נדרי זריזין חלק ב רצג

קונם פירות עולם עלי אם לא ארחץ היום א"כ י"ל דרבנן נמי מודים דנוול דיומא לאו ניוול הוא לכך לא הוי מצי מיפר רק כיון דהוי ממ"נ אם תרחץ תאסור הנאת רחיצה לעולם לא תרחץ תאסור בפירות לעולם ולכך מיפר ממ"נ ור' יוסי שפיר קאמר אין אלו נדרי ענוי נפש כפי אוקימתא שלפני זה דקמ"ל אף גוף הנדר של הנאת רחיצה ולא הוי ענוי נפש וא"כ שוב לא תרחץ ונא תתסר ומהו פריך וצ"ע. וע"ק מה פריך לא תרחץ ה"ד כו' דילמא מיירי שהדירה הבעל תחלה אם תרחץ תאסור תשמישך או הנאתך עלי ואח"כ נדרה היא אם לא ארחץ קונם פירות עולם עלי אז ממ"נ יפר דאם לא תרחץ תתסר בפירות העולם ואם תרחץ תאסור עליו בחשמישתה או בהנאתה וכה"ג ס"ל דיכול להפר ומה פריך וצ"ע:

שם גמרא אם לא ארחץ במי המשרה כו' קשה לכאורה דלפ"ז הוי זו ואצ"ל זו דמה באם אומרת קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דהתנאי לא הוי ענוי נפש רק הנדר ומ"מ מיפר לרבנן מכ"ש אם לא ארחץ במי המשרה דהוי בין התנאי בין הנדר ענוי נפש דיכול להפר לרבנן ולמ"ל הני גוני ואפשר דלרבותא דר"י נקט וקמ"ל דאף בכה"ג לא יפר לר' יוסי והוי רישא לרבותא דרבנן וסיפא רבותא לר"י וק"ל:

שם אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם כו' הנה מלשון הר"ן משמע שמחולק עם רש"י דלפרש"י משמע דהמשנה בחדא גוני מיירי ולהר"ן משמע דאו או קתני או בקונם הנאת רחיצה עלי או שבועה שלא ארחץ:

שם אם לא ארחץ כו' קשה לי טובא למ"ל לדחוק כה"ג ולא משני טפי דהרי יש זמנים שאסור לרחוץ כגון בשבת ויו"כ וט"ב ואבילות וכן נמי בקישוט בשבת וט"ב ואבילות אסורה בכיחול ופרכוס א"כ נימא דנדרה קונם הנאת רחיצ' עלי אם ארחץ בשבת ויו"כ וזמני הנ"ל וכעת הוא עדיין קודם שבת וזמנים הנ"ל ולרבנן דס"ל הנאת רחיצה לעולם הוי ענוי נפש מצי מיפר קודם שחל הנדר כיון שכ' הר"ן לעיל דאף בדבר שאינה יכונה לזהר בו נקרא חל הנדר אף שעדיין לא עברה על התנאי א"כ ה"נ מכ"ח אם ידוע שיש איסור לעבור על התנאי שבודאי לא תעשה כן ונקרא חל הנדר ולכך יכול להפר ור' יוסי ס"ל כר"נ דאינו מיפר עד שחל הנדר לכך ס"ל כיון דעדיין לא הגיע זמנים הללו לא נקרא חל הנדר ואין אלו נקרא ענוי נפש או דס"ל אף כרבנן דמיפר עד שלא רל הנדר רק דס"ל אף הנאת רחיצה וקישוט לא הוי ענוי נפש וכדס"ל השתא באמת ומהו פריך וזה מרוח טפי ולפרש במי משרה או שבועה שלא ארחץ ואף דאיסור רחיצה וקישוט בשבת הוי רק דרבנן מה בכך הרי אנן שהדי שלא תקיים התנאי ולא עדיף מאם אני עושה ע"פ אבא ואביך אף דיכולה לעשות כיון דמסתמא לא תעשה מצי מיפר לנדרה מכ"ש הכא שיש איסור דרבנן ואנן סהדי שלא תרחץ בזה אנן סהדי שלא תקיים התנאי וראוי להפר מן התורה וצ"ע מ"ט לא משני כן:

שם גמרא תני אלו נדרים ושבועות כו' לכאורה הוי קשה לי לפ"ז מהו פריך הש"ס לעיל דלמה נקט נדרי ענוי נפש ולא נקט נמי דברים שבינו לבינה ומה קושיא נאמר כיון דנדרים קילי משבועות ועונש שבועה חמור מעון נדרים כמ"ש בש"ס ופוסקי' א"כ נימא דמה דגלי קרא דבין איש לאשתו דבעל מיפר נדרים שבינה לבינו היינו רק בנדרים כמו שנקטה הברייתא בלשונה נדרים הכוונה דוקא נדרים הוא מיפר אבל שבועה דוקא בענוי נפש הוא מיפר כמפורש בקרא לענות נפש אבל בינו לבינה אינו מיפר בשבועה וכיון דהש"ס רוצה למנקט כאן נדרים ושבועה לכך לא נקט דברים שבינו לבינה דזה לא שייך בשמוע' ומהו פריך וצ"ל דפשיטא לי' כיון דנדרים ושבועות הוקשו להדדי א"כ כמו בנדרים מפירין אף בבינו לבינה ה"ה נמי בשבועה וכן מוכח מגוף המשנה של מס' זו במשנה דחומר בשבועת מבנדרים ולמה לא קאמר הך נ"מ אלא ודאי דאף בשבועה מיפר בבינו לבינה וא"ש ודוק:

שם גמרא ורמינהו אע"פ שאסור בכולן עיין בר"ן. והנה אין לשונו מדוקדק שהעתיק על הבריית' הטעם של הש"ס דיומא מכח והאבדתי את הנפש והרי בע"כ הך מקשן לא ס"ל הך למוד דא"כ לא פריך מידי וכן כתב הר"ן בעצמו אח"כ דרבא מתרץ לאינך מ"ד דנ"ל הך דרשא א"כ למה העתיק כאן למוד זה להמקשן גם לשון התוספות והרשב"א אינו מדוקדק יותר שהם הקשו דביומא למד מתענו את נפשותיכם ענוי שיש בה אבוד נפש והמעיין שם ביומא לא למד מתענו את נפשותיכם רק מוהאבדתי את הנפש כו' גם קשה על כולם למ"ל הך קרא דתענו את נפשותיכ' הלא בש"ס מפורש שם דלמעט כל דבר ילפינן מלמוד אחר דבעינן דומיא דמלאכה שיהיו חייבין עליו ממקום אחר רק דמתשמיש פריך כיון דמשכחת לה כרת במקום אמר כפירש"י שם להדיא אבל רחיצה דאין חייבין עליו במקום אחר נלמוד מהיקש דמלאכה ולמה נקטו לימוד זה ועל הר"ן קשה יותר מה משני דרבא קאי לאינך מ"ד דלית להו הך דרשא הרי זה הוי רק תנא דבי ר"י דיליף גז"ש דענוי ענוי והנה גז"ש זו לא למד רק למעט תשמיש בזה לא ס"ל הך דרשא דאבוד נפש רק גז"ש דענוי ענוי אבל תחלת הלימוד של ההיקש למלאכה דבעינן שחייבין עליו ממקום אחר גם ר' ישמעאל מודה וא"כ מהו פריך כאן גם בלא זה קשה הרי סוף סוף יש לו גז"ש דמיירי רק מענוי רעבון ולא מרחיצה ואם נימא דגם רחיצה נקרא ענוי וניליף גז"ש א"כ גם תשמיש נקרא ענוי ומה מתרץ שם ר' ישמעאל ועוד קשה להיפוך אם רבא לתנא דבי ר"י מתרץ קשה למ"ל לו התם גז"ש כיון דיש כאן לימוד דבעינן שהענוי ניכר בההוא יומא א"כ אם תשמיש מתמעט כן דאין הענוי ניכר בההו' יומא ומטעם שכ' רש"י כאן ברחיצה דאינו רגיל בכל יום ברחיצה ה"ה נמי בתשמיש שייך ה"ט ולכך דבריהם צ"ע בזה ומה שנראה לי בישוב גוף הסוגיא והוא דהנה בפ"ק דשבועות פליג שם רבנן ורבי דלרבי בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"כ מכפר ולרבנן עשה תשובה יו"כ מכפר לא עשה תשובה אין יו"כ מכפר ופריך שם הש"ס סתם ספרא אסתם ספרא ומשני שם אביי הא רבי הא ר"י ורבא משני שם הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא דאל"כ כרת דיומא לרבי היכי משכחת לה ודוחה הש"ס שם דמשכחת נה במית בלילה או סמוך לשקיעת החמה כו' א"כ מוכח משם דמשכחת דלא דלא שויך שיכפר עליו יוה"כ ומ"מ כיון דקשיא סתם ספרא אסתם ספרא בע"כ גם זה אמת דמודה רבי בכרת דיומא רק דהש"ס דוחה דראי' ליכא מזה אבל לפי האמת מודה רבי בכרת דיומא א"כ לפ"ז לרבי אף דיש לימוד דאין חייבין כרת רק על אכילה ושתי' אם הוי רק לימוד אחד י"ל היינו דוקא בענין דשייך לומר דיו"כ מכפר עניו בזה כיון דמצד הסברא הי' ראוי שיכפר אף בכרת דיומא רק דגלי קרא דאינו מכפר לכך גלתה התורה דהיינו דוקא באכילה ושתי' אבל באינך חמשה ענויים הדרינן לכללא דיו"כ מכפר אף על אינן שבין ולפ"ז היינו דוקא היכא דשייך כפרה דיו"כ אבל אם עשה בלילה ומת מו סמוך לשקיעת החמה בענין דלא שייך כפרת יו"כ אפשר דעל אנו נמי חייב כרת לכך צריך לימוד דהכא שנית ואיצטריך שני לימודים דאף בזה פטור לגמרי מכרת אך לכאורה קשה מהו פריך דלחייב כרת עלה דלמא הך ברייתא דאינו חייב כרת רק האוכל ושותה אתיא כרבנן דבכל הדברים בעינן תשובה א"כ אין חילוק בדבר כלל. אך נראה דהרי רבא הוא דמתרץ כאן הך תרוצא דענוי נפש הניכר ביומא והנה התוס' סוף ביצה וברפ"ב דב"מ גבי וכמה אר"י קב בד"א כתבו דלפעמים התרצן הוא המקשן ולכך ה"נ י"ל דהמקשן הוי רק רבא ולשטתו שפיר הקשה דהרי הש"ס פריך שם בשבועות סתם ספרא אסתם ספרא ואביי משני הא רבי הא ר"י מוכח דס"ל דבספרא עצמו יש חילוקי דעות ורבא משני שם דהא והא כרבי מוכח דלרבא ניחא לי' דהספרא אתיא כחד תנא והנה הברייתות נקראים הספרא כמו שמוכח שם בשבועות דתחלה קאמר דתניא ואח"כ פריך סתם ספרא אסתם ספרא א"כ מוכח דהברייתות של ת"כ נקרא ספרא ולכך א"ש דהכי פריך כיון דתניא בברייתא דספרא דאינו חייב כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה והרי סתם ספרא הוי כרבי וא"כ קשה נחייב ברחיצה כרת ואף דאיכא קרא למעט דעינוי שיש בו אבוד נפש דלמא היינו דורא היכי דשייך יו"כ לכפר אבל היכי דלא שייך לכפר אף בהני חייב כרת וא"כ איך קאמר כאן דאינו חייב כרת רק האוכל ושותה הלא משכחת לה חיוב כרת אף ברחיצה אם עשה בלילה ולכך שני רבא דיש עוד למוד והוי תרי מיעוטים כנ"ל וא"ש ודו"ק כן נרא' להמליץ בעד הסוגיא בעז"ה:

שם גמרא הכא מענינא דקרא כו' דכתיב תענו את נפשותיכם כו' עיין במפ' ולכאורה קשה לפ"ז מהו פריך הש"ס לעיל דלמה נקט ואלו נדרים שהיא מיפר נדרים שיש בהם ענוי נפש הלא אף דברים שבינו לבינה מיפר ומהו קושיא נימא הכוונה כך דבענוי נפש כיון דכתיב לענות נפש מיפר אף מלתא דלא ידע השתא רק אתיא לכלל ענוי נפש אבל דברים שבינו לבינה אינו מיפר רק אם עתה הוי ניכר דהוי בינו לבינה נא אם אתיא לכלל בינו לבינה אחר זה ולכך קמשמע נן דנדרי ענוי נפש מיפר אף דלא ידע השתא וצריך עיון:

שם גמרא מעיין של בני העיר כו' ופרש"י וז"ל לפי שהמים שלהם והם ברשותן כו' הנה בחנם נקט הך טעמא דמשמע הא אם הוי מעיין של הפקר לא הם היו רשאין לסתמן ובאמת ז"א כיון דחייך קודמין לחיי חברך א"כ אם הוי של הפקר נמי מותר כל הצריך לעצמו ליטלו ולסתמו כל הצורך לכדי חייו ולמנעו מאחרים ולא הוי צריך רש"י לטעמא שהמים שלהם ואין לומר דל' מעיין של בני עיר דחקו לכך דמשמע שלהם הוא ז"א די"ל כמ"ש הרא"ש דמעיין של בני העיר היינו של שני העיירות בין שהם בשותפות בו בין משל הפקר מכל מקום מותרין הראשונים לסתמו וצ"ע על רש"י בזה:

רש"י ד"ה אם לא ארחץ דקתני ה"ד אילימא דאמרה תחסר כו' הנה יש כאן ט"ס ברש"י והוא שני דבורים ותיבת דאמרה תחסר הוא דבור בפ"ע וציין על לשון הש"ס דמתרץ כן ותיבת אילימא ט"ס הוא ומ"ש רש"י אם לא ארחץ דקתני ה"ד הוא דבור בפ"ע והוסיף רש"י בזה על לשון הש"ס דפריך אם לא ארחץ ה"ד וכתב רש"י דלא ארחץ היינו מה דקתני במתניתין כו' ואם והי' ברש"י הגירסא כמו שהוא לפנינו חד דבור צ"ל דרש"י לא הוי גורס אמר רב יהודא רק בלשון קושיא אילימא דאמרה כו' דכוותה והוי הכל כלשון קשיא וק"ל:

ד"ה אינו חייב כרת כו' דכתיב בהדיא גבי יו"כ זה הוי ס"ד ומ"ש רש"י אח"כ דכתיב תענו את נפשותיכם על זה ציין רש"י דבריו דכתיב תענו כו':