נדרי זריזין חלק ב רצד

תוספות מכל הסוגיא תוספות ד"ה היכי קאמרת כו' והר"מ פירוש דהש"ס סמך אאם אתקשט דמתרצינן לה כו'. לכאורה קשה לי א"כ מה משני אח"כ באומר קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ כו' דאכתי קשה מאם אתקשט למה פליג ר' יוסי ונשאר קושיא זו במקומה. ואין לומר דלפ"ז מיירי גם סיפא דאם אתקשט באומר הנאת רחיצה עלי אם אתקשט חדא דא"כ מהו פריך לימא תנאי זה אין בו ענוי נפש הרי גם על אאם אתקשט פליג ר"י ועל זה אין יכול לומר תנאי זה אין בו ענוי נפש דהתנאי יש בו ענוי נפש רק דפליג כיון דיכולה הוא להתקשט ולא לרחוץ א"כ הוי הנדר אין בו ענוי נפש לא התנאי ומהו פריך ועוד א"כ קשה מהו פריך מתחלה בהא לימא ר"י אין אלו נדרי ענוי נפש ומהו פריך נימא דרישא מיירי באומרת קונם פירות עולם עלי אם ארחץ ואח"כ מיירי באומרת קונם הנאת רחיצה עלי אם אתקשט וקמ"ל הן אם הנדר ענוי נפש והתנאי אין בו ענוי נפש דהיינו הריש' הן אם הנדר אין בו ענוי נפש רק התנאי יש בו ענוי נפש מיפר לת"ק ומטעם שכתבו התוס' בד"ה ולתני הרי כו' כיון דהיא בודאי לא תקיים התנאי כדי שלא תחסר לכך הוי ענוי נפש כן ה"נ בזה כיון דהיא בודאי לא תתקשט כדי שלא תאסור ברחיצה לכך נקרא ענוי נפש לרבנן ור"י פליג בתרווייהו ומה פריך בתחלה ובע"כ דלא ניחא להש"ס בהך תירוצא א"כ מה מתרץ אח"כ אכתי נשאר קושי' זו במקומה וצ"ע:

ד"ה מתסרא הנאת רחיצה עלי כו' דמתחלה נמי דקאמר לא לרחוץ מפרשים למתניתין הנה יש כאן חסרון דברים וכצ"ל דמתחלה נמי דקאמר לא לרחוץ היינו לפי מה דמפרשים למתניתין דתלה רחיצה בפירות מוכח דאי לאו הכי לא הוי ענוי עכ"ל וכוונתם מה דפשיט' להש"ס עתה דרחיצה הוי ענוי נפש היינו מכח דאף להס"ד דפריך לא תרחץ והוי סבר דלא הוי ענוי נפש אינו מסבר' רק מכח הכרח לפום מה דהוי מפרש למתניתין בתלתה בפירות ומזה הוי מוכח הא אם רחיצה לבדו לא הוי ענוי אבל אח"כ דמסיק הש"ס באמת דמיירי רק מרחיצה הדרינן לסבר' מבחוץ דרחיצה הוי מנוי ובד"ה לא תרחץ אי תלה נוול הנה יש ט"ס בדבריהם וצ"ל גם אם רחצה פ"א ומתסרא בכלל רחיצה כלומר בכל רחיצה ותהי' מנוולת בהם כו':

ד"ה אלא דאמר הנאת רחיצה עלי לעולם כו' ולא יחכן דבפ' המדיר מוכח מיני' דלר"ח אמרינן רחיצה אין בה ענוי נפש ותו דלקמן פריך ממילת' דהכא דר' יוסי כו'. והנה גם הרא"ש כתב ראי' ראשונה ולא זכיתי להבין כוונתם בראי' זו ושני' דהרי רק להס"ד דמתרץ בקונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ חד יומא מוכרח לחדש לחלק בין ניוול דחד יומא או לא אבל לפי מה דמסיק הש"ס דמיירי באומר שבועה שלא ארחץ א"כ אין הכרח מר דמיירי כחד יומא רק כפשוטו בנדרה סתם לכך מוכיח שפיר דאף בנדרה סתם ס"ל דלא הוי ענוי נפש ולכאורה הי' אפשר ליישב דבריהם דכוונתם אף דאין הכרח לבסוף לומר דמיירי בחד יומא מ"מ מנ"ל להקשות שם בפ' המדיר דלמא אף לפי האמת מיירי רק ברחיצה דחד יומא אבל לעולמית הוי ענוי נפש מיהו לשונם שכתבו מהו פריך האמרת ר' יוסי לא אמר אלא ברחיצה דחד יומא מוכח מלשונם שזה מוכחת בש"ס השתא דמיירי בחד יומא ובאמת לפי המסקנא לא מיירי דוקא בחד יומא ולכך אין לשונם מדוקדק כל כך גם על הש"ס גופא קשה מה דפריך לרבנן רחיצה הוי ענוי לחייב עלה כרת הרי לפי הך אוקימתא אפשר אף לרבנן רחיצה דחד יומא לא הוי ענוי נפש ומהו פריך. ודוחק לומר דלהס"ד פריך לפי דמוקי תחלה דפליגי בחד יומא והיה אפשר לפרש שיטת הש"ס כך ובזה יתיישב קושיות התוס' שהקשו דמה פריך דר"י אדר"י הוי רק בחד יומא פליג ר' יוסי והוא דהשיטה יהי' כך דהך מרמי דר' יוסי יהי' דברי רבא עצמו שבא ליתן טעם לדבריו למה הוצרך לומר הכא מענינא דקרא הרי בלא זה כיון דמסיק תחלה דמיירי משבועה שלא ארחץ א"כ י"ל אף לרבנן ניוול דחד יומא לאו ניוול הוא ומהו פריך ובפרט לפמ"ש לעיל בביאור הסוגי' דרבא בעצמו הוא דפריך כן ולכך בא רבא לפרש דבריו דבע"כ מוכרח הוא לומר הכא מענינא דקרא דאין לומר דלא מיירי בחד יומא שהרי א"כ קשה ורמי דר"י אדר"י ובע"כ מוכרח לומר דאף לפי הך אוקימתא דשבוע' מיירי רק בחד יומא ובזה פליג ר' יוסי א"כ מוכרח לומר דלרבנן אף בחד יומא הוי ניוול וא"כ ק' לחייב כרת ביו"כ לכך מוכרח אני לתרץ הכא מענינא דקרא ודוח' הש"ס לעולם דלא פליגי בחד יומא ובחד יומא אף לרבנן לא הוי ניוול ודר"י אדר"י לא קשה דכביס' שאני וא"צ לומר מענינא דקרא ודוק:

ד"ה דכוותה שלא אתקשט לכלוך הוא כו' עד היינו רישא זה הוי דבור א' והיינו רישא הוי ס"ד ומ"ש אח"כ כי לא רחצה הוי דבור בפ"ע וקאי למ"ש בש"ס דפריך ואמרו רבנן רחיצה אית בה ענוי נפש כי לא רחצה על זה ציין התוס' דבריהם וק"ל:

דף פא ע"א גמרא היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה כו' שלא ברכו בתורה תחלה הנה הכל נתקשו בהבנת מאמר זה ואף אני אענה את חלקי אשר כתבתי בחדושי בדרוש במקום אחר, וכאן אבאר בקיצור דהנה רש"י פי' בבראשית דלכך פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו אומה של בוזזים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות יאמרו להם העולם ומלואה של הקב"ה כשרצה נתנה לכם כשרצה נטלה מכם ונתנה לנו והנה כבר כתבנו בדרוש לבפתיחה לס' החיים שזה לבדו אינו מספיק דסוף סוף כיון שנתנה הקב"ה להאומות היא שלהם רק כיון שהעולם אינו קיים רק ע"י התורה ובלא"ה הי' חוזר לתוהו ובוהו רק שישראל קבלו התורה והחזיקו בעולם א"כ זכו בו מן ההפקר כדין המציל מן הגייס וכתבנו שם דלכך החזיר הקב"ה התור' על כל אומה ולשון תחל' כדי שיודו הם בעצמן שאין בידם לקבל התור' והודו שאין הבעלין יכולין להציל ואז זכו בו ישראל מן ההפקר יע"ש ולפ"ז הנה עיקר החילוק הוי בין ישראל לאומות דאם הי' הקב"ה מגיד לאומות טובת התור' גם הם היו מקבלים אותה רק שלהם לא הודיע הקב"ה טובת התור' רק הרע' להם וסברו שמהחלק יעיד על הכלל כי תחלה קשה להם לכך לא קבלוהו והטעם מה שבאמת לא הודיע להם תחל' טובת התור' היינו כיון שהם לא הי' להם אמונ' בו ושאלו מה כתיב בה וכיון שלא שמו אמונתם בו ית' לכך פרע להם מדה כנגד מדה והודיע להם רק הרעה להם אבל ישראל הי' להם אמונה בו ית' והקדימו נעש' לנשמע ואמרו שיעשו קודם שמיע' לכך זכו ליתן להם התור' ולגלות להם טובת התור' ולכך הנה החילוק בין הגוים לישראל הוי רק האמונ' שאם היו מודיעין לאומו' תחל' התור' גם הם הי' יכולין לקבל' א"כ שוב לא נעש' העולם הפקר כיון דהבעלים יכולין נמי להציל רק הגוים הודו שהם אין בכחם נקבל כתורת אמונ' טרם שישמעו וישראל אמרו שיכולין נקבל באמונ' לכך זכו ישראל בארץ כיון שהם קבלו באמונ' והאומות הודו שאין יכולין לקבל בתורת אמונ' ועוד י"ל טעם בזה עפמ"ש במסעי במדרש בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם בנחל' משל למלך שהי' לו עבדים ושפחות כו', אמר מוטב שאשא שפחות שלי לעבדים שלי כן אמר הקב"ה הארץ שלי וישראל שלי אתן שלי לשלי כו' א"כ מוכח דלכך זכו ישראל בארץ מכח דהארץ שלו ית' וישראל שלו והנה במדרש בריש מגילת רות יש בפסוק שמעו עמי ואדבר' באיזה זכות זכיתם שתקראו עמי בזכות ואדבר' בשביל מה שדברתם לפני בסיני נעש' ונשמע א"כ מבואר משם דרק ע"י נעש' ונשמע נקראים עמו ית' והנה מעלת נעש' ונשמע הוי רק האמונ' שהקדימו נעש' בקודם לנשמע וכן יש במדרש אמור בפסוק שור או כשב כל טובת ונחמות שאני עושה לכם בזכות פועה אחת שפעיתם לפני בסיני ואמרתם נעש' ונשמע והיינו נמי הכוונ' כן ע"ד המדרש בפ' מסעי הנ"ל כיון שיש במדרש דכל טובת ונחמות הוי הכל מצוין ובארץ אי אפשר לזכות רק מכח שהם שלו והארץ שלו א"כ תינח אם אמרו נעשה ונשמע א"כ נקראו עמו ית' ושייך לומר אתן שלי לשלי אבל אם לא הי' להם מעלת נעש' ונשמע לא הי' נקראים עמו ית' ושוב לא הוי הארץ שלהם דמה מעלה להם יותר מכל האומות והנה באמת תקנו חז"ל לברך ברכת התור' קודם שקורין בתור' והטעם שזה הוי בכלל אמונ' של נעש' ונשמע דאם לא היו מברכין רק אחר שקורין הי' משמע דאין מכירין מעצת התור' רק כשקורין ויודעין אז מברכין עליו אבל קודם שקורין ואין יודעין מה כתיב בה אין מברכין ואין מאמינין שהיא כולה יפה אבל אם מברכין בתור' תחלה קודם שקורין מוכח דמאמינין בתור' שהיא יפה טרם קריא' ומברכין קודם שישמעו לכך הוי זה מעין מעלת נעשה ונשמע ובזה יובן דברי חז"ל דהנה באמת ישראל חטאו ועברו על התור' וא"כ ראוין לעונש רק כיון שגלו מארצם ראוי זה עצמו לכפר עליהם ואין עליהם עוד עונש בגלות אבל אם אין נחשב זה להם לעונש בגלות מן הארץ חייבין לסבול עונש אחר בגופן אף בהיותם כבר בח"ל וז"ש כאן על מה אבד' הארץ נצתה כמדבר ושמא תאמרו דהוי מכח שעברו על התור' בזה הטעם איני חפץ רק מבלי עובר מבלי טעם שעברו על התור' בטעם אחר אני שואל למה אבדה הארץ ולכך אמר הקב"ה על עזבם את תורתי כו' ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה שלא ברכו בתור' תחלה קודם שקראו ולא האמינו עד שקראו תחל' א"כ אבדו מעלת נעשה ונשמע א"כ אין ראוים להיות נקראים עמי גם בזה אחר הקריא' גם הגוים היו יכולין לקבל א"כ לא זכו בו ישראל כלל והוי אומה של בוזזים א"כ מן הדין יש ליטול מהם הארץ שלא בתורת עונש ושוב לא יפטרו בזה מגוף העונש כיון דבלא"ה ראוי ליטול מהם הארץ ולכך סיים ושלחתי אחריהם את החרב עד כלות אותם שאף בגלות לא יפטרו מן העונש רק אשלח גם שם החרב עד כלותם אותם כי גם שם לא יפטרו מעונשם שגוף הגלות לא נחשב לעונש וא"ש:

ועוד י"ל מ"ש שלא ברכו בתור' תחלה עפמ"ש בש"ס דצריך להזכיר בבהמ"ז ברית ותורה והכי קי"ל בש"ע והנה לכאור' יש לדייק למה בברית ותורה מפורש בש"ס דצריך להזכיר ברית תחלה ואח"כ תורה דברית נגזר בי"ג בריתות והתור' בג' ולמה בארץ מקדימין הארץ לברית ותורה ולא מקדימין נמי תורה וברית לארץ ובפרט כיון דמה שמזכירין בזה ברית ותורה הוי רק מכח מ"ש ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו אם כן הוי הארץ הכנה לתור' וה"ל להקדים העיקר ואח"כ הטפל אך נרא' דבזה הוי חילוק בין זמן הבית לזמן הזה דבזמן הזה שאין אנו יושבין בארץ ועיקר מה שנותנין לו הודא' ית' על הארץ הוי רק מצד אמונ' שאנו מאמינין בביאת משיח ועתיד הקב"ה לחזור לנו את הארץ וכיון דהוי מצד אמונ' צריך חזוק יותר מברית ותורה שאנו מקיימין תמיד לכך יש להקדים הארץ ועל זה כיון המשורר באמרו אם אשכחך