נדרי זריזין חלק ב רצה

ירושלים כו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ומה הכוונה על ראש שמחתי אך הכוונה דבבהמ"ז נותנין ישראל הודא' על שמחתם שזיכני ה' בארץ וברית ותור' ולכך יש לנו לעלות את הארץ בראש וראשון וז"ש אם לא אעל' את ירושלים על ראש שמחתי בתחל' קודם לברית ותורה וא"כ היינו דוק' עתה אבל בזמן שישבו ישראל בארץ ולא הי' מצד אמונה ולא הוי צריך חזוק בזה הוי צריך לעשות הטפל טפל והעיקר עיקר ואז הי' חייבין להזכיר תחלה ברית ותורה ואח"כ הארץ אך הם אף בזמן הבית עשו אח הארץ עיקר והתור' טפל והזכירו הארץ תחלה והיינו דהם לא הבינו שהארץ נתן להם הקב"ה רק עבור קיום התור' רק סברי דנתן להם הארץ לאכול ולשתות ולשמוח ועשו העיקר מהנאת עוה"ז ובאמת לא כן הוא כי הארץ הוי טפל וארעי רק עבור קיום התור' והנה כל מקום שנא' הליכה הכוונה רק דרך ארעי וטפל כשמחז"ל בפסוק ואם תלכו עמי קרי שילכו רק דרך ארעי עמו ית וכמ"ש הט"ז כן בה' בהמ"ז וז"ש כאן דנשאל על מה אבדה הארץ נצחה כמדבר מבלי עובר בלי טעם שעברו על התור' רק מטעם אחר ושזה השיב ויאמר ה"על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ומה הוי עזיבת התור' היינו שלא הלכו בה שלא הלכו בארץ ישראל דרך ארעי לעשות מן התור' עיקר ומן הארץ טפל רק עשו מן הארץ עיקר והזכירוהו תחל' לכך אבדה הארץ ואין עול' להם עונש כיון שהיו חייבין בלא"ה לאבד' ולכך שוב חייבין הם עונש בעצמן לכך ושלחתי אחריהם חרב עד כלותו אותם וז"ש חז"ל שלא ברכו בתור' תחלה היינו שלא ברכו בהמ"ז שהיו חייבין לברך לא ברכו תחלה להזכיר תחל' התור' ואח"כ הארן רק הזכירו הארץ תחל' לכך אבדה כו' וא"ש ודו"ק ובילדותי כתבנו עוד בזה אעתיקנו כאן וז"ל ונרא' כי הנה מבואר בפרק ר"ע שמכאן מודעא רבה לאורייתא והקשה הרשב"א דא"כ למה גלו בימי בית ראשון ותירץ שא"י ניתן להם על תנאי שייקיימו התור' כו' ול"נ לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' שם שהדי מתחל' אמרו ברצון נפשם נעשה ונשמע ייע"ש, אך בהרי"ף שם מביא בשם מדרש תנחומא שעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע ועל תור' שבע"פ הצריך לכפיית הר כו' ולפ"ז אין על תור' שבכתב טענת אונס כלל והנה ביאר במדרש איכה שלא חרבה ירושלים עד שעברו על עשרת הדברו' ייע"ש וע"ז אין כאן טענת אונס. כלל לכך גלו שפיר ועל תירץ הרשב"א חשה לי שהרי מבואר בכמה מקומות שי"ב שנים הי' ירושלים חרב מאין יושב והטעם שנתחייבו ישראל כלי ח"ו רק שהשם ברוב רחמיו שפך חמתו על עצים ואבנים ע"כ היתה ירושלים חרב כל כך בעון ישראל ואם נאמר כדעת הרשב"א שהי' להם טענת אונס א"כ אין רא ים לעונש כלל רק שהי' על תנאי וכיון שנתקיים התנאי שגלו שוב אין מקום לעונש ולמה הית' ירושלים וא"י חרב מאין יושב. אך לפמ"ש שעל תור' שבכתב אין אונס א"ש ולפ"ז א"ש מאמר הנ"ל שחכמים ונביאים ומה"ש היו סבורים כתירוץ התוס' שם שנעש' ונשמע לא הי' קבלה ולפ"ז שייך על הכל טענת אונס והוי דחקי לומר כתירץ הרשב"א דניתן להם על תנאי ע"כ הי' קשה להם שפיר מדוע אבדה הארץ נצחה כמדבר מבלי עובר הלא. לאחרי שגלו אין כאן עונש כלל לכך לא ידעו לפרשה והשי"ת השיב כי כפיית הר הי' על תור' שבע"פ שהם רק קבלה, איש מפי איש אבל תור' שבכתב בכל דור ודור הוי לי' התור' מיד הקב"ה בעצמו ובפרט עשרת הדברות בודאי הם מיד הקב"ה וזה אמרו על עזבם תורתי אשר אתי לפניהם נתתי דייקא שאני בעצמי נותן לפניהם דהיינו עשרת הדברות וע"ז לא שייך טענת אונס כלל שמתחל' אמרו נעשה ונשמע ואח"כ לא שמעו בקולי כו' וזה סיים כיון שאין להם טענת אונס כלל ע"ז לכן ושלחתי אחריהם את החרב שאפילו בח"ל יענשו אבל לדברי הרשב"א לא היו ראוים בח"ל לעונש כלל כן נרא' (שוב ראיתי בספר זכרון יוסף בדרשותיו שפירש כן וכוונתי לדעתו בזה) ועפ"ז יש לפרש הפסוק באיכה על אלה אני בוכי' עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם כו' היו בני שוממים כי גבר אויב ויש לדקדק דהסיום כי גבר אויב הוא שפת יתר ובאמרו היו בני שוממים הי' די אך דהנה לתירץ הרשב"א קשה כך תינח שגלו מא"י אבל מצינו שכמה נפשות נהרגו וכיון שאין חייבין עונש למה נהרגו אך על אותן שנהרגו קודם כי גבר אויב הי' ניחא בשלמא אם הי' מקיימים התנאי מרצונם באמת לא הי' נהרגו כלל רק הם לא היו רוצים לקיים והחזיקו מלחמ' עם האויב לכך הצריך שיהרגו מהם כדי שיגבר האויב לקיים התנאי כו'. אך על אותן נפשות שנהרגו אחר שכבר גבר האויב ע"ז קשה שפיר וזה כוונת המקונן על אלה אני בוכי' כו' דעל שאר הדברי' והגלות ישיגו תנחומין אף דמודעא רבה לאורייתא מ"מ נתן לנו ע"ת אך ע"ז אין לנו שום תנחומין כי רחק ממני מנחם כו' הי' בני שוממים כי גבר אויב פי' שבזמן שגבר אויב גם אז היו שוממים על זה שייך שפיר טענת אונס ואין לי מנחם וא"ש:

שם גמרא אלא מאי חיותא ממש פשיטא עיין בלשון הרא"ש וז"ל וי"ל דנפקא מיתורא דלכל חייתם כן הוי גרסא במקצת ספרים ומ"ש וי"ל הוא ט"ס וצ"ל וצריך לומר או וס"ל כלומר לר' יוסי ס"ל דנלמד מיתור' דכוונתו על כביסה אך עכ"פ מוכח דלא הוי לפני הרא"ש הגרסא שלפנינו בש"ס אלא לכל חייתם ממש פשיט' דא"כ היינו דברי הש"ס וצריך לומר שלא הוי גרס' זו שלפנינו לפני הרא"ש וק"ל:

שם גמרא ר"י לדבריהם דרבנן קאמר כו' קשה לי כיון דעכ"פ מוכח מדברי ר' יוסי דמהני הפר' לדברי' שבינו לבינה דאל"כ הדרא קושיות הש"ס לדוכת' לומר לא יפר כפי' המפרשים ולמה לא קאמר כן רק דאמר אין זה נדרי ענוי נפש בע"כ מוכח דבדברים שבינה לבינו מהני הפר' א"כ למה הוצרך לעיל בר"פ דפריך נדרי ענוי נפש הוא דמיפר משום דברים שכינו לבינה אינו מיפר והא תניא בין איש לאשתו כו' ולמ"ל להביא ממרחק לחמו מן הבריית' הו"ל להקשות גוף המשנה רישא לסיפא דבריש' קאמר אלו נדרים שהוא מיפר נדרי ענוי נפש דמשמע הא דברים. שבינו לבינה אינו מיפר ואח"כ קאמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש משמע הא דברים שבינו לבינה מהני הפרה וא"כ סתרי המשנה אהדדי ואין לומר דמהא לא קשי' די"ל אף בזה מחולק ר"י ורבנן דלר"י יכול להפר בינו לבינה ולא לרבנן ז"א חדא דאין זה סבר' דהרי חזינן דר"י מחמיר מרבנן ולמה נימא להיפוך דבחד צד מקיל ר' יוסי מרבנן ועוד אם ס"ל דיש בזה פלוגתא מהו פריך מבריית' זו נימא נמי דאתיא הך כר' יוסי ולרבנן לא מהני הפרה כלל בבינו לבינה ובע"כ דלא משמע לי' להיות פלוגתא בהא א"כ לפרוך גוף המשנה אהדדי וצ"ע בזה ועוד קשה. לי למה מבעי' בש"ס לר' יוסי דוק' הרי אף לרבנן יש למבעי' אם הוי נמי דברים שבינו לבינה או לא ונ"מ כך דהרי בנדרי ענוי נפש אם רוצה הבעל להפר מחצה הנדר ומחצה לא יפר לא מהני שהרי לחד מ"ד לקמן ס"ל דמתוך דמפר למתענה מפר לאינ' מתענה ופירש הר"ן דיפירנו לכולה נדר קאמר ואף למ"ד דאינו מיפר לאינו מתענ' היינו כיון דמוכר למה שיכול נקרא כל הנדר אבל מחצה ממה שיכול לכ"ע לא מהני וכבר ביאר הר"ן דהיינו דוקא בנדרי ענוי נפש בעינן יפירנו כולו אבל בנדר שבינו לבינה אף למ"ד דיפר לאינו מתענה מ"מ בבינו לבינה יכול להפר המחצה דסברא הוא כיון דבקפידא דבעל תלוי מה דלא קפיד לא קפיד ומביא שם ראי' ממ"ש לעיל דמיפר לעלמו ואינו מפיר לאחרים וכו' א"כ מוכח מזה דאף למ"ד דבעינן להפר כל הנדר מ"מ בבינו לבינה כיון דבקפידת הבעל תלוי מה דאינו קפיד לא בעי הפרה א"כ ה"נ למ"ד דאינ' מיפר לאינה מתענה נמי הוי כן וכ"ש הוא שהרי הוא מחמיר אף בענוי נפש דדי במקצת הפר' מכ"ש דמוד' בבינה לבינ' דדי במקצת הפר' א"כ אם הוי בנדר זה דין ענוי נפש וגם דין בינו לבילה א"כ אם יפר מכח ענוי נפש יצטרך להפר בין לעצמו בין לאחרים דבענוי נפש עצמו לכ"ע א"י להפר המחצה כיון דיכול להפר כולו אך זה אם בא להפר מצד דין ענוי נפש אז אמרינן ממ"נ אם אינך רוצה להפר מכח דין ענוי נפש א"י להפר כלל ואם באת להפר מכח דין ענוי נפש צריך להפר כדין ענוי נפש וא"י להפר לחצאין אבל אם יש בזה נמי דין דברים שבינו לבינה א"כ יכול הוא לומר שאינו מיפר בתורת נדרי ענוי נפש רק בתורת בינו לבינה וא"כ יכול להפר לעצמו ולאחרים וחל הנדר אבל אם אין בו דין דברים שבינו לבינה רק דין ענוי נפש אין לו כח רק או להפר כולו אף לאחרים או שלא להפר כלל ולבעי' נמי לרבנן אם הוי נדרי ענוי נפש או לא ולמה מבעי' דוק' לר' יוסי וצ"ע בכך ובפרט דזה אינו תלוי בפלוגתתם רק נשמע דמסבר'. מבעי' לי' כדפשיט אח"כ שלא מצינו שועל שמת כו' א"כ מוכח דמסבר' אומר כן וא"כ לבעי' לכ"ע וצ"ע גם בזה:

רש"י ד"ה נצתה כמדבר מבלי יושב ישיבה של ת"ח הנה הדבר תמוה דבפסוק נאמר מכלי עובר לא מבלי יושב ורש"י נקט מבלי יושב ונרא' שכוונה גדולה כיון רש"י בזה ובא ליישב מה שהקשה הט"ז בא"ח סי' מ"ז דלשון ולא פרשוהו לא שייך בזה דהו"ל לומר דבר זה נשאל לחכמים ולא השיבו דעל שאלה שייך תשובה אבל פי' נאמר על דבר שכבר נאמר רק שמחוסר פי'. ולכך נרא' דרש"י בא ליישב בזה דהנה בירמי' שם אמר תחל' והארץ תשאר שממה החכם מבלי יושב ואח"כ אמר תיכף מי האיש ויבין אם זאת ולזה מפרש רש"י דהוי קשה לו כיון דאמר והארץ תשאר שממה פשיט' דכל שממה הכוונה בלא יושב ולמ"ל מבלי יושב ולזה מפרש דזה הוי נתינת טעם דלכך הארץ תשאר שממה והיינו מכח מבלי יושב ולזה אמר מי האיש החכם ויבן את זאת מה שאני מכוין בלשון הזה שאמרתי מבלי יושב ולכך אמר דבר זה נשאל לחכמים כו' ולא פרשוהו וא"ש לשון רש"י דכתב מבלי יושב היינו שהקב"ה מפרש מ"ש תחל' מבלי יושב ואמר דדבר זה נשאל לחכמים כו' ולא פרשוהו ובזה א"ש לשון ולא פרשוהו דהטעם כבר נאמר רק בפי' הדבר לא ידעי ולכך אמר מי האיש החכם ובן את זאת מה שאני מכוין בלשון מבלי יושב ולא ידעו על שפרשה הקב"ה בעצמו ואמר על עזבם את תורתי זה הוי הכוונה של מבלי יושב שלא עשו ישיבה של ת"ח ומ"ש. מיהו מה שבעי רש"י בזה עדיין לא נודע לי טעמו דהרי חז"ל דרשו טעם אחר שלא ברכו בתור' תחל' אפשר דכוונת רש"י לפי' הט"ז שלא עיינו בתור' לחדש ועיקר זה נעש' ע"י ישיבה. של ת"ח ואסיפת חברים כמ"ש באבות בפלפול תלמידים באסיפת חבירים גבי י"ח דברים שהתור' נקנית בהם. ד"ה מהו שיפר משום דברים שבינו. לבינה כו' עד לעצמו הוי דבור אחד והס"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר משום דברים שבינו לבינה ומ"ש ברש"י והיינו משום דדברים שבינו לבינה זה הוי ט"ס וצ"ל דבור בפ"ע משום דברים שבינו לבינה:

ד"ה לדידכו כו' דהא לא נדרה אלא מאותו מקום והנה תיבת