה נקרא ענוי השתא גם כרת לחייב ואם לא ניכר השתא מותר הוא ומנ"ל לאיסור כיון דבאיסור כתיב תענו את נפשותיכם מלתא דניכר ענוי השתא ובע"כ דבאמת מן התורה מותר וקרא אסמכתא בעלמ' הוא רק מדרבנן אסור א"כ בין כך ובין כך נצטרך לומר דהוי רק דרבנן ולמה התחיל הרא"ש להקשות רק מכח דחזינן דביוה"כ הוי ענוי נפש ולא להיפוך וצ"ע. דף פב ע"א גמרא ואי אמרת נדר ענוי נפש הוא אמאי תהא נטולה מן היהודים לכאורה קשה לפ"ז לעיל דפריך הש"ס משום נדרי ענוי נפש הוא דמיפר משום בינו לבינה אינו מיפר והא תניא כו' למ"ל להקשונת מברייתא לפרוך ממתניתין גופא דקתני בנטולה מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים וקשה ממ"נ אם מיירי בענוי נפש אמאי תהא נטולה מן היהודים ואם הוי בינה לבינו א"כ מוכח דיש הפרה בבינו לבינ' ולפרוך גוף המשנה רישא לסיפא ובזה לא שייך תירוץ הש"ס דר"י הוא דסוף סוף מוכח דמהני הפרה בבינה לבינו דבהא לא פליגי ועוד דא"כ מה פריך מברייתא נימא נמי דאתיא כר"י מיהו באמת לא קשה מידי דדוקא השתא דפריך לעיל הש"ס מן הברייתא דמוכח דמהני הפרה בבינו לבינה מוכרח לחנק בין לעצמו בין לאחרים ומזה מוכח דענוי נפש מיפר אף לאחרים ומוכיח דנטולה הוי מכח דברים שבינו לבינה דאם הוי ענוי נפש יפר אף לאחרים אך להס"ד דס"ל דאינו מיפר דברים שבינו לבינה א"כ י"ל דלענוי נפש הי' יכול להפר רק לעצמו ולא הוי מוכרח דתשמיש הוי בינו לבינה רק י"ל דיפר חלקו מכח ענוי נפש וק"ל והנה לכאורה קשה לי מה פשוט ממשנה זו לפמ"ש לעיל והוכחתי דאף בענוי נפש אם הוי רק ענוי נפש אז או דמיפר הכל או אינו מיפר כלל אבל בענוי נפש דהוי נמי בינו לבינה אם רוצה יכול להפר מכח בינה לבינו ויהי' מיפר לעצמו ולא לאחרים א"כ מהו פריך דילמא לעולם אם רוצה יכול להפר הכל בתורת ענוי נפש רק דהמשנ' קמ"ל רבותא דאם רוצה יכול להפר חלקו בתורת בינו לבינ' ולאחרים יהי' נשאר האיסור וקמ"ל דאף זה יכול לעשות אבל לעולם אם רוצה יכול להפר מכח ענוי נפש נמי וצ"ע ועוד קשה הן לפירוש הר"ן לקמן דלכך למשנה ראשונה היו אומרים דבנטולה מיהודים יוצאת מכח דיש אומדנא דתשמיש קשה לה וכאנוסה הוא והרא"ש כתב דלכך ס"ל דלא הוי בינו לבינה מכח שמא יגרשנה והן אמת דדברי הרא"ש אין מובנין דא"כ כל דברים שבינו לבינה לא יפר מכח דאפשר בגרושין ואין לומר דהאמת כן דא"כ מהו פריך לעיל ברפ"ז מן הברייתא דבין איש לאשתו נימא דמשנתינו הוי למשנה ראשונה ולכך בעינן דוקא ענוי נפש וברייתא למשנה אחרונה ולדבר זה העירני אחד מן התלמידים שלי ועכ"פ בין לפירוש זה בין לזה קשה להרא"ש למה הוצרך הש"ס להקשות מסיפא דלא הוי ענוי נפש מכח מה דלא מהני הפרה לאחרים לפרוך מרישא דבשלמא אם הוי בינו לבינה א"ש טעם משנה ראשונה דלא הוי בינו לבינה מכח דאפשר שיגרשנה אבל אם הוי ענוי נפש א"כ מ"ט משנה ראשונה דאמרו דלא יפר ומה ענין שיכול לגרשה לענין ענוי נפש ובע"כ דהוי רק בינו לבינה. ועל הר"ן קשה יותר כיון דמנדרה מוכח דהתשמיש קשה לה א"כ נהי דלמשנה אחרונ' אמרו דאינה נאמנת היינו רק לעצמו אינה נאמנת אבל לאחרי' שפיר נאמנת ושוי' אנפשה חד"א וכיון דגלתה דעתה דתשמיש קשה לה איך יפר לה מכח ענוי נפש הרי אדרבא אם התשמיש קשה לה לא הוי ענוי נפש ולכך אין יכול להפר אבל הבעיא בש"ס בנדרה רק ממנו ואין הוכחה דתשמיש קשה לה לכך הוי ענוי נפש. אבל במשנה דנטולה אני מן היהודים כיון דאסרה עצמה על כל היהודים מוכח מלתא דהתשמיש קשה לה ולכך לא שייך להפר לה מכח ענוי נפש דאדרבא לה ליכ' ענוי נפש בכך אך לעצמו מופר או מכח דאינה נאמנת לעצמו דשמא עיני' נתנה באחר וסמכינן בהא אף בשל תורה כמו בטמאה אני לך לדעת קצת פוסקים ונהי דלדעת הר"ן הוי בטמאה אני לך מכח אפקינהו רבנן לקידושין מנה וזה לא שייך בנטולה מיהודים דא"כ לא יהי' יכול להפר כלל וא"כ איך סמכינן על זה להקל באיסור נדר מן התורה ואך לעצמו י"ל דיפר מכח בינו לבינה דבתשמיש הוי תרתי עינוי נפש ובינו לבינה לכך לעצמו מפיר מכח בינו לבינה ולאחרים ממ"נ א"י להפר דמצד בינו לבינה לא מהני ענוי נפש שויא אנפשה חד"א דהוי כהודית בשעת הנדר דהתשמיש קשה לה כיון דיש אומדנא כנ"ל אבל בנדרה רק ממנו י"ל דהוי נמי ענוי נפש וצ"ע ונ"מ בזה אם נדרה רק ממקצת אחרים ולא מכל העולם אז אם הוי ענוי נפש יכול להפר ואם לאו א"י להפר ואומדנא דתשמיש קשה לה ליכא כיון דהוי רק ממקצת אנשים וצ"ע ועיימ"ש ליישב זה בתשובה לק"ק טארנפאל בק"א לה' נדרים סי' רי"א עודנו כח"י שם כתבנו ליישב זה ולפרש בזה הסוגיא דף פ"ד במה דפריך איסור לאו בכלל ייע"ש:

שם גמרא ממאי מדקתני דברי ר' יוסי כו' יש לדייק מה זו שאלה ממאי ואטו בלאו הוכחה לא הוי מצי לתרץ דמתניתין דהתם ר' יוסי הוא כדמשני בכמה דוכתא ולמ"ל להוכחה ע"כ דאתיא כר' יוסי ואפשר מכח דהוי דוחק לו לומר דרישא רבנן וסיפא ר' יוסי לכך הוצרך להוכחה:

שם גמרא ת"ש כו' אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו כו' וקשה למה פריך לפמ"ש הר"ן לעיל בדף זה לפרש המשנה דקאמרה יביא לה ממדינה אחרת ולא קאמר יביא לה אחר ממדינה זו מכח דתרתי בעינן להיות יכול אחר להביא לה ממדינה זו וגם הבעל יהי' יכול להביא לה ממקום אחר א"כ תינח באם לא הוי פרנסתו ממנו דיכול הוא להביא לה ממקום אחר לכך לא הוי כנדרה מהנאתו אבל באם לא הי' פרנסתו אלא ממנו מה בכך שאחר יכול להביא לה כיון דהבעל אין יכול להביא לה ממ"נ דממקום אחר לא אפשר דלא יתנו לו ומאותו חנוני נדרה א"כ כיון דהבעל אין יכול הביא לכך הוי נדרי ענוי נפש ומהו פריך לשני פירושים הראשונים של הר"ן וצ"ע בזה:

שם גמרא תנן פירות מדינה זו עלי כו' הנה לכאורה הוי קשה לי מהו פריך נימא דזה נמי תליא בפלוגתא דר"נ ורבנן כיון דהשתא אין בה ענוי נפש בנדרה מפלוני רק דהוי ענוי נפש מכח שמא תצטרך לו וכמ"ש הרא"ש בפירושו וא"כ י"ל כיון דהשתא ליכא ענוי נפש רק דאפשר שיבא לידי ענוי נפש ולכך לרבנן כמו דמיפר אף שלא חל הנדר כן מפיר אף שלא הוי עתה ענוי נפש כיון דאפשר שיבא לידי ענוי נפש אבל לר"נ כמו דאינו מפיר רק אם חל הנדר כן אינו מפיר רק אם הוי עתה ענוי נפש ולא כשעדיין לא חל הענוי נפש ונימא דשמואל כרבנן ומשנה כר"נ ומהו פריך. מיהו זה לק"מ דהמשנה בע"כ כרבנן אתיא מדנקט תחלה באם ארחץ יפר וכמ"ש הר"ן לעיל דף פ"א דבע"כ המשנה כרבנן אתיא ופריך שפיר מיהו זה קשה כיון דבפ"ד דגיטין בסוגיא דהמוציא אשתו משום נדר יש פלוגתא שם דר"מ ס"ל אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"א ס"ל אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ייע"ש בפרש"י וא"כ מהו פריך נימא דזה תליא בפלוגתא זו דבשלמא אם נדרה בדבר דעתה הוי תיכף ענוי נפש בזה נתנה התור' כח לו להפר מכח דאולי לא יהי' לה פתח וחרטה לנדרה כיון דידעה דהוי ענוי נפש ונדרה ליכא פתח וחרטה ואף אם יהי' לה פתח וחרט' אולי לא תרצה לשאול על הנדר לכך נתנה התורה כח לבעל להפר בלי דעתה אבל אם נדרה בדבר שאין בו ענוי נפש עתה א"כ ממ"נ עתה ליכא ענוי נפש רק דהוי ענוי נפש שחוששת פן תצטרך לו אח"כ וכמ"ש הרא"ש וכוונתו דמעתה מצטערת פן תצטרך לו וא"כ בזה אמרינן ממ"נ אם אינה חוששת לנדרה כלל ליכא ענוי נפש