נדרי זריזין חלק ב רעו

בית אבי' דילפינן מיני' דלא נתרוקן רשות הבעל היינו באינו אוכלת משלו עדיין ובאוכלת מיפר כמו בבגר והן אמת דעל פרש"י גופא קשה מה דפירש דבגר היינו אם הגיע הזמן דאוכלת משלו קשה ממ"נ אם בנערות נמי מיפר הבעל לבדו בהגיע הזמן ולא נשאו כגון דנתארסה בקטנותה א"כ למה נקט בגר דמה איריא בוגרת אפי' אם הוא עדיין נערה ואוכלת משלו מיפר הבעל לבדו ולא האב ואין לומר דבנערות אפי' הגיע הזמן נמי אינו מכיר א"כ קשה כיון דבנערות לא מהני אוכלת משלו א"כ למה יועיל בבגר אוכלת משלו וממ"נ אם בגר הוי פעולה להפר הבעל לבדו יפר אף בלא הגיע הזמן ואם בגר לבדו לא מהני שיפר הבעל. למה יועיל אם נמי הגיע הזמן ולא נשאו כיון דבנערות לא מהני הגיע זמן. ודוחק לומר דתרווייהו יחד מהני דוקא אך שבתי וראיתי דזה לק"מ דודאי צדקו דברי רש"י דמיירי בהגיע זמן ולא נשאו וכדמוכח בש"ס במה דמוקי לה כשבגרה כבר ופריך תנינא חדא זימנא בוגרת וששהתה כו' מוכח דהמשנה מיירי דומיא דלקמן דהגיע זמנה ואוכלת משלו והאמת הוי כן דבנערות נמי בהגיע זמן מיפר רק בנערות בעינן יב"ח ובבוגרת די בלמ"ד יום רק דזה הכל למסקנא דמוקי לה כשכבר בגרה דאז י"ל שפיר דמיירי בהגיע זמן דאוכלת משלו ולא קשה דלינקט נמי נערה די"ל דבנערות בעינן יב"ח ובבוגרת די בלמ"ד אבל להס"ד דהוי סבר דנתקדשה כשהיא קטנה או נערה בזה אף שבגרה תחתיו בעינן יב"ח א"כ א"א לפרש דמיירי בהגיע הזמן שקשה ממ"נ אם בהגיע הזמן יב"ח מאי איריא דבגרה עתה אפי' אם לא בגרה עתה כלל נמי מיפר כדמשני הש"ס תני בוגרת וששהתה יב"ח א"כ מהני יב"ח אף דלא בגרה כלל א"כ למ"ל בגר כלל ובע"כ מדנקט בגר היינו בלא הגיע זמן אלא בגרת בלבד מהני ושוב פריך הש"ס שפיר כיון דמיתה לבדו לא נתרוקן רשות לבעל א"כ נלמוד בגר ממית' ולכך משני הש"ס דכבר בגרה ואז שפיר י"ל דמיירי בהגיע הזמן דאוכלת משלו וקמ"ל בוגרת דאז די בל' יום ולכך למסקנ' פרש"י שפיר דמיירי בהגיע הזמן כו' וא"ש ודו"ק:

שם גמרא הכא דוקא כו' לכאורה קשה לי למה נקט הש"ס בזה יפה כח הבעל בבגר הו"ל למנקט רבותא טפי בשהתה יב"ח אף שהיא עדיין נערה נמי מיפר הבעל לא האב והוי רבותא טפי דבנגר יצאה מרשות האב לכל מילי אף שלא היתה ארוסה ובשהתה יב"ח עדיין היא נערה ובלא הארוס היתה ברשות האב ואף עפ"כ מיפר הבעל והו"ל למנקט בזה יפה כח הבעל שהבעל מיפר בשהתה יב"ח ולא האב ואין לומר דבשהתה יב"ח נהי דהבעל מיפר לבדו מ"מ האב נמי יכול להפר משא"כ בבגר אין יכול האב להפר כלל זה אינו דודאי בשהת' יב"ח אין יכול האב להפר כלל דממ"נ בלא צירוף הארוס ודאי א"י להפר דלא עדיף שהתה מלא שהתה דא"י להפר רק בצירוף הארוס וא"כ בלא צירוף א"י להפר וע"י צירוף קשה למ"ל עוד הפרת האב כיון דהבעל לבדו יכול להפר בשהתה א"כ למ"ל הפרת האב והו"ל למנקט בזה יפה כח הבעל מן האב בשהתה יב"ח ואפשר דבגר הוי רבותא טפי דבשהתה הוי רשות אחרים עלי' דהארוס מעכב עלי' ולכך א"י האב להפר אבל בבגרת אף דלא נתארסה ואינה ברשות אחרים כלל נמי אינו מפיר האב וא"ש ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה מבנעורי' בית אבי' דוקא כו' פירוש אחר כו' הנה לכאורה אין הבנה לדבריו דהיינו פירוש קמא ומה בין זה לזה ומה מוסיף רש"י ונראה ליישב בשנדייק בלשון רש"י דבפירוש א' כתב רש"י אבל בנדרים שנראו לארוס כו' אין האב מיפר עד שתחזור ותתארס שיפירו הוא והאחרון כו' ואח"כ בד"ה מבנעורי' בית אבי' נפקא כתב דמשמע כל כמה דיתבא בבית אבי' מצי מיפר לה ואח"כ כתב בפירוש שני בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אי ליכא ארוס אחרון ואח"כ כתב שמעינן לי' מבנעורי' בית אבי' כל שבח נעורים לאבי' שהאב זכאי בהפרת נדרים ולמה שינה לשונו. אך הנה יש לחקור לפי הך סברא דסד"א דאין האב מיפר לבדו בקודמי הוי' שני' אם שמע נדרה היום ולא נתארסה עתה רק אחר כמה ימים אם אז יכול האב להפר עם הארוס או לא אי נימא כיון דלא הוי יום שמיעה א"י להפר אח"כ כלל או נימא כיון דלא הי' יכול להפר בשעת שמיעה לכך ביום שנתארסה אז נחשב לו יום שמועה ויכול להפר והנה בדין זה יהי' מחולקים שני הלשונות הללו דללשון א' ס"ל לרש"י אף דשמע תחלה קודם האירוסין יום או יומים מ"מ יכול להפר אח"כ ולכך כתב דאין האב מיפר עד שתחזור ותתארס ושיפורו הוא והאחרון דלשון אין האב מיפר משמע שכבר שמע ורוצה להפר אינו יכול עד שתחזור ותתארס ומיפר הוא והארוס משמע אף שכבר שמע יש לו תקנה לעולם שע"י האירוסין יחזור ויפר עם הארוס ולכך לא מצי להוכיח מקרא דבנעורי' דבנעורי' בית אבי' דמשמע דהפרת נדרים בנערות של אבי' הוא דאכתי אפשר לומר דנהי דהוי של אבי' מ"מ יש לו להמתין עד שתתארס פעם שנית ויפר עם הארוס לכך הוצרך רש"י להוסיף ולומר דהוכחה של הש"ס הוי כיון דכתיב בנעורי' בית אבי' משמע כל זמן דיתבא בבית אבי' מצי מיפר לה כלומר דמשמע שבכל עת הוא יכול להפר ולא שיהי' הפסק בשום זמן שא"י להפר ואי נימא דבקודמי הוי' שני' א"י להפר רק אם תתארס א"כ יש זמן באמצע שא"י להפר אבל ללשון ב' לרש"י דכיון דלא היפר האב ביום שמעו לא הי' יכול להפר עוד ואין לו תקנה רק אם לא ישמע עד שתתארס פעם ב' לכך כתב בלשונו בנדרים שנראו לארוס אין האב מיפר כי ליכא ארוס אחרון כלומר אם ליכא ארוס אחרון בשעת שמיעת האב אינו מיפר עוד כלל אף אם אח"כ תתארס כיון דלא הוי יום שמיעה ושוב כיון דלפי הך סברא יש שעה דלא יהי' האב יכול עוד להפר כלל כתב רש"י בקיצור כיון דכתיב בנעורי' בית אבי' משמע דהפרת נדרים בנערות של אבי' הוי ולפי הך סברא יהי' גווני שלא יהי' יכול להפר כלל בנערות וא"ש ודו"ק היטב:

ר"ן ד"ה אלא כשנתקדשה ביום ראשון כו'. הנה מה שהוי דבור מיוחד ט"ס הוא והוא חד דבור למ"ש לעיל אבל לא משכחת לה כלל שקדשה כשהיא בוגרת שתהא צריכה יב"ח אלא כשנתקדשה ביום ראשון כו' ודבור אחד הוא כו':

הרא"ש ד"ה היכי דמי שהבעל מפיר בבגר דמשמע לי' דאיירי קודם שתכנוס לרשותו כוונתו דהוי קשה לו מהו פריך דלמא המשנה מיירי בנשואה כבר ולכך ודאי היא ברשות בעל לנדרים רק דקמ"ל דעדיף כח הבעל בזה מן האב דהאב בגרות מוציאה מרשותו ובבעל אין בגרות מוציאה מרשותו אחר נשואין משעה שנעשית ברשותו ע"י נשואין אין מועיל בגרות להוציאה ובאב מועיל בגרות להוציאה ובזה לא הוי פריך הש"ס עוד ממיתה לזה פירוש הרא"ש דמשמע לי' דאיירי דעדיין היא ברשות האב ומיירי קודם שכנסה לרשות הבעל אעפ"כ בבגר מיפר הבעל אף דלא נכנסה לרשותו ולכך פריך שפיר נילוף ממיתה וק"ל:

דף ע"א ע"א גמרא מנ"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון כו' קשה לי מהו פריך נימא דיליף מהיקשא דהי' תהי' כמו דהוקש קודמי הויה ראשונה לשני' כן הוקש גוף הויה שני' לראשונה דאין היקש למחצה וכמו דהויה ראשונה ארוס מיפר בקודמין כן בהוי' שני' נמו מיפר בקודמין ואין לומר דאכתי דלמא דוקא בלא נראו לארוס ראשון כמו דהראשון מיפר דהוי לא נראו לארוס אחר מקודם אך זה אינו דאכתי כיון דילוף הש"ס כאן מנדרים עלי' מהו פריך אימא ה"מ נדרים שלא נראו לארוס ראשון דהרי בלא נראו לארוס מהקישא נפקא ולמ"ל קרא ובע"כ לנדרים שנראו לארוס ראשון אתי ומהו פריך וצ"ע ועיין מ"ש לקמן ליישב זה:

והנה הר"ן והרא"ש נדחקו דמנ"ל להש"ס מן המשנה דמיירי אף בנראו לארוס ראשון ולא יכולתי לעמוד על כוונתם למה לא פירשו כפשוטו כיון דתנא במשנה זה הכלל כל שלא יצאה לרשות עצמה שעה אחת אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' וקשה למה הך זה הכלל כמו דפריך הש"ס בכמה דוכתא זה הכלל לאתוי מאי כן תקשה הכא כיון דכבר נקט תחלה בנתארסה אפילו מאה פעמים אבי' ובעלה אחרון מפירין נדרי' למ"ל זה הכלל ובע"כ דזה הכלל אתי לרבויי אפי' בנראו לארוס ראשון נמי מיפר ארוס אחרון וא"כ לכן פריך הש"ס מנ"ל זה מיהו באמת שבתי וראיתי דהוכרחו המפ' לפרש כך דאל"כ קשיא להו מה הוי ת"כ דשמואל כיון דבמשנה מפורש כך והקרא גופא לא מפורש בברייתא ובע"כ מוכרח לפרש דגוף הקושיא הוי דברי שמואל שהוא מחדש כן וא"כ מוכח דאינו מפורש במשנה כן. אך א"כ קשיא טובא על הך זה הכלל מה אחי לרבויי ולמה לא הקשה כן הש"ס וצ"ע ועיי' מ"ש לקמן ליישבו:

שם גמרא ת"כ דשמואל כן הנה בעני לא זכיתי להבין סוגיא זו דמאן יימר דכאן מיירי ב"ה דיכול הארוס עם האב להפר דלמא כוונת ב"ה דא"י להפר היינו דא"י להפר כלל דארוס אינו מיפר נדרים שנראו לראשון לא מבעיא לפרש"י גם לפירוש הר"ן קשה כן וצ"ע טובא בזה:

שם גמרא ב"ש סברי נדרים שנראו לארוס כו' ובעל מיגז גייז כו' הנה כל המפ' נדחקו להבין הכוונה בדברי הש"ס הללו מהו ענין מיגז גייז לנדרים שנראו לארוס ואף אני אענה חלקי והוא דהנ' מזה יהי' ראי' לדעת הרמב"ם דס"ל דכל הפרת הבעל והאב בעינן שיהי' ביום אחד ובארנו לעיל טעמו של דבר כיון דמצד גוף הדין הוי ראוי כיון דאין הפרת זה בלא זה כלום הי' ראוי כיון דאין הפרת זה בלא זה כלום הי' ראוי שיפירו שניהם בב"א ממש רק כיון דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו א"כ ה"נ בשעת הפרת השני הי' יכול הראשון להפר עדיין לכך נחשב כמיפר אז בשעת מעשה אך נראה דזה דוקא למ"ד מקליש קליש דאז ליכא חלק מיוחד לארוס בפ"ע ולאב בפ"ע אז הוי ראוי שנבעי הפרת שניהם יחד ולא מהני בזאח"ז רק מכח כל הראוי לבילה ולכך אחר יום שמעו לא הוי ראוי לבילה ולכך לא מהני ההפרה אבל למ"ד מיגז גייז א"כ כל אחד יש לו חלק מיוחד להפרה וחלקו הוי מופר לבדו בכל מקום שהוא רק דאסורה בשניהם מכח דלא ידענו איזו הותר אבל מ"מ חלק כל אחד הותר לבדו בכל מקום שהוא לכך לא בעינן הפרת שניהם יחד כלל ולכך יכול אחד לפרוע אחר יום הפרת השני נמי ולפ"ז א"ש דהנה מה דאמרינן נתרוקנה רשות לאב יש לומר שני פירושים או דהאב יורש כוחו של ארוס ועומד במקומו וכמו שרוצה הרשב"א לומר באמת דבנדרים שנראו לארוס ראשון אף תחת ארוס השני מיפר האב לבדו מכח דיורש כוחו של הארוס או י"ל דאינו צריך לירש כחו של ארוס רק כיון דהאב מתחלה הי' יכול להפר לבדו רק כשבא הארוס האחרון עיכב עליו אבל כשמת נסתלק עכובו וחוזר האב למקומו והנ"מ בין שני הטעמים הוי כך דאם האב יורש כח הארוס א"כ יש לאב שני