נדרי זריזין חלק ב רסט

דקונם נצמח מדין הקדש ובקודש כתיב אכילה לכך הוי שיעורא באכילה בכזית ולכך אף למ"ד דהוי בכ"ש היינו מכח דהוא אמר סתם הוי דעתו אכ"ש אבל בזה דמצד דעתו הוי בטל הנדר רק מצד גזירת התורה בעינן הפרת שניהם שוב דינו כשאר קודש דהוי בכזית) ויש להסביר יותר עוד הנ"ל כמ"ש הרא"ש והתוס' דשלשה חלוקים בדיני אומדנא דיש אומדנא גדולה ויש אומדנא דבעי גלוי דעתו כו' א"כ ה"נ ודאי אף בארוס שייך לומר דנדרה ע"ד רק דגזרה התורה דאעפ"כ לא מהני רק הפרת שניהם רק דאנן אמרינן דנהי דבאינה נזונית לא סמכה התורה על אומדנא זה מ"מ בנזונית הוי כאלו פרשה יותר בתנאי והוי כאלו התנה בפירוש ודוק) אבל הכא ממ"נ מצד דעתה אדרבא ראוי שיתבטל כל הנדר דנדרה ע"ד שירצו שניהם והרי אחד מוחה מהו אמרת דמ"מ התורה גזרה עלי' שתהי' אסורה בלי הפרת שניהם א"כ לא מצד דעתה נאסר רק מכח איסור תורה א"כ לו יהא דהוי כהקדש מ"מ בעינן בי' כזית כשאר איסורי תורה והקדש לכך נקט דוקא בתרין זיתין דכאן לכ"ע בעינן שיעורא וז"ב ונכון לדעתי בעז"ה ועיין בהרא"ש כאן דברים תמוהין שכתב דמ"ש מתרין זיתין היינו בסתם אבל במפרש הוי בכ"ש כמ"ש בשבועות דהרי אדרבא בשבועות דף נ"ב מפורש דאף בסתם הוי כמפרש נמי וצ"ע טובא:

ר"ן ד"ה דבי ר"י תנא דמשמע לי' דההוא קרא בנערה המאורסה מיירי מדסמיך לי' בנעוריה בית אביה. דבריו צ"ע למ"ל זה הרי בלא זה איך נפרש דבנשואה מיירי א"כ אכתי קשה תרתי קראי בנשואה למ"ל כדפריך הש"ס לעיל ועוד הרי הר"ן כתב לעיל בד"ה הויה דקדושין משמע דבנשואה אי אפשר לומר דבעינן תרווייהו אב ובעל דהא כתיב ואם בית אשה נדרה אלמא בעל לחודי' מצי מיפר עכ"ל א"כ איך אפשר לומר כאן דמיירי בנשואה הרי בכאן מוכיח דבעינן תרווייהו ובנשואה א"א לומר כן דהא כתיב ואם בית אשה נדרה כו' וצ"ע בזה:

ד"ה ולתני דבר"י כו' וכ"ת כיון דתנא דבר"י כולה קרא דואם היו תהי' לאקושי הויות מוקי לי' ארוס מיפר בקודמין מנ"ל כו' הנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן דהקש הויות להדדי ילפינן מאם היו תהי' ולימוד דהארוס מיפר בקודמין ילפינן מקרא ונדריה עליה נדרים שכבר עליה וכמ"ש הר"ן לעיל א"כ מה ענין זה לזה וצ"ע:

ד"ה לומר שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה כו' עד ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהאב מיפר כל נדרי בתו לכאורה קשה לי טובא לדעת הרמב"ם דהאב יכול להפר הכל א"כ נשאר קושיות הש"ס בדוכתא דמנ"ל דנערה המאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' דלמא ארוס לבדו מיפר ולא אב ומה דכתיב ואם היו תהי' ו' מוסיף על ענין ראשון י"ל דמיירי בשאר נדרים שבזה האב והארוס מפירין יחד דממ"נ הארוס לבדו אין יכול להפר כיון דלא הוי דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש והאב נמי אין יכול להפר כיון דקצת יצאה מרשותו אבל בצירוף שניהם מפירין שאר נדרים ואין לתמוה איך יכול הארוס להפר שאר נדרים עם האב. דהרי בקודמין הוי כן דהבעל לבדו אינו מיפר בקודמין ועם האב אינו יכול להפר א"כ נימא גם בזה כן דבצירוף האב יכול להפר שאר נדרים ומיירי קרא דוי"ו מוסיף בשאר נדרים אבל נדרי ענוי נפש ובינו לבינה יכול הארוס להפר בלא האב וצ"ע כעת בזה:

ועוד הוי קשה לי על הרמב"ם ממה דפריך הש"ס לעיל ואימא אב לחודי' מיפר ומשני א"כ ואסרה איסר בבית אביה למ"ל ופירש הר,ן דנכתוב תחלה ואם היו תהי' לאיש ואח"כ הפרת האב ונדע מכ"ש שהאב יכול להפר כשאינה ארוסה ולדעת הרמב"ם קשה מהו האמר דלמא לעולם האב לחודי' מיפר רק אם נתארסה אין האב יכול להפר רק נדרי ענוי נפש ולא יותר אבל קודם אירוסין יכול להפר כל הנדרים ולכך אצטריך לכתבו דאם לא הוי כתיב ואסרה איסר רק נלמוד מק"ו מארוסה ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו דאחר אירוסין א"י להפר רק נדרי ענוי נפש ה"ה נמי קודם אירוסין לכך נצרך לכתבו ומה קושיא שוב ראיתי שבקושיא זו הרגיש בשעה"מ בשם הלח"מ פי"ב מנדרים וכן ראיתי בלח"מ עצמו קושיא זו אך לדעתי נראה דא"ש דבשלמא השתא דהאב אינו יכול להפר בלתי הארוס ובעי נמי ארוס שפיר יש סברא לחלק בין קודם אירוסין לאח"כ דקודם אירוסין כיון דהוא ברשות האב לבדו והבת הוי לגמרי של האב שהרי יכול למכרה ולמסרה למנוול ולמוכה שחין והוי הגוף ממש שלו לכך יכול למחות על כל נדרי' אבל הבעל אין לו חנין הגוף באשה דאטו יש לו כח למכרה ואין לו עלי' רק שעבוד הגוף שהוי כאלו שיעבדה לו הפירות והנאת גופה והוי לו רק קנין פירות בה א"כ תינח בנדרים שבינו לבינה או נדרי ענוי נפש דהפסד דברים אלו מגיעין לבעל אם יוכחש גופה וכחה בזה יכול להפר אבל בשאר נדרים דאין שייכות לבעל בהם א"י להפר וא"כ תינח לפי האמת דהאב אינו יכול לבדו להפר בלא הארוס ובעינן הארוס עמו שפיר יש לחלק דבזה אין יכול האב להפר רק מה דשייך להארוס אז שייך הפרת הארוס עמו אבל בנדרים שאינן ענוי נפש. ודברים שבינו לבינה כיון דהוי דברים שאין יכול הארוס להפר א"כ הוי הפרת האב כאלו הפר בלא הארוס דהפרת הארוס לא שייך בזה לכך הוי הפרת האב כאלו הוי לכדו ואינו מועיל ואינו דומה למיפר בקודמין דהאב לכדו מיפר בקודמין והבעל לבדו א"י להפר בקודמין ובצירוף יכולין להפר בקודמין חדא די"ל דזה הוי גזירת הכתוב מכח ונדרי' עלי' כמ"ש הר"ן אבל בעלמא מצד הסברא י"ל כיון דבנדרים אלו אין שייכין לבעל אפי' אם הי' יכול להפר לבדו שוב הוי הפרת האב כאלו היפר בלא הארוס או י"ל דבשלמא לענין מיפר בקודמין דמצד הסברא הי' נראה שיהי' יכול הבעל להפר כיון דעכ"פ גוף הנדרים נוגעים לבעל והם הפסד לו דהוי בינו לבינה או ענוי נפש ומה לי אם קודמין או לא ורק דהוי גזירת הכתוב דאם בית אשה נדרה דאין הבעל יכול להפר בקודמין וכיון דהוי חידוש אין לך בו אלא חדושו ואמרינן דרק לבדו אינו מיפר בקודמין אבל עם האב יכול להפר בקודמין כיון דגוף הנדרים שייכין לו אבל בנדרים שאינן ענוי נפש ולא בינו לבינה א"כ נדרים אלו מצד הסברא אין נראין לארוס כלל דאין שייכין לו כלל. ולכך בזה הוי הפרתו ולא כלום כאלו לא היפר לכך עם הפרת האב נמי ראוי שלא יועיל כיון דהוי כהיפר האב ולא היפר הבעל א"כ תינח לפי המסקנא אך לפי הס"ד דהאב יכול להפר בלי הארוס מה סברא יש לחלק בין נדרי ענוי נפש או לא דלגבי האב אין סברא לחלק בין נדרי ענוי נפש או אין בהם ענוי נפש. ובפרט מה סברא יש לחלק בזה בין קודם אירוסין או אח"כ ומה"ת הי' האב יכול להפר קודם אירוסין אף באין בהם ענוי נפש ואחר אירוסין לא יהי' יכול להפר רק ביש בהם ענוי נפש מה בין זה לזה אם הוא לבדו המיפר וממ"נ אם אינה ברשותו לא יפר כלל ואם הוי ברשותו יוכל להפר הכל כמו מקודם לכך קאמר שפיר דאסר' איסר למ"ל ודוק. מיהו קושיא הראשונה שלנו נשאר במקומה נימא דבאמת מה שוי"ו מוסיף על ענין ראשון הוי רק דיכול הארוס להפר עש האב נדרים שאין בהם עינוי נפש ונימא דגלי קרא דמהני כה"ג כמו דגלי קרא דמיפר בקודמין אף דאינו מן הסברא כנ"ל א"כ נימא דגלי קרא דיכול להפר הארוס שאר נדרים עם האב וצ"ע בזה:

ע"ב ר"ן ד"ה שמע אביו והיפר לה כו' דאלמא כל שלא נראו לארוס הורע כחו בהן הנה לשונו אינו מובן דאדרבא אם הורע כחו בהם הי' ראוי שלא יהי' יכול להפר הארוס ובאמת בש"ס שם משמע דלגבי האב עדיף מה שלא נראו לארוס ראשון דבזה מסתבר טפי שיהי' יכול האב להפר ולפ"ז יהי' ראיית הר"ן כך דהרי חזינן דבלא נראו לארוס מסתבר טפי שהאב יכול להפר א"כ סד"א דבכה"ג אלים כח האב עכ"פ דאקליש לי' הנדר טובא ושוב יהי' יכול הארוס להפר אף אחר מיתת האב. אך לפ"ז הי' צריך להיות בר"ן עדיף כחו בהם כלומר דעדיף כח האב בהם יותר והוי ראייתו שפיר אבל מ"ש הורע כחו בהם על מי כוונתו אם על האב אדרבא שם מוכח דבלא נראו לארוס עדיף כח האב בהם ואם כוונתו דהורע כח הארוס א"כ מה זו ראי' אדרבא אם הורע כחו הי' ראוי שלא יהי' יכול להפר ולכך נראה דס"ל הוא בר"ן כנ"ל או דכוונתו כך דהורע כח הארוס מכח האב דכח האב אלים בזה טפי ולכך אקלי' לי' הנדר טובא מתחלה וא"ש ודוק:

הרא"ש ד"ה שמע אבי' והיפר לה כו' תימא כיון שכבר היפר האב חלקו כו'. הנה נראה דמהך תימא יצא להרמב"ם ז"ל דעתו דס"ל דבעינן שהאב והבעל יפירו ביום אחד ולכאורה לא נודע מקור לזה ועיין נעיל מ"ש בזה וכעת נראה דמכח קושיא זו של הרא"ש למד הרמב"ם כן דהוי קשה לו קושיות הרא"ש ולזה מפרש כך דבאמת כיון דבארוסה בעינן הפרת שניהם הי' ראוי שיצטרך שיפירו האב ובעל בשוה ברגע חדא כיון דהפרה אחד לא מהני בלתי חבירו ראוי הי' שיהי' נעשין יחד רק מה דלא בעינן ברגע אחד היינו כיון דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו א"כ ה"נ כיון דשניהם מפירין ביום אחד א"כ בשעה זו שמיפר השני יכול הראשון להפר עוד דהרי הראשון כבר שמע א"כ בשעת הפרת השני יכול הראשון לחזור ולהפר לכך כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והוי כהכירו שניהם יחד א"כ תינח אם הוי ביום אחד דיכול הראשון עדיין להפר לכך הוי כל הראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו אבל אם הוי הפרת השני ביום אחר א"כ ביום שמיעת השני אין יכול הראשון עוד להפר דהוי לדידי' אחר יום שמיעה וכיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ולא מהני כיון דלא הפירו שניהם יחד וא"ש וא"כ ה"נ ממש אם מת האב קודם שהיפר הבעל א"כ בשעת הפרת הבעל א"י עוד האב להפר שהרי מת וכיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ולא מהני כיון דלא הפירו בב"א יחד ממש ויש בזה סיוע גדולה לשיטת הרמב"ם ודוק. דף סט ע"א גמרא ש"מ לב"ש מגיז גייז ולב"ה מקליש קליש כו' קשה לי מכאן על הא דמבעיא בנזיר דף כ"א ע"ב אם בעל עוקר הנדר למפרע או בעל מיגז גייז יע"ש וקשה לפשוט מהך משנה דהרי קי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו אך היינו רק ע"י שאלת חכם דעוקר הנדר למפרע אבל אם יפר הבעל כיון דאינו עוקר למפרע לא הותר כולו וא"כ אם נימא דבעל נמי מעקר עקר ראוי לומר בי' נמי הותר מקצתו הותר כולו וא"כ קשה לב"ש דס"ל בעל מיגז גייז וה"ה אב למ"ל הפרת שניהם כיון דנדרה מתרין זיתין והיפר אחד א"כ הותר זית אחד, א"כ נימא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ולמ"ל הפרת השני כלל ואיך משכחת לה לב"ש הפרת השני ובע"כ דבעל מיגז גייז להבא ולא מעקר עקר למפרע וא"כ אם לב"ש הוי כן ה"ה לב"ה דבהא לא פליגי וצ"ע בזה: