נדרי זריזין חלק ב רפג

אבל מה נעשה להס"ד דכאן דלא מהני הפרה בלא שמיעה ומפרש דכאן מיפר לכי שמענ' א"כ ק' אכתי ליפר הוא ואין לומר דרוצה שיהי' יכול לחזור בו הרי אף עתה שמיפר ע"י שליח אי אפשר לו להפר רק לכי שמע הבעל וא"כ ליפר הוא לכי שמענ' דליפר מהשת' לכי שמענ' ומ"מ יהי' יכול לחזור בו כיון דעדיין לא שמע ודאי דלא חל ההפרה דא"א לו לחול עד שישמע א"כ כל זמן שלא שמע יכול לחזור בו ואחר שישמע אף עתה לא יוכל לחזור בו דהרי בע"כ הפרת השליח הוי קודם שישמע הבעל שהרי כן יפר לה השליח לכי שמע הבעל א"כ בע"כ דשמיעת הבעל יהי' אחר הפרת השליח א"כ לפ"ז אם ישמע כבר היפר השליח ואין לו כח לחזור לבטל שליחותו כיון דכבר עשה השליח את שלו וקודם שמיעתו אף אם יפר הוא יוכל לחזור בו אם כן אכתי ליפר הוא ולכאורה צ"ע ומה שנראה ליישב זה ויתיישב בזה נמי דברי הרמב"ם שפוסק דבבעל מיפר בלא שמיעה ונדחקו לומר מכח את"ל ולדעתי נראה דהוי להרמב"ם הוכחה ברורה מכאן מכח קושיות המפ' והר"ן הנ"ל. דהנה יש ליישב כוונת הר"ן דהמעיין במס' נזיר דף י"ב מבואר שם דמה דהוכרח הש"ס לומר דס"ל לר' יאשי' כר"א דאמר יפר היינו למה דמחדש שם רבא דמודה ר"י באשה שהי' לה בעל אז ומסיק הש"ס טעמו מכח כל מידי דלא מצי עביד מהשת' לא מצי משוי שליח ופריך מאומר לאפוטרופס ומוכרח לתרץ דס"ל כר"א דאמר מיפר אבל אם הוי אמרינן דלא כסברת רבא רק כל מידי דלא מצי למעבד מהשת' נמי משוי שליח י"ל דס"ל לר' יאשי' כרבנן דאינו מיפר ולפ"ז א"ש די"ל דזה דומה למ"ש הר"ן לעיל דף ל"ו בבעי' דהני כהני שלוחי דרחמנ' נינהו דאף דבקדושין אמר רב הונא בפשיטות דהוי שליח' דרחמנ' מכח מי איכ' מידי מ"מ אין רוצ' למפשט זה ממשנה ובריית' וכה"ג כתבו המפ' בכמה דוכת' והביאו הכל ראי' מן הש"ס דף ל"ו הנ"ל וא"כ י"ל ה"נ בעיא זו אם יכול להפר בלא שמיעה רוצה הש"ס להוכיח ממשנה ובריית' לא מדברי אמורא לכך ממשנה ובריית' שפיר דוחה הש"ס דאין ראי' מאומר לאפוטרופס די"ל דאומר לכי שמענ' מיפר לה ולא קשיא א"כ ליפר לה הוא מהשת' די"ל דס"ל כרבנן דפליגי על ר"א דאין הבעל יכול להפר וכיון דמשני הש"ס לעיל דמה דאמר ר"א מיפר היינו לכי שמענ' מוכח דלרבנן אף באומר לכי שמענא לא מהני הפרה קודם שנדרה א"כ י"ל דס"ל לר' יאשי' כרבנן ולכך א"י להפר הוא קודם שנדרה ואין להקשות הרי לא מצי למעבד מהשת' לא מצי משוי שליח די"ל דלא הוי כרבא רק כל מה דלא מצי למעבד מהשת' משוי נמי שליח ולא כרבא ואף דלפי סברת רבא מוכרח לומר דלא מיירי לכי שמענא מכח קושיות הר"ן דליפר לה הוא מ"מ כיון שאינו מוכח כן מגוף המשנה רק מכח מימרא דרבא דאינו רוצה לפשוט מדברי אמורא רק מבריית' ובזה דוחה די"ל לכי שמענא, וא"כ א"ש תינח לפשוט ממשנה ובריית' דוחה דליכ' הוכחה די"ל דלא כרבא רק מידי דלא מצי עביד מהשתא מצי עביד שליח אבל לדינא כיון דמסיק רבא באמת דכל מידי דלא מצי עביד מהשתא לא מצי עביד שליח א"כ קשה לו קושיות הש"ס בנזיר שם מאומר לאפוטרופס ובע"כ מוכרח לתרץ שם כדמשני דס"ל כר"א דאומר יפה ושוב קשה קושיות הר"ן דליפר לה הוא ובע"כ כמ"ש הר"ן דחושש לחזרה יקשה אם הכוונה רק לכי שמענא אכתי יהי' יכול לחזור בו אף אם יפר הוא ובע"כ כוונת הברייתא להפר לה מהשתא ולא לכי שמענא ולכך לא יהי' יכול לחזור בו אם כן מוכח דמהני הפרה בלא שמיעה לכך לדינא מוכח מרבא ומסוגיא דנזיר דמהני הפרה בלא שמיעה וא"ש שיטת הרמב"ם ודו"ק היטב:

ד"ה מפני שלבה גס בחברתה כו' וימחה שם שנכתב בקדושה. לכאורה צ"ע למה לא כתב הר"ן דידור עמה באיסור כיון דאחר השקאת הסוטה מותר לדור עמה ואם באמת זנתה עושה איסור והו"ל למנקט איסור זה. ואפשר דנקט דבר היותר חמור מחמת שמו הקדוש גם הקשה אחד מתלמידים הרי בעת השקאה כבר נמחק השם מקודם א"כ מה תועלת אם חודה בשעת השקאה כבר נמחק השם וא"כ הי' מותר להשקות שנים ביחד שלא שייך בזה לבה גס בה. מיהו אפשר לומר דהר"ן מפרש אין משקין דוקא על גוף השקאה ממש רק על כל עניני הסוטה והתעסקות עמה אין עוסקין בשניהם יחד והיינו מכח אולי חודה קודם המחיקת השם וק"ל והנה לדינא הרמב"ם פוסק דבעל מיפר לשתי נשים כאחת וכבר תמה הלח"מ כיון דהוא מעתיק בה' סוטה הלכה כר"י דלכך אין משקין שנים ביחד מכח דכתיב אותה לבדה א"כ למה פסק כאן דמיפר לשתי נשים כאחת. ומ"ש הלח"מ לתרץ מלבד שהוא דוחק גדול דהרי חזינן דבכוונה שינה הרמב"ם הלשון ממה שקאמרי רבנן ונקט לישנ' דר"י מוכח דבא לומר דהלכה כר"י ועוד א"כ אם לת"ק נמי הוי מכח אותה בע"כ הך ת"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא כמ"ש הר"ן והרי מלשון הרמב"ם מוכח בכמה דוכת' דפוסק כר"י דלא דריש טעמא דקרא עיין בפ"ג מהלכות מלוה ולוה ייע"ש. ומה שנראה לתרץ בזה הוא עפמ"ש רש"י במסכת סוטה דשם פרש"י דמ"ש ר"י אותה לבדה היינו מקרא של והשביע הכהן אותה ייע"ש והוא תמוה דכאן מפורש בברייתא מקרא והשקה אותה ולפ"ז נראה דהרמב"ם מפרש כוונת הש"ס כאן כך דהפשיטות הוי אף מר"י דהרי קשה למה נקט ר"י קרא דוהשקה אותה ולא נקט קרא המוקדם והשביע אותה דהוא מוקדם בקרא. ובפרט דבזה מפורש אותה ובקרא דוהשקה אינו מפורש אותה ובע"כ דמחד אותה לא מוכח דאותה דוקא רק כיון דכתיב ב' פעמים והשביע הכהן אותה ואח"כ והשקה אותה לכך מכפל תיבת אותה מוכח דאותה לבדה וא"כ תינח בסוטה דכתיב ב' פעמים אותה אבל בנדרים דכתיב רק חד אותה לא דרשינן אותה לבדה דאף שכתב אותה גבי אב וגבי בעל מ"מ לא נחשב כפל כיון דהוי שני גופים דחד הוי באב וחד בבעל אכל בסוטה דבאשה אחת כתיב שני פעמים אותה מוכח ליתורא דאותה לבדה ולכך פשיט הש"ס כך כיון דחזינן דת"ק לא דריש כלל אותה לבדה ואף לר"י דדרש אותה הרי קשה למה נקט קרא המאוחר דוהשקה ולא נקט קרא דוהשביע הכהן אותה בע"כ דחד אותה אף לר"י לא הוי דוקא רק כיון דכתיב ב' פעמים אותה נלמוד דהוי דוקא א"כ בנדרים דכתיב רק חד אותה לא הוי דוקא ולכך פסק הרמב"ם כך דיכול להפר שנים כאחד וא"ש ודו"ק:

ועוד הי' אפשר לומר דהרמב"ם מפרש מה דמבעיא בש"ס אם אותה דוקא היינו רק דרך את"ל אם נימא דהוי ושמע אישה דוקא דהיינו מתחלה מבעיא לי' את"ל ושמע אישה לאו דוקא אם חרש יכול להפר, ואח"כ מבעיא לי' להיפוך את"ל עתה ושמע אישה דוקא ובעינן דוקא שמיעה אז מבעיא לי' אם גם אותה הוי דוקא או לאו דוקא אבל אם נימא דושמע אישה לאו דוקא אז פשיטא דמכ"ש אותה לאו דוקא ופושט הש"ס רק כיון דחזינן התם לר"י הוי אותה דוקא א"כ ה"נ בנדרים אם הוי ושמע אישה דוקא, א"כ ה"נ אותה דוקא אבל לדידן כיון דמוכח דלא בעינן שמיעה כמ"ש לעיל מנין למד הרמב"ם כן וא"כ אם ושמע לאו דוקא גם אותה לאו דוקא ובע"כ דשאני נדרים מסוטה דאף דבסוטה בעינן דוקא קרא כדכתיב בנדרים לא בעינן קרא כדכתיב דאם הוי בנדרים בעינן נמי קרא כדכתיב אין סברא לומר דאותה יהי' דוקא טפי מושמע אישה ובע"כ דעיקר איבעיא שלו הוי אי נימא אותה דוקא היינו רק אם נימא דושמע אישה דוקא ובעינן גם בנדרים קרא כדכתיב אז גם אותה מבעיא לי' אם הוי דוקא ולזה מוכיח מהתם דאותה הוי דוקא אבל לפי מה דמוכח מן הש"ס דלא בעינן שמיעה ובע"כ דלא בעינן בנדרים קרא כדכתיב א"כ אין סברא לומר דאותה יהי' דוקא טפי מושמע לכך גם בודאי גם אותה הוי לאו דוקא והנה י"ל טעם הדבר דשאני נדרים דלא בעינן קרא כדכתיב מכח כיון דיש עבירה לנדור והנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן לכך ודאי לא ניחא להתירה בקיום הנדר לכך מסתבר לומר דלא רצתה התורה להיות קרא כדכתיב ובלא"ה לא יהי' יכול להפר רק אנן סהדי להיפוך דהתור' רצתה בכל ענין להפר שלא יקוים הנדר אבל בסוטה י"ל שפיר דבעינן קרא כדכתיב ואף דאחז"ל דגדול השלום שהרי אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה כו', מ"מ אטו עבור עכוב רגע מועטת שלא ישקה אותם כאחת בשביל רגע זו אין כאן ביטול השלום והרי אפשר לו להשקותה אח"כ לכך אין בזה הוכחה דלא נבעי קרא כדכתיב אבל בנדרים כיון דנדר כאלו בנה במה ומקיימו כאלו הקריב עליו קרבן א"כ כל רגע ורגע בשהייתו הנדר עושה עבירה לכך י"ל דלא רצתה התור' להצריך קרא כדכתיב לעכב עוד הנדר ולכך לא בעינן בזה קרא כדכתיב וא"כ אם ושמע לאו דוקא ה"ה נמי אותה לאו דוקא וא"ש ודו"ק. ועיין בסוגי' זו מ"ש טעם יותר הגון בזה למה בזה הוי לאו דוקא ייע"ש ועיין בסוטה דף ח' וביומא גבי והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה וכו' דקשה שם למה אמה נ"מ אחריתי ולא קאמר דנ"מ לענין אם מיפר לב' נשים כאחת או לא קשה להר"ן דס"ל דר"ע ס"ל כיון דת"ק דריש טעמא דקרא ובנדרים ליכא טעמא א"כ למה לא יפר לב' כאחת וצ"ע:

הרא"ש ד"ה חרש מהו שיפר לאשתו כו' אבל חרש דרבנן לא מצי מפקע נדר דאוריית' כו' לא ידעתי למה לא יועיל הפרה ברמיזה כיון דקיי"ל דאין צריך לומר מופר לך דוקא רק באומר טלי ואכלי כו' א"כ זה לא הוי הפרה ממש רק הוכח' אם אומר לה טלי ואכלי ומתכוין בלבו להפר מהני א"כ על טלי ואכלי למה לא יהי' די ברמיזה ובלבו יכוין להפר ועוד היכן כתיב לשון אמירה בהפרה דלא רמיזה ועוד אף אם לא מהני רמיזה אכתי יוכל להפר בכתב והרי יש כמה דיעות דבשבועה מהני בכתב והרי בשבועה כתיב לבטא בשפתים ומהני בכתב ולמה לא יועיל הפרה בכתב ומזה מוכח דס"ל להרא"ש דלא מהני שבועה בכתב ולכך גם הפרה בכתב לא מהני מיהו אכתי לא הונח כיון דבהפרה לא כתיב אמירה למה לא יועיל הפרה בכתב וצ"ע בזה:

ע"ב משנה וחכ"א א"י להפר כו' לשון הר"ן היינו רבי יהושע דהוא בר פלוגתא דר"א בכל מקום לא זכיתי להבין דבריו בכאן דמה בעי בזה ומה נ"מ לנו אם הוי זה החולק על ר"א ר"י או תנא אחר ואין לומר דהוי גירסת הר"ן כך ר' יהושע דא"כ לא הוי צריך לומר דהוא בר פלוגת' דר"א בכל דוכת'