נדרי זריזין חלק ב רפט

נדרים רק כל היום כמ"ש רב גופא לעיל דאין הלכה כאותו זוג אם כן כיון דלא מהני רק כל היום קשה למ"ל מיום אל יום בע"כ דקאמר לעיל דאי מיום שמעו ה"א ביום אין בלילה לא קמ"ל מיום אל יום אם כן לדידהו מוכרח מקרא דמהני הפרה בלילה וכיון דכבר פסק רב לעיל דאין הלכה כאותו זוג למ"ל עוד לאשמעינן דהפרת נדרים בלילה. ואין לומר דנהי דמן התורה ודאי מהני בלילה הוי ס"ד שמדרבנן לא יועיל בלילה כיון דמחזי כמו דין וכמו דנראה מלשון רש"י והר"ן אך אם בא לאפוקי מדרבנן קשה מה ראי' מן המשנה דמפירין נדרים בלילה הלא המשנה מיירי להדיא בלילי שבת וי"ל דהפרה זו הוי צורך שעה שתאכל סעודת שבת שבלילה לכך כיון דהוי צורך שעה של סעודת שבת לא העמידו דבריהם שלא להפר בלילה לבטל עונג שבת אבל בחול היכא דליכ' צורך מצוה י"ל שפיר דגזרו שלא להפר בלילה כיון דנראה כדין ואם הכוונה דבא לאפוקי מן התורה הוי ס"ד שלא יפר ומן התורה אין סברא לחלק בין אם הוי צורך שבת או לא כיון דלא הוי בעידנא כו' ולא מהני צורך מצוה קשה קושיא הנ"ל דמן התורה בלא"ה מוכח דמהני הפרה בלילה וצ"ע בזה:

ע"ב גמרא ר"ג סבר אין פותחין בחרטה עיין בהר"ן שהביא דעת הרשב"א וכתב כיון דאין טעמו ברור לא נ"ל כן ולדעתי דברי הרשב"א מוכרחין דאל"כ קשיא על הש"ס למה לו עשות פלוגת' דר"ג סבר אין פותחין בחרטה ור"ן סבר פותחין נימא דליכ' פנוגת' כלל רק ר"ג מיירי שהתיר לו ע"י פתח לכך הוכרח ליישב כיון דלא הוי לו חרטה רק הוצרך לפתח ור"נ מיירי בבאו להתיר ע"י חרטה לכך אמר דסגי מעומד ומה קשיא לי' ומי דחקו לומר דפליגי אך ודאי כמ"ש הרשב"א כיון דרק אפשר להתיר לו בחרטה שוב אף בפתח די מעומד ובע"כ דפליגי ומוכרח כדעת הרשב"א ודו"ק ומה דאמר רבא לר"נ חזי מר ההוא צורבא מרבנן כו' עיין בחיבורי לי"ד סי' ר"ג בחיבור החדש מזה בזה ראי' דאף שנשאל נשאר עון הנודר כאלו בנה במה כמ"ש בכמה דוכתא:

שם נפר אלא יאמר לה טלי אכלי טלי שתי ופרש"י להכי נקט הני דענוי נפש הם וצרכי שבת נינהו קשה לי למ"ל צרכי שבת כיון דקיי"ל מפירין נדרים אפילו שלא לצורך שבת ולמ"ל מ"ש צרכי שבת נינהו ואפשר דרש"י מוקי הך ברייתא כמ"ד דאין מפירין אלא לצורך שבת כו' מיהו אכתי קשה מ"ש מהיתר חכם הרי בהיתר חכם ודאי אין נשאלין רק לצורך שבת ואעפ"כ אינו צריך לשנות רק אומר כמו בחול ולמה בהפרה בעינן שישנה לשונו ושוב ראיתי דהר"ן הרגיש בזה ונדחק ליישב מכח דאפשר לשנויי כו'. אך לדעתי אין צורך לדחוק כיון דמוכח בש"ס בבינה בסוגיא דבכור שנפל לבור ובפוסקים בכמה דוכת' דדוק' היכי דאתחזיק איסור' נחשב מתקן ביו"ט אבל בדבר דלא אתחזיק איסור' לא הוי מתקן א"כ י"ל ה"נ כיון דקיי"ל בעל מיגז גייז אבל חכם עוקר הנדר מעיקר' כאלו לא הי' א"כ בשלמ' חכם כיון דאומר בלשון מותר ועוקרו מעיקר' לגמרי ולא הוי כאן איסור מעולם לא נחשב כמתקן כיון דלא מתיר את האיסור אבל בבעל דאף אם מיפר מ"מ הנדר עד הנה נשאר באיסורו ואינו מותר רק מכאן ולהבא א"כ בזה שפיר דומה למתקן לכך בעינן שישנה לשונו שלא יהי' נראה כמתקן וא"ש ודו"ק:

הרא"ש ד"ה ואמר ר' יוחנן וצריך שיבטל בלבו כו' א"נ פלוגת' דב"ש וב"ה ואטלי ואכלי ושתי כו' ומלתא דר"י ככ"ע הנה כוונת דבריו מ"ש בלשון א"נ נראה הכוונה כך דלפירוש הראשון הוי ס"ל דעיקר ההפרה הוי בלב ואמירת טלי אכלי טלי שתי אינו ענין מגוף הפרה רק זה הוי הודעה בעלמ' להודיע לה אבל עיקר ההפרה נעשה בלבו לבד ואח"כ כתב א"נ דפלוגת' דב"ש וב"ה קאי אטלי אכלי כו' היינו דבגוף גמר ההפרה בעינן תרווייהו לומר טלי אכלי ושיבטל בלבו ותרווייהו מענין גוף הפרה נינהו מיהו מ"ש ואתיא מלח' דר"י ככ"ע אינו מובן דגם לפירוש הראשון אתיא ככ"ע דהרי ר' יוחנן קאי על שבת ובשבת לכ"ע מהני ביטול בלב ועוד איך אפשר לו' דר"י ס"ל כב"ש ובע"כ כב"ה ס"ל ובע"כ אף שפי' אחד אתיא ככ"ע גם ק'לי לפי' הא' דהוי ס"ל דעיקר הפר' אף בלבו מהני ק' איך ס"ד כן איך יפרש הבריית' דלקמן דאמר הפר בלבו אינו מופר א"כ קשה דמוכח להדי' דהפרה בלב לא מהני ואיך קאמר ב"ה דמהני ובע"כ בצירוף אמירת טלי אכלי טלי שתי א"כ איך ס"ד לומר דבלבו הני ואפשר דפירושו הראשון ס"ל כדעת הרמב"ם דמחלק בין ביטול להפרה דהפרה בלב לא מהני אבל ביטול בלב מהני ולכך הוי סבר תחלה דב"ש וב"ה מיירי בביטול בלב וכן ר"י מיירי בהכי ודי בלב לבד בלא אכלי ושתי והאמירה הוי רק להודעה בעלמא ואח"כ כתב דאין לחלק בין ביטול להפרה וקאי ב"ש וב"ה על טלי ואכלי דתרווייהו בעינן להפרה כו' מיהו מ"ש ומל א דר"י אתיא ככ"ע אין לו הבנה דבזה צריך לומר לתרתי לישני דבין כך ובין כך הוי ר"י ככ"ע ולמה מחדש עכשיו דר"י ככ"ע וצ"ע בזה:

דף עח ע"א גמרא והא ראשי המטות כתיב ההוא ביחיד מומחה קשה לי מהו פריך נימא כך דיש חילוק בין אם ההיתר ע"י פתח ובין אם ההיתר ע"י חרטה דאם הוי ע"י חרטה דאין צריך עיון ושקול הדעת בזה די בשלשה הדיוטות ואם הוי ע"י פתח כיון דבזה צריך עיון ושקול הדעת לכך בעינן מומחי' וכעין דמשני לעיל בדף הקודם גבי מתירין מעומד דפליגי אם פותחין בחרטה או לא ייע"ש ומפורש שם דע"י חרטה די מעומד וע"י פתח בעינן מיושב נימא לענין מומחין נמי כך ומנ"ל דסגי ביחיד מומחה וצע"ג בזה:

ע"ב גמרא השותק ע"מ למיקט מיפר אפילו מכאן עד יו"ד ימים הנה יש לחקור אם היפר ע"מ למיקט כגון דניחא לה בנדר והוא מיפר לה להקניטה או להיפוך דמיפר ע"ש לעשות לה נחת רוח ולא בלב שלם אם יכול אח"כ לקיים או לא ולכאורה הי' נראה דאף למ"ד בשותק ע"מ למיקט יכול להפר היינו כיון דעכ"פ שתק ולא דיבר כלום בפיו לכך יכול להפר אבל בהפר בפה מלא א"י אח"כ לקיים דאף שבלבו הוי רק לפנים מ"מ דברים שבלב אינן דברים היכי דהוי בפה נגד מה שבלבו אך כד דייקינן אי אפשר לומר כן דא"כ תקשה מה פריך אח"כ אשכחן חומר בהיקם מבהפר חומר בהיפר מבהיקם מנ"ל ומהו פריך הלא עכשיו אזיל הש"ס להך סברא דהשותק ע"מ למיקט יכול להפר א"כ נימא בזה הוי חומר בהיפר מבהיקם דבהפ' אם היפר ע"מ למיקט א"י לקיים אח"כ ובהקם אם שתק ע"מ למיקט יכול להפר ומהו פריך אשכחן אחר דמשני די"ל דלעולם שתק ע"מ למיקט מיפר אלא ודאי מוכח מזה דבהיפ' ע"מ למיקט או לעשות לה נחת רוח יכול לקיים אח"כ כמו דיכול להפר ולכך הי' נראה דאף לפי האמת דקיי"ל בשתק ע"מ למיקט נמי א"י להפר מ"מ בהפר ע"מ למיקט או לנחת רוח יכול אח"כ לקיים והטעם בשלמא בשתק ע"מ למיקט דא"י להפר כיון דהפרה בלב לא הוי הפרה רק בעינן שיפר בפה מנא א"כ ממ"נ כוונה זו עצמה דמכוין בשעת שתיקתו ע"מ למיקט כוונה זו לא הוי הפר' דהוי בלב ולהפר אחר יום ויומים שוב לא מהני אבל בהיפר ע"מ למיקט או לנחת רוח כיון דהקמה בלב הוי הקמ' וא"כ כיון דבשעת הפרה תיכף חוש' בלבו לקיי' הוי תיכף כהקמ' ולכך יכול אח"כ לקיים כיון דבשעת הפרה נמי נחשב כמקיים תיכף כיון דבזה מהני בלב כן נלפענ"ד נכון וברור:

רש"י ד"ה מה לאו בשתק ע"מ למיקט וכגון דאמר לחד כו' הנה לכאורה הי' נראה דלחד לא מהני בזה כיון דאתחזיק איסורא ובעל מיגז גייז א"כ אין ע"א נאמן להתיר באתחזיק איסורא ומה שהבעל בעצמו נאמן כתבנו בחיבורי ליו"ד סי' קכ"ז מכח דהוי בידו להפר בשום פעם והוי כבעלים אבל אחר דאינו בידו להפר אין ע"א נאמן להעיד שאמר לו הבעל כך ובע"כ מיירי דאמר לשנים ולאו דוקא נקט רש"י לחד אך זה אינו א"כ קשיא למה הוצרך הש"ס לתרץ בשתק ע"מ לקיים ופריך א"ה היינו שמע וקיים והוצרך לדחוק דשתק סתם הו"ל לפרש לעולם בשתק ע"מ למיקט רק דמיירי באמר לחד וקמ"ל דעדות ע"א לא מהני בזה ולא מהני עוד הפרת האב ומהו פריך ולא תקשה דהיינו שמע וקיים ובע"כ מוכח דנאמן ע"א בזה ולכך לא מצי לתרץ כן ובלא עד קשה מנא ידעינן דשמע ע"מ למיקט לכך הוכרח לפרש בשחק סתם א"כ קשיא למה יהי' נאמן ע"א הרי אין ע"א נאמן באיתחזק איסור' וצ"ע בזה:

נשלם פרק עשירי בעזר"ה פרק יא משנה ואלו נדרים כו' פרש"י בגמר' מפרש דאין ענוי נפש אלא כגון קונם שלא אוכל בשר כו' הנה נראה דלא הי' לפני רש"י הגירס' שלפנינו דאלו הן נדרי ענוי נפש קונם פירות העולם עלי כו' רק לפני רש"י הי' כתוב זה לבבא בפ"ע קונם פירות העולם עלי יפר כו' ומ"ש רש"י דבגמ' מפרש היאך מפירן הבעל פירוש אם יכול להפר עולמית או רק לשעה או לעצמו או לאחרים כמו שכתב בש"ס לקמן:

שם במשנה אמרה פירות מדינה זו עלי יביא ממדינ' אחרת כו' פירות חנוני זה עלי א"י להפר הנה מה ששינה התנא לשונו דתחלה אמר יביא לה ממדינה אחרת ואח"כ בחנוני אמר לא יפר והי' נראה לומר דלא כמ"ש הר"ן דמיירי כאן ממדינה שאינו שלו רק מיירי שפיר ממדינה שלו ומ"מ כיון דבידה הוי לאכול ממדינה אחרת רק דעליו חשה הטירחא להבי' משם הוי רק מדברים שבינה לבינו לא מנדרי ענוי נפש. רק מדברים שבינו לבינה הוי כיון דעליו מוטל הטירח' אבל בחנוני כיון דיכול לקנות באותה עיר מחנוני אחר אף דברים שבינו לבינה לא הוי ולכך תחלה קמ"ל דאף בפירות ממדינה זו. אף דהוא מוכרח לנסוע למדינה אחרת מ"מ יביא לה ממדינה אחרת ולא הוי בכלל עינוי נפש ומ"מ לא נקט לא יפר דעכ"פ יכול להפר מכח דברים שבינו לבינה ואח"כ קאמר דמפירות חנוני לא יפר כלל אף מדברים שבינו לבינה ואח"כ קאמר דאם הי' פרנסתו רק ממנו אז יפר מכח בינה לבינו וקמ"ל זה לרבות' דאף באותה העיר יפר מכח דברים שבינו לבינה וקמשמע לן בכל חד רבותא כן הוי נראה לומר:

הנה הייתי מרויח בזה לתרץ מה דהוי קשה לן מה דפריך הש"ס אח"כ נדרי ענוי נפש הוא דמיפר והא תניא בין איש לאשתו כו' מלמד מיפר דברים שבינו לבינה כו' וקשה הרי לעיל דף ס"ח קאמר הש"ס דתנא דבי ר' ישמעאל יליף מבין איש לאשתו כו' דאב ובעל מפירין נדרי' ופריך ורבה בין איש לאשתו מה עביד לי' ומשני לכדתנא בין איש לאשתו מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה וס"ל באמת אין הבעל מיפר נדרים שבינו לבינה והבריית' אתיא כטעמ' דרבה