נדרי זריזין חלק ב רצו

מקום אין לו מקום כאן והוא. ט"ס וצ"ל במקומו דבר דהא לא נדרה אלא מאותו דבר וכוונתו דלר' יוסי בנדרה מכל פירות שבעולם הוא דהוי ענוי נפש אבל בנדרה ממין אחד לא הוי ענוי נפש וה"ה נמי בזה בנדרה מרחיצה או מקישוט כיון דהוי דבר אחד לא הוי ענוי נפש ואף דרש"י כתב לעיל במשנה דבנדר מבשר ויין הוי ענוי נפש אף לר"י היינו דהם הוי דברים הכרחים יותר לאדם אבל בשאר דברים לא הוי ענוי נפש רק בנדרה מכל פירות לא ממין אחד ולכך ה"נ ברחיצה וקישוט וז"ש רש"י דהא לא נדרה אלא מד"א ואם נאמר דס"ל לרש"י כמ"ש לעיל דף פ' כשיטת רש"י דברחיצ' וקישוט בשניהם יחד אף לר"י הוי א"ש טפי שכתב רש"י כאן דהא לא נדרה אלא מאותו דבר כלומר מרחיצ' לבדו וקישוט לבדו לא משניהם יחד ועכ"פ נרא' ברור דט"ס הוא וצ"ל דבר במקום מקום:

תוספת ד"ה כביסתן כו' ומותרין לערב ט"ס הוא וצ"ל ומותרין לעכב סמים עד שיכבסו כו' ובד"ה ערבוביתא דרישא כלומר כיבי ושעמום ט"ס תיבת כיבי ונ"ל כלומר שעמום קשה מכאב כו' ובד"ה אלא מאי לכל חייתם לכל חייתם ממש והאיכא צער דחפיפותא שמי שאינו רוחץ חופף ומצטער כו' והוא דבר שאין לו הבנה כלל על מה קאי אם הוי להם גרסא בגמרא במה דסיים אלא לכביס' ומשום ערבוביתא ולפניהם הוי הגרסא משום חפיפותא וקאי דבריהם על סיום לשון הש"ס. דא"כ למה כתבו מי שאינו רוחץ הו"ל לומר מי שאינו כובס ואם כוונתם להס"ד דפריך אי לכל חייתם ממש פשיטא ומפרשי הם דחייתם ממש היינו רחיצ' של הגוף ופריך פשיטא הא איכא חפיפות' צער הגוף כו' אך ז"א דאיך קאמר דלר"י הוי רחיצ' פשיטא אדרב' לר"י רחיצ' לא הוי ענוי נפש לכך לא יכולתי לפתור דבריהם בכאן אם לא שנימ' שט"ס בדבריהם ובמקום רוחץ צריך לומר כובס וקאי על סוף דברי הש"ס ובמקום ערביבות' בש"ס הי' לפניהם חפיפותא ונ"ע בזה:

ע"ב גמרא שלא מצינו שועל שמת כו' הנה מלשון, רש"י לעיל וכן מגוף הש"ס דפשוט לקמן עשנא אכחל ושלא אפסוק משמע מזה דבכל הקישוט מבעי' ני' אם הוי דברים שבינו לבינה וא"כ מה קאמר כאן שלא מצינו שועל שמת הרי זה הוי רק טעמ' לקישוט שלמט' ולא לקישוט הפנים וצ"ל שכוונתו מכח כ"ש דודאי קישוט שלמטה מסתבר יותר להיות מדברים שבינו לבינ' ואם אף בזה לא הוי דברים שבינו לבינה מכ"ש בקישוט הפנים ואף שלרבנן עדיף קישוט הפנים מקישוט שלמטה כמ"ש הר"ן במשנה דזה הוי ענוי נפש היינו לענין ענוי נפש הנוגע לה עדיף קישוט הפנים מקישוט שלמטה אבל לענין בינו לבינ' השייך לו הוי להיפוך דלמטה נוגע לו יותר ולכך קמ"ל דאף זה לא הוי ענוי נפש מכ"ש קישוט הפנים וא"ש וק"ל:

שם גמרא מאן תנא דאמר שלא אכחל כו' קשה לי מה ראי' הוא זה לפום מה דמוקי לה הש"ס לעיל דמיירי מאם תלוי בחד יומא ואף בחד יומא הוי ענוי נפש לרבנן ומוכח בש"ס לעיל דאף לפי המסקנ' הוי כן מדפריך לרבנן מיו"כ וא"כ נימא דבעי' שלו הוי בחד יומא בזה אפשר דאף דברים שבינו לבינ' לא הוי אבל הבריית' מיירי בנדר' לעולם לכך הוי בינו לבינ' לר"י ובעי' שלו הוי בנדר' דחד יומא וצ"ע ובפרט מה קשי' לרב הונא נימא דמיירי דנדרה לחד יומא בזה קאמר דלא הוי ענוי נפש וצ"ע:

שם גמרא מאן תנא כו' ר"ג הוא הנה מה דפרשו כל המפרשים דר"ג הוא הוי מכח דברים המותרין ולא פרשו מכח מ"ש אח"כ ד"א שאין הת"ח מיפר לעצמו בזה אתיא כר"ג י"ל דס"ל דמ"ש תחל' ד"א לא יחל דברו נמי לאו ר"ג הוא רק הברייתא דקאמרה לי':

והנה מדי דברי בזה קשה לי טובא דכאן משמע להדיא דדין זה דדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור אתיא כר"ג דס"ל דצריך הפר' בלא אמזוג לך הכוס אבל לרבנן דס"ל א"צ להפר לא ס"ל הך דינא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסו' דצריך התר' דאם גם רבנן מודים בזה א"כ איך קאמר דאתיא כר"ג אף כרבנן אתיא ובע"כ דלרבנן דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור אין צריך התר' וא"כ אין פסקו הטוש"ע דין זה בסי' רי"ד דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור צריך הפר' ובסוף סימן רל"ד פסקו כרבנן דבשלא אמזוג לך הכוס כו' א"צ להפר והם תרתי דסתרי אהדדי וצ"ע. ובזה א"ש שיטת הרמב"ם שהשמיט דין זה דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסו' ועיימ"ש לעיל דף ט"ו ובק"א סי' תי"ד ולפמ"ש כאן נרא' ברור דמכאן הוציא הרמב"ם מה שהשמיטו ד"ז דקיי"ל כרבנן ואף דעת יתר הפוסקים צ"ע טובא. וליישב זה נרא' כך דהנ' לכאור' תמי' לי טובא על לשון הר"ן שהקש' לעיל דאיך קאמר ד"א ת"ח כו' הרי תחל' קאמר רק דרבנן ואיך שייך לומר ד"א ותירץ הר"ן דר"ג נמי דאורייתא קאמר וקשה עליו טובא דא"כ בע"כ ההוא ברייתא דקאמר דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור דאי אתה רשאי להתירן בפניהם היינו נמי מן התור' דהרי קאמר עלה ר"ג הוא ועוד הרי קאמר נמי בזה דבר אחר גם כן מוכח דמן התור' קאמר והוא תמוה שלעיל דף ט"ו מפורש דהוי רק דרבנן דקאמר מי איכא בל יחל דרבנן ומשני אין דתני' דברים המותרים כו' שנא' לא יחל דברו יע"ש א"כ מוכח דמדרבנן קאמר ומה יענה בזה הר"ן ולכאור' פליא' גדולה על הר"ן ומה שנרא' ליישב זה הוא דהנה יש לדייק למה כאן סיים הש"ס הך ד"א ת"ח אינו מיפר כו' ולעיל דף ט"ו לא סיים הך ד"א ולכך נרא' דשני ברייתות הם ובזה א"ש הכל דכאן דקאמר הברייתא ד"א ת"ח כו' וא"כ מלשון ד"א מוכח דמן התור' קאמר לכך בע"כ דר"ג הוא ולא לרבנן דלרבנן ליכא בזה איסור תורה רק מדרבנן ומדרבנן יש לחלק בין שאר דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור דמשמע לאינשי איסורא בכך אבל באשה שנדר' לבעל' מידע ידעי דהיא משועבדת לו ואין ברשותה לדור כלל ולא מחליף בשאר נדר ויש לחלק בינייהו רק דלר"ג דמן התור' הוא ולא מכח גזיר' דמראית עין לאחלופי רק דמן התור' בזה אין סברא כלל לחלק בין נדר אשה לבעל' ובין דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור וכולם שוים מן התור' ולכך א"ש דבלא הך ד"א דמסיים הברייתא הי' אפשר לומר דמן גזרה דרבנן קאמר ואף כרבנן אתיא לכך מביא מה דמסיים הך ד"א ובע"כ דמן התור' קאמר ולכך בע"כ ר"ג הוא אבל לעיל דף ט"ו מביא אידך ברייתא דלא מסיים בה ד"א ת"ח כו' א"כ מוכח להיפוך דמדרבנן קאמר דאי מן התור' קאמר למה לא קאמר ד"א כמו כאן ובע"כ דשם קאמר רק מדרבנן ואתיא כרבנן ולכך מוכיח דיש בל יחל מדרבנן ולכך מוכח מזה כשיטת הפוסקים דאף לרבנן הוי דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור אסור להתיר בפניהם רק דלרבנן הוי מדרבנן ולר"ג הוי מן התור' וא"ש שיטת הפוסקים ודוק היטב מיהו עדיין אין שיטת הטור מיושב דבפירוש אביו הרא"ש מוכח דמפרש דאף ר"ג והבריית' דכאן הו מדרבנן ולא כהר"ן א"כ או דסותר דעת אביו הרא"ש או דסותר לדעת הש"ס:

שם גמרא שלא אשמש מטתך יפר ה"ד כו' קשה לי מה פריך נימא דאתי' כריב"ן דאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו ולכך ה"נ באמת כל זמן שהוא תחתיו א"צ להפר רק דאם רוצה להפר שמא יגרשנ' בזה קאמר דיפר משום דברים שבינו לבינה ולא משום ענוי נפש ואין לומר דהרי אח"כ קאמר בשלא אמזוג לך הכוס דא"צ להפר א"כ מוכח דלא אתיא כריב"ן רק כרבנן זה אינו די"ל התם הכוונ' רק כל זמן שהיא תחתיו א"צ להפר ובא לאפוקי רק מר"ג דקאמר דאף בעודי תחתיו צריך להפר לכך קמ"ל דלא כן הוא רק בעוד' תחתיו א"צ להפר אבל לחשש שמא יגרשנ' ס"ל דצריך להפר וקמ"ל בכל חד רבותא דבשביל חשש גרושין צריך להפר ואינו מיפר רק מכח דברים שבינו לבינה ובסיפא קמ"ל דבעוד' תחתיו א"צ להפר כלל וקמ"ל פלוגתא דרבנן ור"ג וצ"ע בזה כעת:

שם גמרא מאן תנא כו' דשלא אכחול כו' לאו ענוי נפש הוא ר"י כו' קשה לי למה כל אריכות הזה הלא מה דיש ספק אם הוי בינו לבינ' או לא לא תלי' בפלוגתא דרבנן ור"י אם הוי ענוי נפש רק זה הוי מלתא דסברא דמסברא קאמר רב הונא לעיל דלא הוי דברים שבינו לבינה דלא מצינו שועל שמת בעפר וא"כ כיון דקאמ' זה מכח סברא ולא מכח הכרח דוקא דר"י ס"ל כן רק מסבר' מכריע זה א"כ לכ"ע ראוי שלא להיות בינו לבינה כל ומדמפרש ברייתא דהוי דברים שבינו לבינה נסתר סברת רב הונא ומוכח כר"א בר אהבה וא"כ בקיצו' הו"ל לומר דהרי מפורש בבריית' דהוי בינו לבינה ולמ"ל לומר מאן תנא ר"י וצ"ע. שם גמרא בעי מיני' רבא מר"נ תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש כו' יש לדייק למה לא מבעי' גם זה את"ל דהוי ענוי נפש אם הוי רק עולמית באסר' תשמיש לעולם אז הוי ענוי נפש אבל באם אסר' לזמן חודש אחד שבת אחת יום אחד לא הוי ענוי נפש או דלמא הוי כמו רחיצ' וקישוט דאף דחד יומא הוי ענוי נפש וכך הו"ל לומר את"ל דהוי ענוי אם הוי רק אם אסר לעולם או ביום אחד וכדומ' והנה לכאור' קשה לי לפי מה דאסיק אדעתי' הש"ס השתא דתשמיש המט' הוי ענוי נפש לרבנן ולר' יוסי הוי רק בינו לבינה מהו פריך לעיל באם ארחץ ה"ד לתרץ כגון שתלת' בתשמיש המט' ואמר' קונם תשמישך עלי אם ארחץ ולרבנן לשיטתם דס"ל דתשמיש הוי ע"נ לכך היכי לעביד תרחץ תתסר בתשמיש המט' לא תרחץ מנוולא לכך הוי ע"נ ומיפר ור"י מודה דארחץ הוי ע"נ ומודה בהתנאי דהוי ע"נ רק דס"ל להתשמיש לא הוי ע"נ ולכך קאמ' אין אלו נדרי ענוי נפש וא"י להפר דהרי בידה לרחוץ ולתסו' בתשמיש ולכך א"י להפר משום ע"נ ואף אם נאמר דזה דוחק להש"ס לומר דרחיצ' וקישוט יהי' ע"נ לר"י ותשמיש לא יהי' ע"נ אכתי לתרץ דר' יוסי בשניהם פליג וס"ל בין התשמיש בין התנאי לא הוי ע"נ ורבנן קמ"ל חדא דאית בה תרתי דשניהם הן הן רחיצ' הן תשמיש הוי ענוי נפש גם י"ל דקמ"ל כמ"ש הר"ן אף דעדיין לא חל הנדר ובידה לרחוץ יכול להפח ומהו פריך וצ"ע:

רש"י ד"ה לא יחל דברו דאורייתא דלאו כל כמינה להפקיע שעבודא דבעל כו' הנה לפי הך גירסא נראה דצריך לגרוס כגירסת ס"א אע"ג וצ"ל לא יחל דברו דאורייתא אע"ג דלאו כל כמינה לאפקועי שעבודא דבעל וכוונתו נראה דס"ל לרש"י דזה הוי טעמו דרשב"ג דס"ל כיון דהשעבוד של בעל הוי רק מדרבנן דמעשי ידי' הוי רק מדרבנן וא"כ כיון דמן התורה אינה משועבדת לו ומן התורה חל הנדר ורק מדרבנן לא חל ולכך אזלינן בתר דאורייתא