נדרי זריזין חלק ב רעט

זה מקודם יע"ש ובחדושי שם מ"ש בזה וכעת נראה דמהרא"ש מוכח דס"ל כוותי' ולכך כתב שפיר דהירושלמי מחולק עם ש"ס דילן דאף דבירושלמי משמע דמיירי בנשתתק מ"מ לא ה"ל אונס כיון דהי' יכול להפר בתחלת היום קודם שנשתתק אין לו דין אונס ושפיר מדמה זה לנדון דידן וא"ש ודוק היטב:

ע"ב משנה דרך ת"ח כו' עד שמשכנס' לרשותו א"י להפר ולכאור' קשה לי למה לא יהי' הבעל יכול להפר בזה בקודמין הרי מפורש לעיל בש"ס דלכך הארוס מיפר טפי בקודמין מבעל היינו מכח צירוף האב כיון דמיפר בהדי אב א"כ תינח אם לא הפר האב כלל בעודה ארוסה שפיר א"י הבעל להפר דגלתה התורה אם בית אשה נדרה אבל מה שהיפר האב בעודה ארוסה מנ"ל דאינו יכול להפר הבעל אחר שנשאת הרי בזה יש ק"ו מה ארוס יכול להפר בקודמין מכ"ש בעל ואין לומר דהתם שאני מכח שותפות האב דהרי יש כאן שותפת האב כיון שכבר היפר קודם הנשואין ובזה י"ל אף אחר הנשואין הבעל יכול להפר חלקו כיון דכבר היפר האב קודם החופה ומנ"ל מן התורה דבכה"ג א"י להפר חלקו ואין לומר דהאמת כן דהבעל יכול להפר כה"ג בקודמין א"כ למה לי' להפר קודם שכנסה כה"ג כיון דיכול להפר אח"כ וכבר היפר האב ואין לומר דהפרת הבעל הוי אם לא היפר האב דא"כ מה תועלת בהפרתו והנראה בעליל שמכאן הוציא הרמב"ם דינו דהפרת האב והבעל בעינן ביום אחד ממש ואף דאכתי משכחת לה שיפר לה האב ביום הנשואין קודם הנשואין והבעל יפר בו ביום אחר נשואין מ"מ א"ש דהרי נעיל בארנו טעמו של הרמב"ם דס"ל כיון דאין הנדר ניתר רק ע"י החרם שניהם הי' הדין נותן שיהי' הפרת שניהם ביחד ממש רק כיון דקי"ל דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו א"כ ה"נ בשעת הפרת השני עדיין יכול הראשון נחזור ולהפר לכך אכתי הוי הפרתן בעונם ונחשב כמופר עכשיו אך לפ"ז א"ש דתינח כשהוא עדיין ארוסה דאם רצה האב להפר בשעה זו שמיפר הארוס הי' מועיל הפרתו לכך אף אם הופר מקודם מהני אבל אם היפר הארוס אחר יום שמיעת האב או ביום שמעו אחר הנשואין כיון דאז בשעת הפרת הבעל לא הי' כח ביד האב להפר עוד א"כ הוי אינו ראוי לבילה ושילה מעכבת בו ובמינן שיפר האב עם הבעל ביחד וכאן דלא הוי ביחד לא מהני והוי מזה ראי' כ זרה להרמב"ם ז"ל בזה וצ"ע בזה כעת:

והנה לכאורה יש לדייק בש"ס דמבעי' לי' אם הבעל יכול להפר בנא שמיעה או לא אם ושמע אישה דווקא וקשה למה לא מבעי' לי' אם הבעל יכול לקיים הנדר בלא שמיעה כגון באומר כל נדרים שנדרת יקומו והרי אדרבא עיקר ושמע אישה בהקמה כתיב עיין עלי' ובהפרה נאמר ביום שמעו וזה אצטריך לדבר אחר שאחר יום שמיעה א"י להפר וא"כ אין ראי' מלשון ביום שמעו דבעינן שמיעה להפרה ועיקר האיבעי' הוי מכח ושמע אישה והרי זה בההמ' כתיב וה"ל למבעי' אם יכול לקיים בלא שמיעה והנה לכאורה הי' נראה לומר בזה דלקיים בלא שמיעה הוי פשיט' לי' דא"י לקיים כיון דכתיב ושמע אישה בעינן שמיעה דוקא קרא דכתיב רק על הפרה מבעי' לי' כיון דקרא דושמע ברישא נאמר גבי הרמה אם נימא דגם הסיפא דהפר' על הריש' קאי ושמע אישה דוקא אז יכול גם להפר אבל בלא שמיעה א"י להפר או דלמא ושמע לאו דוקא כלומר על הסיפ' הוי לאו דוקא דדוק' בריש' גבי קיום בעינן שמיעה דוקא אבל בסיפ' דקר' בהיפר לא בעינן שמיעה דוקא ומה דקאמר ושמע אישה דוקא או לאו דוקא הוי רק על הסיפ' ולא על הריש' דקרא אך א"כ תקשה וחלש הש"ס ממשנה דהאומר לאשתו כל נדרים שתדור כו' ר"א מיפר ומה ראי' דלמא הא בהא תליא דהרי עיקר טעמא דרבנן לקמן דס"ל דנא כר"א רק א"י להפר קודם שנדרה הוי כמו שמפרש לקמן בש"ס דא"ת שבא לכלל היקם בא לכלל היפר וכל שאינו בא לכלל היקם אינו בא לכלל היפר א"כ נימא כאן כן דזה בזה תלי' דלר"א דס"ל אף שלא בא לכלל היקם בא לכלל היפר לכך אף שלקיים א"י בלא שמיע' להפר יכול בלא שמיע' אבל רבנן דס"ל דכל שאינו בא לכלל היקם אינו בא לכלל היפר א"כ ה"ל כיון בלא שמיע א"י לקיים ואינו בא לכלל היקם לכך אינו בא לכלל היפר ומנ"ל מן דברי ר"א ראי' לרבנן דמהני הפר' בלא שמיע' וא"ל דמוכיח מדברי רבנן מדפליגי על ר"א בנדרים וס"ל דא"י להפר מוכח הא אם כבר נדרה אף שלא יכול להפרי אך זה אינו די"ל דלרבנן אף בנדרה כבר א"י להפר ומה דנקטו פלוגתתם בלא נדרה היינו להודיעך כר"א דר"א דאפי' בלא נדרה יכול להפר תדע דאל"כ למה לא פריך הש"ס לאלומי הקושי' ולומר אפי' רבנן לא קאמרי רק היכי דלא נדרה אבל בנדרה אף הם מודים דיכול להפר בלא שמיעה כדפריך אח"כ גבי פלוגת' דר' יונתן ור' מיאשי' ובע"כ דלא אפשר להקשות כן די"ל לרבנן א"י להפר כלל בלא שמיעה ונקט פלוגתתם כה"ג לרבות' דר"א א"כ קשה מהו ראי' מר"א י"ל זה תלוי בזה ומוכח מנה דאם יכול להפר בלא שמיעה יכול נמי להקים בלא שמיעה וא"כ קשה למה לא מבעיא כן בהקמה דבי' כתיב ושמע אישה וצ"ע:

שם במשנה וכן הבעל כו'. הנה הרמב"ם והטור שהעתיקו דין זה כתבו בלשונם דהבעל אומר זה כל מה שנדרת משארסתיך כו' עיין בב"ח וט"ז וש"ך מה שהרגישו בזה וכתבו ב' תירוצים אחד דמה שנדרה קודם אירוסין מסתמא האב מיפר בשעת אירוסין קודם שנתארסה והשני תירצו דמה שנדרה קודם אירוסין בעינן שמיעה בפירוש יע"ש והנה על תירוץ הראשון קשה לי על הטור דלפ"ז יהי' מוכח מדברי הרא"ש אביו להיפוך שהרי הרא"ש הקשה בסוגי' זו במה דמשני גבי אב לכי שמע מיפר דלמה לא משני באומר לכי שמענא וכן הקשה הר"ן ותרצו שניהם דבשלמא בבעל דהיא ברשותו לאחר נשואין שייך לומר לכי שמענא אבל באב לא שייך לומר לכי שמענא דהרי אז אינה ברשותו יע"ש ולפי דברים הנ"ל דדרכו של האב להפר אף קודם אירוסין קשה אכתי לתרץ באומר לכי שמענא ומיירי בקודם אירוסין דכוונת המשנה כך דדרך ת"ח קודם אירוסין אומר לה כל נדרים שנדרת כו' ובזה שפיר מהני באומר לכי שמענא כיון דעדיין ברשותו היא להפר ונהי דאינה לגמרי ברשותו מ"מ מצטרף הפרתו עם הפרת הארוס שמיפר אח"כ דכמו שמהני באומר הבעל לכי שמענא אף דבשעת נשואין אין הבעל מיפר בקודמין מ"מ מצטרף בהדי הפרת האב שהיפר קודם אף דאז לא חל הפרת הבעל כיון דלא שמע מ"מ מצטרף בהדי אב א"כ ה"ל להיפוך יכול האב להפר לכי שמענא והרי אף אחר אירוסין נמי הוי עדיין ברשותו להפר עם הארוס ומצטרף הפרת הארוס עם הפרת הבעל שהיפר תחלה יחד ונ"מ דחושש דלמא מטרדינא אז ומהו פריך אלא מדלא משני כן מוכח דהרא"ש ס"ל דאין דרך האב להפר קודם אירוסין א"כ מוכח מזה דהרא"ש לא ס"ל כן ואיך כתב השור היפך דעת אביו ועל טעם השני של הב"ח לכאורה ל נודע טעמו מה חילוק יש בין נדרים שנדרה אחר אירוסין יועיל בלא שמיע' ובנד' קודם אירוסין נבעי שמיע' והי' נראה לומר טעם החילוק הוי כך כיון דעיקר טעמו דבעל יכול להפר הוי מכח דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ופרש"י בגיטין דהוי כהתנית ע"מ שירצה הבעל וא"כ לפ"ז אם היתה מתנת בהדי' ע"מ שירצ' הבעל ודאי אם מוחה יכול לבטל בלא שמיע' דודאי מצד דעת' מה חילוק יש אם שמע או לא עיקר כוונת' שלא יקפיד הבעל ומה חילוק יש אם שמע או לא בע"כ אין חילוק בדבר וא"כ ה"נ אף בסתמ' כיון דהוי כהתנית בהדי' אין לחלק כין שמע או לא כיון דבדעת' תלוי הדבר ולכך א"ש דתינח בנדר' תחתיו דבעל או ברשות אבי' כיון דבזה שייך הסברא דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת לכך אין לחלק בין שמע או לא אבל בנדר' קודם אירוסין א"כ בזה בשעת הנדר לא שייך לומר דנדר' ע"ד הבעל דלא ידעה ממנו כלל ולא נדרה תחתיו ובע"כ מה דהארו' מיפר הוי רק מכח גזירת הכתוב דהתור' זכתה לו להפר ומכח גזירת הכתוב י"ל שפיר דבעינן קרא כדכתיב ובעינן שמיע' דוקא ולכך אחר אירוסין דנדרה ע"ד הבעל לא בעינן שמיעה אבל בנדרה קודם אירוסין בעינן שמיעה ובהכי א"ש יותר פסק הרמב"ם דפסק דבעל מיפר לשתי נשיו כאחת ותמה הלח"מ דהרי בסוטה פוסק כר"מ דאותה דוקא וכתבנו בסוגיא דאותה דוקא דהרמב"ם מפרש בעיות הש"ס אם בעל מיפר לשתי נשיו כאחת הוי רק אם תמצא לומר שושמע דוקא והוי בנדרים נמי בעינן קרא כדכתיב לכך כיון דושמע דוקא י"ל אותה נמי דוקא ומבעיא לי' נמי אם אותה דוקא אבל לדידן דקי"ל להרמב"ם דלא בעינן שמיעה א"כ כיון דבנדרים הוי לאו דוקא גבי ושמע אישה ולא בעינן שמיעה דוקא ה"נ מכ"ש דלא בעינן אותה דוקא אך לכאורה זה גופא מחוסר טעם למה בסוטה יהי' קר דוקא ובנדרים לא נבעי קרא כדכתיב ועימ"ש בטעמו שם:

. אך לפמ"ש א"ש יותר דהתם בסוטה הוי הכל גזירת הכתוב לכך י"ל דבעינן קרא כדכתיב אבל בנדרים כיון דהטעם דע"ד בעלה היא נודרת לכך לא בעינן בי' קרא כדכתיב כיון דהכל תלוי בדעתה וא"ש ודוק אך גם על טעם זה של הב"ח קשה מן הש"ס דמה פושט רבא לקמן דחרש א"י להפר לאשתו מברייתא דושמע אישה פרט לאשת חרש ומה ראי' דוי לעולם בנדרה אחר אירוסין אף חרש יכול להפר ולא בעי' שמיע' כלל ומה דנקט בברייתא פרט לאשת חרש היינו אם נדרה בקודמין דאז שאר ארוס יכול להפר ובזה בעינן שפיר שמיעה ובזה מחלקת הברייתא דאם אינו חרש כיון דהוי ראוי לשמיעה אין שמיעה מעכב בו אבל בחרש דאינו ראוי לשמיעה בעינן בי' שמיעה ממש אך רק בנדרה קודם אירוסין אבל בנדרה תחתיו י"ל דלא בעינן שמיעה כלל וצ"ע בזה:

גמרא ושמע אישה דוקא או לא דוקא יש לדייק למ"ל לומר דלכך אפשר דלא בעי שמיעה מכח דשמע אישה לאו דוקא הרי י"ל דושמע אישה דוקא ואעפ"כ לא בעינן שישמע דמ"ש שמע אישה היינו למעט חרש דאינו יכול לשמוע ולכך אמר ושמע אישה דוקא דהוא יהי' דוקא בר שמיעה ואם אינו בר שמיעה לא מהני אבל אם הוי בר שמיעה רק דכעת לא שמע הנדר מהני ומכח כל הראוי לבילה כו' וה"ל לומר כך אם ושמע אישה רק למעט חרש אבל שאר כל אדם כיון דיכול לשמוע מהני אף שלא שמע או דלמא בכל אדם בעינן שישמע דוקא ולא ה"ל לומר בהך לישנא ושמע אישה לאו דוקא וצ"ע:

שם גמרא ת"ש דרך ת"ח כו' לכאור' קשה מה ראי' הוא זה חדא הרי הקשה הר"ן דלמא מיירי ששמע אותו ותירץ דא"כ לא שייך לשון כל נדרים שנדרת רק הו"ל לומר נדר פלוני ופלוני וא"כ קשה כיון דמצינו בכמה דוכתא דאמרינן מגו דחייל אהא חייל אהא א"כ ה"נ דלמא לעולם י"ל ושמע דוקא ואם מיפר רק מה שלא שמע לא הוי הפרה רק המשנה מיירי דשמע מקצת נדרים וכמ"ש הר"ן אך כיון דשמע מקצת יכול להפר כל נדרים שאף מה שלא שמע מכח