נדרי זריזין חלק ב רפד

רק כיון שמפורש בזה דר"י החולק ובע"כ דלא הוי הגירס' לפניו כך ולכך הוצרך להוכיח ממה דהוי בר פלוגת' דר"א בכל דוכת' וא"כ קשה מה בעי הר"ן בזה וצ"ע:

גמרא ר"א ומשנה ראשונה אמרו ד"א לכאורה קשה לי לפי הך טעמא דמפרש בכתובות הטעם דלכך למשנה אחרונה לא אכלה מכח גזרה שמא ימזגו לה כוס בבית אבי' ותשקה לאחי' ולאחותה א"כ מה קאמר הכא דמשנה ראשונה ור"א אמרו ד"א הרי אפשר דאתיא אף כמשנה אחרונה דבשלמ' התם דגזרו פן תשקה לאבי' כו' לכך אסרוהו לאכול בתרומה אבל בנדרים דלא שייך כלל הך גזרה לכך אף משנה אחרונה מתרת ומנ"ל דס"ל לר"א רק כמשנה ראשונה ולכאורה הוי נראה לומר דסוגי' דידן ס"ל כטעם דמשום סמפון ולכך חשש זה שפיר שייך בנדרים ג"כ לכך קאמר דס"ל לר"א רק כמשנה ראשונה. אבל להך טעמא דשמא ימזגו אתיא ר"א אף כמשנה אחרונה ולכך צ"ע על פרש"י דנקט הטעם של משנה אחרונה מכח שמא ימזגו וז"א דבע"כ הך סוגיא לא אזיל אליב' זה רק למ"ד משום סמפון ובלא"ה תמוה דעת רש"י בזה דמוכח בכתובות דטעם של משנה אחרונה הוי ודאי רק מכח סמפון ולמה נקט רש"י הטעם שמא ימזגו מיהו גם הרמב"ם בה' תרומות נקט הך טעמא דמשנה אחרונה שמא ימזגו וצ"ע. והנה אף אם נימא דהך סוגיא הולך למ"ד משום סמפון קשה לי לפי דעת הרמב"ם דספק תורה לחומר' רק דרבנן וכתבו הפוסקים דבספק כרת מודה הרמב"ם שהוא מן התורה וא"כ קשה דלמא ס"ל לר"א אף כמשנה אחרונה והתם בתרומה דהוי במיתה ומה לי כרת ומה לי מיתה ולכך בספק מיתה חיישינן לחומר' מן התורה לכך חיישו לסמפון ואסרוהו בתרומה אבל בנדרים דליכ' ספק מיתה רק ספק לאו ומן התורה לקול' רק מדרבנן הוי לחומר' ובדרבנן י"ל דלא חששו לסמפון ובדרבנן סמכינן על בדיקת חוץ ולא חיישינן יותר לסמפון בזה ומהו פריך והנה בזה הי' נראה ליישב קצת שיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל דס"ל טעם דמשנה אחרונה הוי נמי מכח שמא ימזגו דמכאן הוציאו כן והוא דהנה בנדרים נמי מצינו גזרה כהך כיון דעיקר הטעם דבעל יכול להפר אחר יב"ח כשאוכלת משלו הוי מכח כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וא"כ תינח אם נדרה אחר שהתחיל לזונה משלו אז מתחלה נדרה על דעתו לכך ראוי שיהי' יכול להפר ולכך מה דקאמר ר"א בשהתה יב"ח דבעל מיפר היינו בנדרים שנדרה עתה אחר ששהתה יב"ח אבל בנדרים שנדרה קודם ששהתה יב"ח מה בכך דעתה אוכלת משלו הרי בשעת הנדר לא אכלה משלו ולא נדרה ע"ד הבעל ובזה מודה ר"א. דאינו יכול להפר אף שנדרה אחר אירוסין וא"כ שוב יש בזה גזרה דאם נתיר לו להפר נדרים שנדרה אחר שזנה משלו יטעה להפר אף נדרים שנדרה מקודם שזנה משלו כיון דשניהם הוי אחר אירוסין מחליף זה בזה ובשלמ' אטו קודמין לא מחליף אך באם שניהם הוי תחתיו שפיר מחליף זה בזה לכן פריך שפיר כמו דמשנה אחרונה גזר התם שלא תאכל בתרומה מכח שמא ימזגו כו' ראוי כמו כן לגזור בכאן נמי שמא יפר אף מה שנדרה קודם שזנה משלו ונגזור נמי בזה ולכך הרמב"ם לשיטתו דס"ל ספק תורה לחומר' רק דרבנן וכן יסבור נמי רש"י כן כאן ולכך הוי קשה לו אם טעמא של משנה אחרונה מכח סמפון מהו' פריך נימא התם הוי ספק מיתה כאן ספק לאו ומזה הוכיחו דבע"כ ס"ל להש"ס כאן דטעמא של משנה אחרונה הוי נמי מכח שמא ימזגו ולא מכח ספק ולכך פריך שפיר נגזור נמי כאן כן אטו הני נדרים שנדרה קודם שזנה משלו ואתי שפיר ודו"ק:

שם גמרא ע"כ לא קאמרה במשנה ראשונה התם אלא בתרומה דרבנן עיין פרש"י דמפרש דמיירי בתרומ' דרבנן וקשה לי איך אפשר לומר דמיירי בתרומה דרבנן א"כ איך קאמרי משנה אחרונה דאינה אוכלת בתרומ' מכח שמא ימזגו לפרש"י כאן והרי הוי גזרה לגזרה כיון דתרומ' גופא הן דרבנן א"כ הוי גזרה שמא ימזגו גזרה לגזירה דלא גזרינן ובע"כ דמיירי בתרומ' דאורייתא וצ"ע קצת ולפירוש הרא"ש והר"ן דמפ' דמ"ש תרומה דרבנן היינו דהוי רק גזרה דרבנן בזה משא"כ בנדרי' דהוי חשש איסור תורה קשה לי דא"כ בנדרים דאסורין רק מדרבנן דיש נדרים דהוי רק דרבנן וכמ"ש לעיל בש"ס דף ט"ו דיש בל יחל דרבנן א"כ בהני נדרים ראוי שיהי' יכול להפר כמו שאוכלת בתרומ' למשנה ראשונ' ובהיות כן קשה לי מהו פריך הש"ס לעיל דף עיין על המשנה דיפה כח הבעל מכח האב דבעל מיפר בבגר ואין האב מיפר בבגר ופריך הא חנינא חדא זימנא בוגרת ושהתה כו' ומהו פריך נימא דהך משנה דיפה כח הבעל אתיא כרבנן דהכא והיינו דמה דפליגי רבנן על ר"א היינו בנדרים של תורה בזה ס"ל כמשנה אחרונ' או אף כראשונ' לפי מה שמחלק הש"ס כאן ובשל תורה אמרו דלא הוי ככנוסה ולא יפר אבל בנדרים דרבנן אף רבנן מודים דיפר ולכך מה דנקט לעיל שהבעל מיפר בבגר היינו כרבנן ובנדרים דרבנן דאז הבעל מיפר בבגר בנדרים דרבנן כמו שאוכלת בתרומה למשנה ראשונה אבל אם אף בנדרים דרבנן אין יכול להפר כלל כידוע ומהו פריך תנינא חדא זימנא וצ"ע טובא:

ר"ן ד"ה ואיכא דילפינן מהכא כו' וזה אצלי שגגת הוראה כו'. דבריו צ"ע וסתרי אהדדי דאם טעמא דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לא מהני לבדה שיוכל להפר. רק מכח גזרת הכתוב א"כ הדרא קושייתו לעיל לדוכת' דאיך בקטנה שהשיאוה אמה ואחי' יכול להפר נדר תורה הרי ממ"נ כל הנודרת ע"ד בעל לבדו לא מהני שיוכל להפר רק בצירוף גזרת הכתוב והרי בזה לא גזרה התורה כן ולא זכתה לו רק אדרבא מן התורה לא נחשבת אשתו והוי כאחר ואחר אין יכול להפר וא"כ איך יכול להפר והרי הר"ן עצמו לעיל מנה מוכיח מזה דאף רבנן ס"ל הך טעמא דכל הנודרת ע"ד בעלה ממה שיכול להפר בקטנה ואיך כתב כאן תכ"ד להיפוך בזה לבדו לא מהני א"כ קשה למה בקטנה יכול להפר ומוכח מזה כדעת האיכ' דאמרי דכל אדם יכול להפר בנודר ע"ד חברו ודברי הר"ן צ"ע. ואפשר דהר"ן מחלק דע"כ לא אמרינן דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לא מהני שיהי' בידו להפר בלתי גזרת הכתוב זה הוי רק בנדר גדולה כיון דלגדולה יש לה דעת ממש בכל הענינים ולכך אלים נדרה טובא ולכך אין יכול אומדנא זו דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לבטל נדר אלים טובא אך בקטנה כיון דבכל דוכתא אין לה דעת כלל לשום דבר רק בנדר גלי קרא דמופלא הסמוך לאיש מהני ובזה לא אלים נדרה כל כך עכ"פ ומהני אומדנא דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לבטל נדרה כיון דלא אלים נדרה כל כך כיון דבעלמא אין לה דעת לכך אף לענין נדר לא נחשב כמעשה ממש רק כמחשבה וכאומדנא ומהני אומדנא לבטלו אבל בנדר גדולה הוי כמעשה ולא מהני אומדנא זו לבטלו ודו"ק ועדיין צ"ע בזה:

דף ע"ד ע"א משנה שומרת יבם כו' והנה דעת הטור דבשומרת יבם נתרוקנה רשות לאב ויכול האב לבדו להפר וקשה לי א"כ כל מה דילפי ק"ו דאף היבם מיפר הוי רק לחומרא כיון דמסיק הש"ס דמהו יפר בשותפות דאב א"כ אם נימא דאין היבם מיפר יכול האב לבדו להפר ואם יכול היבם להפר בעינן שניהם הפרת האב והבעל וא"כ הוי עיקר הק"ו לחומרא דבעינן הפרת היבם וא"כ הוי עיקר הק"ו מארוס' דאין האב יכול לבדו להפר רק בצירוף היבם ולפ"ז מה ק"ו הוא זה מה אשה שקנה מדעתו יכול להפר אשה שהקנו לו מן השמים לא כ"ש דילמא היא הנותנת שמה שהקנה לו האב מדעתו כיון דקטנה ונערה ברשות האב לקדשה וא"כ אם האב סילק מדעתו רשותו ממנה ומסר כחו לבעל' לכך זכה הארוס שלא מהני הפרת האב בלעדו אבל באם לא הקנה לו האב מדעתו רק התורה הקנתה לו אבל מ"מ האב לא סילק כחו ממנה י"ל דנשאר כח לאבי' לבדו להפר ואין יכול היבם לעכב עליו ומה ק"ו הוא זה ובשלמא אם נימא כפי המובן מפשוטו דאף שאין היבם יכול להפר נמי אין האב יכול להפר ועיקר הק"ו הוי לקולא דמועיל הפרת היבם ובלא"ה לא הי' מהני שים הפרה בזה שפיר הוי ק"ו דאם מה שקנה מדעתו שייך הפרה מכ"ש מה שהקנו לו מן השמים אבל להטור דהפרה יש לה בלא"ה רר דהלימוד הוי אם בעינן נמי הפרת הארוס או די באב לבדו בזה קשה מהו ק"ו הוא זה וצ"ע בזה:

שם במשנה אמר לו ר"י כו' מת תאמר ביבם אחד קשה לי מה הקשה לו הרי אף ביבם אחד שייך פרכא זו דהרי עיקר ק"ו שלו הוי דמה בקנה אשה מדעתו יכול להפר מכ"ש בהקנו לו משמים שיכול להפר וא"כ יש להשיב מה לאשה שקנה מעצמו דהקנין אלים טובא דאף שיש אחרים אין יכולין לעכב על ידו ולאסרו אבל בהקנו לו משמים הרי לא אלים הקנין שלו כיון דיכולים אחרים לאסרו ואף דליכ' אחרים זה הוי המניעה מצד אחר מבחוץ כיון דליכ' מי לאסרו אבל עכ"פ אם הי' כאן אחרים היו יכולים לאסרו א"כ אין קנינו קנין אלים לכך אין יכול להפר והי' נראה שבאמת זה כוונת ר"ע בתשובתו שאין היבמה גמורה ליבם היינו מה"ט שבזה אפשר לאסרו אחר קנינו וזה אין בידו לאסרו אבל לא ידעתי למה נדו מזה פרש"י והרא"ש והר"ן ופרשו מכח דזה בלאו וזה במיתה ולמה לא פרשו כמ"ש וצ"ע טובא:

והנה מסוגיא זו מוכח דין חדש אם אחד קידש בת קטנה או נערה במעכשיו ולאחר למ"ד יום אז למ"ד בפ"ג דקדושין והכי קיי"ל לדעת הרמב"ם באה"ע סי' מ' דהוי כשרגי דליבני וקדושי כולהו תופסין בה מכח לשיירי שייר א"כ בזה אין כח ביד הארוס להפר כיון דיש לאחרים זכות בה דיכולין לאסרה עליו אם יקדשנה אחר ולכך כל כה"ג אין יכול הארוס להפר בלא האב ולמ"ד בש"ס דמספקא לי' אם תנאה או חזרה פשיט' דאין יכול להפר, כמ"ש הר"ן והרשב"א כאן דבעינן שנדע בשעת הפרה שהוא אישה ובמעכשיו ואם תנאה הוי לא נודע בשעת הפרה אם יקיימו התנאים או לא לכך לא מהני הפרה שלו רק למ"ד דשיירי שייר כשרגי דליבני לדידי' ליכא ספק רק דודאי הוי אישה מעתה הי' נראה לכאורה שמהני הפרתו מיד עם האב אבל לפמ"ש גם לדידי' לא מהני כיון דיכולים אחרים לאסרו עליו לא מצי להפר:

שם גמרא אלא ר"א מ"ט אם יש זיקה אין ברירה כו' עיין בחידושי הרשב"א מ"ש דברירה זו לא הוי כברירה דעלמא דהוי אגלאי מלתא למפרע ייע"ש ולכאורה הי' נראה דשפיר דומה ברירה זו לדעלמא והכוונה כך דלכך יפר דנ"מ אם אח"כ נשאה אז הוברר הדבר למפרע דזה הוי עתיד לנושאה והוי הפרה שלו הפרה למפרע ויפר רק דנ"מ לענין אם אח"כ נושאה ואז לא יהי' יכול להפר דאין הבעל מיפר בקודמין לכך קמ"ל דיפר קודם הנשואין עם האב ואם נושאה אח"כ חל ההפרה למפרע רק א"כ אין ברירה והוי ברירה זו כברירה דעלמא מיהו הרשב"א שפיר כתב לפום שיטתו וכן כתב